Pages

31/12/2009

Parashat Vayeh'i

פרשת ויחי

“שפת אמת תיכון לעד“

פרשת ויחי מיוחדת ל"שפת אמת", שכן בפרשה זו בשנת תרס"ה נפטר בעל ה"שפת אמת" - רבי אריה יהודה ליב. אף שמו של החיבור, "שפת אמת", נטול ממילותיו האחרונות של המחבר, שנאמרו על פרשה זו. אנו נבחר לעסוק בדרשה זו, בה סיים ה"שפת אמת" את ספרו ואת מסכת חייו.1

"האספו ואגידה לכם... ובדרש - שזכו מכאן לקריאת שמע, ואיתא: כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, וכנסיה זו ודאי היתה לשם שמים, ולכן היא קיימת לעד... 'שמע' הוא קיבוץ ואסיפה, וחל על זה שם ה' אלקינו, וסופה להתקיים כמו שכתוב 'שפת אמת תכון לעד'".1

המדרש מתאר דיאלוג מעניין מאוד בין יעקב לבניו. בשעה שהם נאספים אל מיטתו, "אמר להם: שמעו אל ישראל אביכם, שמא יש בכם בלבבכם מחלוקת על הקב"ה? אמרו לו: שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת, כך אין בלבנו מחלוקת. ה' אלוקינו ה' אחד". לפי המדרש, פתיחת הפסוק - "שמע ישראל" - היתה פנייה ליעקב, בה הצהירו בניו של יעקב בפני אביהם שאין בלבם מחלוקת על הקב"ה. מדוע אנו, בני בניו של יעקב, מקדשים פסוק זה יותר מכל ומחשיבים אותו אף יותר מתפילה?1

ה"שפת אמת" מדגיש את ייחודו של המעמד בו נאמרו הדברים: בניו של יעקב, על אף שהיו פרודים ומלאים במחלוקות, בשעה שנאספו אל מיטתו של אביהם רגע לפני פטירתו מהעולם הצהירו בפניו שהם מקבלים את מסורתו כאביהם האחד והיחיד, ומקבלים את מלכותו של הקב"ה האחד והיחיד עליהם. דווקא האנלוגיה שעשו בניו של יעקב בין היותם כולם בניו של יעקב לבין קבלת מלכות שמיים, היא שנתנה תוקף נצחי לדברים. אין זו אמירה בעלמא, מן הפה ולחוץ, אלא אמירה בלב מלא, של משפחה שלמה שעברה טלטלות רבות אין ספור ופוזרה על פני הארץ. משפחה זו, חוזרת עתה ומתכנסת למיטת אביהם, ומצהירה אמונים להיותה המשך חי לקיום אביהם ולמסורתו: "כשם שאין בלבך מחלוקת, כך אין בליבנו מחלוקת". דווקא על מעמד זה אומר ה"שפת אמת" - "שפת אמת תכון לעד". גם מהמשך המדרש ניתן לראות מסר דומה, המקשר בין קבלת מלכות שמיים לבין ברית הבנים והמשפחה: "זה הוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים: שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה, אותו דבר שציוויתנו - עדיין הוא נוהג בנו; ה' אלוקינו ה' אחד".1


ר' עדיאל זימרן

מישיבת אלון שבות, גוש עציון


26/12/2009

10 Tevet

בס“ד
טבת תשס"ו
עשרה בטבת ומשמעויותיו
הרב אליעזר מלמד
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת רויטל בת לאה

עשרה בטבת
תיקנו הנביאים והחכמים אחר החורבן לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון ובגלות השכינה. ולאחר שהוקם המקדש השני בטל הצום, אבל כששב ונחרב חזרה תקנת הצום לקדמותה. ואף שבימי הבית השני המצור על ירושלים התחיל בתאריך אחר, מכל מקום עיקר הצומות נתקנו על החורבן הראשון, שהוא חמור יותר מכמה בחינות. שכן בבית המקדש הראשון שרתה השכינה במדרגה נעלה יותר, וכמה נסים שהיו בבית המקדש הראשון לא התרחשו בבית המקדש השני, ואף ארון הקודש שמצווה להניחו בקודש הקודשים היה בבית המקדש הראשון ולא בשני, ולכן אנו צמים על המאורעות שהיו בחורבן בית המקדש הראשון.

מיתת עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית
וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת.

על עזרא הסופר אמרו חכמים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו, אלא שקדמו משה רבינו (סנהדרין כא, ב). הרי שהוא שני למשה.

עזרא הסופר תיקן עשר תקנות יסודיות (ב"ק פב, א), ובזה הוא פתח את המסורת של חכמי התורה שבעל פה. עוד אמרו חז"ל כי עזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים, השייכים לתורה שבכתב, ומצד שני הוא ראשון חכמי התורה שבעל פה. נמצא שהוא גדול ישראל המשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל ישראל, נשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל ומבוני בית המקדש השני.

לאחר מכן, בימי מלכות יוון, נגזרה על ישראל גזרה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית ניטשטש ייחודה והיא החלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. והיה זה ביום ח' בטבת, וירד חושך לעולם שלושה ימים, ולכן בצום עשרה בטבת אנו מזכירים גם את האירוע המצער הזה.

התיקונים הראויים לעשרה בטבת
אמר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שיש לתקן בעשרה בטבת שלושה עניינים אלו. לעומת המצור על ירושלים - לחזק את חומות ירושלים ולבנות את הארץ ברוח ובחומר. לעומת מיתת עזרא - יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות, כדרכו של עזרא הסופר. לעומת תרגום התורה ליוונית, יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.

יום הקדיש הכללי לנרצחי השואה
הרבנות הראשית הוסיפה ותקנה, שעשרה בטבת יהיה יום הקדיש הכללי לכל קדושי השואה שלא נודע יום פטירתם.

ואף שהכנסת קבעה בחוק להזכיר את השואה בכ"ז ניסן, קביעה זו היתה שלא על דעת חכמים, מפני שחודש ניסן הוא חודש של שמחה, וכפי שנקבע להלכה (שו"ע או"ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ואם אירעה הלוויה בחודש ניסן אין אומרים הספדים. ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ"ב תכט, ח). ורבים נוהגים שלא הולכים לבית קברות בחודש ניסן, ומי שיש יארצייט לקרובו בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. ואם כן ברור שאין מקום לקבוע בחודש ניסן יום זיכרון לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה.

אכילה ושתייה לפני עלות השחר
הצומות הקלים, ובכללם עשרה בטבת, מתחילים בעלות השחר, ונמשכים עד צאת הכוכבים. בעשרה בטבת הקרוב הצום מתחיל ב-5.15 (אז החמה 17.5 מעלות מתחת לאופק. יעוין פניני הלכה זמנים ז, ג).

אמנם יש לציין, כי מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, לדעת הרבה פוסקים הרי הוא כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול או לשתות. לפיכך הרוצה לקום לפנות בוקר ולאכול או לשתות לפני שיתחיל הצום, צריך לחשוב על כך בליבו. ואם לא חשב על כך אסור לו לאכול אפילו בדיעבד, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקילים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (ע' מ"ב תקסד, ו, כה"ח י').

חולים פטורים
כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות - תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות, שביום הכיפורים גם החולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק כשהמחלה קשה עד שהצום עלול לגרום לסיכון הנפש - אז אין לצום, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. וגם כשהצום מסוכן לו, אם יכול החולה להסתפק באכילה מועטת לשיעורים (פחות מככותבת ומלא לוגמיו כל תשע דקות) יעשה כך. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים חולים פטורים מלצום, וגם אינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות.
וגם מעוברות ומיניקות, אף שאינן נחשבות חולות, פטורות מהצומות הקלים.

מי נחשב חולה
ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו - נחשב לחולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה - פטורים מהצום.
ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה - פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד, שמצטער בצום וחושש שאם יתענה יחלש ויחלה - פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה, וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו - פטור מהצום (כה"ח תקן, ו; תקנד, לא).

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול הוא לחלות - פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר המחלה. גם אדם החולה בסוכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה וצריך להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רב או רופא ירא שמיים.

קטנים שלא הגיעו למצוות
קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום. רק ביום הכיפורים שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום בתחילה מספר שעות ואח"כ צום מלא. אבל בשאר הצומות אין מצווה לחנכם, אבל נוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקן, ה). ואם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהרים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג).

חיילים
חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שנמצאים בתקופת אימונים - חייבים לצום.

חתן וכלה
חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום, אע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים - בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שכוח הרבים עדיף על היחיד, ואבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א).

בעלי ברית מילה
גם בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, חייבים להתענות. ונוהגים לערוך את הברית לקראת סוף הצום, לפני השקיעה, ומיד לאחר צאת הכוכבים מתפללים ערבית ומקיימים את סעודת הברית (פניני הלכה זמנים ז, ט, 12).

רחצה בחמים ושמיעת מוזיקה
שאלה: האם מותר להתרחץ במים חמים ביום הצום? והאם מותר לשמוע מוזיקה שמחה או לערוך קניות משמחות ביום הצום?
תשובה: מצד חובת הצום, אין איסור רחיצה בצומות הקלים, אלא רק בתשעה באב. אולם מצד מנהג אבלות נכון להחמיר ברחיצה בצומות הקלים, שכן צומות אלו נתקנו על חורבן בית המקדש, וכמו שנוהגים מנהגי אבלות בתשעת הימים שלפני תשעה באב, כך נכון לנהוג בימי צומות החורבן.
לכן טוב להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בזמן הצום, אבל לצורך ניקיון מותר לרחוץ בפושרים, היינו במים שמצד אחד אין שמחה להתרחץ בהם ומאידך גם אין צער. וכן נכון שלא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה שמחה ולא לערוך קניות של שמחה בזמן הצום.
וכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בבניינה במהרה בימינו אמן.1

מהאתר :1
www.yeshiva.org.il

20/12/2009

Parashat Vaygash

הרב שלמה ברין - עיונים ב“משך חכמה“1
פרשת ויגש

יעקב במראות הלילה
על הכנת השכינה לגלות

בדרכו לרדת למצרים לפגוש את יוסף, זובח יעקב אבינו זבחים בבאר שבע, וזוכה להתגלות א-לקים: "ויאמר א-להים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב, ויאמר הנני. ויאמר אנוכי הא-ל א-להי אביך, אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם." בהמש"ח מבין (כפשוטו) ש'מראות הלילה', הם חלומות הלילה, וכי הבשורה שנתבשר יעקב מפי הגבורה, נאמרה לו בנבואת חלום. נבואת חלום הלילה מוכרת לנו מחלום הסולם שחלם יעקב בשנתו, בצאתו לחרן, והיא אופיינית דווקא לו. לעומת זאת, לא מצאנו סוג זה של התגלות, 'במראות הלילה', אצל אברהם או יצחק. מהו אפוא סוד 'מראות הלילה' האופף את ההתגלות שבה מתגלה ה' ליעקב אבינו?

בהמש"ח מצביע על כך ששני חלומות לילה אלה של יעקב היו בתחילת דרכו של יעקב לשהות ממושכת בחוץ לארץ, וההתגלויות היו בעצם הכנה לתקופות הגלות הארוכות. משום כך, באה אליו ההתגלות דווקא בלילה: 'להראות שאף בלילה, בחשכת הגלות, שורה שכינה בישראל.' וכדברי רשב"י: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עימהן". הגלות חסרונותיה וצרותיה משולים לחשכת הלילה. 'מראות הלילה', הם אור השכינה המאיר במקצת את החשכה. יעקב קשור אל הלילה בבחינה נוספת, שהרי אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן מנחה ויעקב את תפילת ערבית. אולם, קיים הבדל עקרוני בין תפילת ערבית לתפילת שחרית ומנחה. תפילות שחרית ומנחה תוקנו כנגד קרבנות התמיד של שחרית ובין הערביים, ואילו תפילת ערבית תוקנה כנגד הקטרת אברים ופדרים במקדש, שהיו קרבים והולכים כל הלילה. אולם זמן הקטרת האימורים בלילה איננו עומד בפני עצמו.
הוא תלוי בזמן היום שקדם לו, שבו ורק בו, נעשית עבודת הקרבן העיקרית, שהיא שחיטתו וזריקת דמו. משמעותה של תלות זו היא, שאין עבודה במקדש בלילה אלא אם כן מקורה נעוץ בעבודת היום שקדמה לו, ואין לו ללילה קיום של זמן עבודת מקדש כשלעצמו, אלא אם שואב הוא את כוחו מן היום.

הוא הדין במעמדה של השכינה בחו"ל שאף היא תלויה בארץ ישראל. המש"ח מסיק על יסוד דברי חז"ל 'שאין השכינה שורה בחו"ל רק למי שהיה רואה בארץ ישראל'. רק מי שזכה לראות שכינה במקומה הראוי והמקורי בארץ ישראל יוכל גם לראותה מועתקת ממקומה ומתלווה אליו בחו"ל. כשם שרק קרבן שדמו נזרק ביום ניתן להמשיך את העבודה ולהקטיר את אבריו גם בלילה.

השכינה המתלווית ליעקב בחשכת הגלות, מאפיינת את דמותו ותפקידו של יעקב אבינו גם לדורות. זהו הטעם שבגללו מציין נעים זמירות ישראל את יעקב במזמורו: "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם א-להי יעקב". שמו של יעקב קשור דווקא בעת צרה ובתקופת הגלות, שבהן הוא זקוק להבטחה ותמיכה, על כן נגלה אליו ה' 'במראות הלילה'
בהמש"ח עורך השוואה והקבלה בין חזון הלילה של יעקב לזה של שלמה המלך. בבמה הגדולה שהייתה בגבעון, לפני שבנה את המקדש בירושלים, נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה. בעת חנוכת בניין המקדש על ידי שלמה היה גילוי שכינה מלא וגדול לעיני כל ישראל. ואעפ"כ, לא זכה שלמה שיתגלה אליו ה' ביום ויודיענו על היענותו לתפילה שנשא בעת חנוכת הבית, אלא בלילה: "וירא ה' אל שלמה בלילה ויאמר לו שמעתי את תפילתך ובחרתי במקום הזה לבית זבח.". הפער בין ההתגלות הגדולה ביום במעמד חנוכת הבית, לעיני כל ישראל, לבין ההתגלות 'הנמוכה' לשלמה בחלום הלילה טעון הסבר. המש"ח רואה, על פי דרכו, את התגלות הלילה כסימן לגלות העתידה לבא.

כשנשא שלמה לאישה את בת פרעה, נגזר שהבית שבנה עתיד להיחרב, וישראל יענשו בגלות: 'לכן היה מתגלה להם בלילה להראות שגם בגלותם יהיה ה' עימהם.' עוד בהיות הבית הראשון בראשיתו ובשיא תפארתו, הכינה ההשגחה העליונה את ישראל לקראת גזרת גלותם. רמז לכך מוצא המש"ח בתיאור בספר מלכים, הפותח את התגלות ה' לשלמה מיד לאחר חנוכת הבית ואת היענות ה' לתפילתו, בדומה לתיאור שהוזכר לעיל מספר דברי הימים: "וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון." לאמור, על אף שהבית בנוי על תילו וישראל עתה ברום מעלתם, ההתגלות היא התגלות לילה, כפי שהיה בגבעון לפני בניית המקדש ושלא כפי שראויה להיות התגלות במעלתה הגבוהה. כל זאת על פי מדתו של יעקב אבינו הרואה במראות הלילה. דווקא משום שהיא באה ממקום נמוך יותר, יכולה התגלות הלילה להכשיר את ישראל במעמדם הנמוך יותר בגלות וכך יכולה להתלוות לישראל בחשכת גלותם.

תנאי נוסף לכך ששכינה תהיה עם ישראל ביציאתם לגלות, ראינו כבר לעיל: התחלת הופעתה של השכינה וראייתה במקומה המקורי בארץ ישראל, קודם שיצאו לגלות. כשם שהקטרת אמורי הקרבן בלילה יוקטרו רק לאחר שהתחילה עבודתו ביום. זהו גם עניינה של תפילת ערבית שתיקן יעקב הקושרת את הלילה אל אור היום והמאפשרת את תפילת הלילה מתוכו של אור היום. כח העמידה בגלות נובע אף הוא ממעלתה של ארץ ישראל והחיבור למקדש ולקודשיו.

בהקשר לכך משבץ בהמש"ח דברי מוסר שראוי להביאם כאן ככתבם וכלשונם.

"ומזה יצא לנו מוסר השכל. שכאשר ישראל אוחזים אל הקבלה הנאותה, והולכים בדרכי אבותיהם, אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין, אשר ניגלו אליו הא-לקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עימהם גם בחוצה לארץ- גם בלילה. אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם, ואינם הולכים בדרכיהם, אז כשהם בפני עצמם, הלא אין שכינה שורה בחו"ל! ונסתלקה שכינה מהם, ונתונים למשיסה ולבז, כי אינו חושב עצמו לגוי עתיק שכבר ראה והיה דבר ה' אליו."1

Parashat Miketz

השיעור ניתן בתשנ"ח-תש"ס
רעיונות לפרשת מקץ
הרב עזריאל אריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת אשר ישעיהו בן רבקה

התנכרותו של יוסף
"ויתנכר אליהם". כבר הרמב"ן תמה, והוא לא היחיד: מדוע עשה כך יוסף לאחיו? מדוע התנכר אליהם והעמיד אותם במצב כה קשה? ואם חשב כי הם ראויים לעונש על חטאם כלפיו, מדוע לא חשש לעבור על איסור "לא תיקום ולא תיטור"? ואף אילו נמצא את ההצדקה להתנהגות זו כלפיהם, מדוע כה התאכזר אל יעקב אביו, שהמשיך להתאבל עליו כשהוא ממאן להינחם? האם לא היה בידו של המשנה למלך מצרים לשלוח שליח לאביו ולבשר לו על הצלת בנו, לפני שיעברו שבע שנות שובע ושנתיים רעב? האם לא יכול היה לוותר על הורדת בנימין למצרים, דבר שגרם לאביו סבל ודאגה כה רבים?

אין ספק. לא רגשי נקם הנחו את יוסף הצדיק. מי ששומע את אחיו מאשימים את עצמם על מכירת אחיהם, ובוכה בצד - אינו אדם אחוז רגשי משטמה וכעס על מה שארע לו לפני עשרים שנה. צריכים אנו לומר שמחשבה גדולה היתה בלבו, מחשבת תיקון. הן כה כתב הרמב"ם בהלכות תשובה, כי מי שנכשל בחטא - תשובתו השלמה היא להגיע לאותו מצב בו היה בחטאו, ולא לשוב ולהיכשל. כאשר עמדו האחים בגבורה מול האיום למכור את בנימין לעבד, מבלי לוותר - הבין יוסף כי שבו בתשובה שלמה. אך עדיין הדבר אינו פשוט כלל. וכי מי נתן ליוסף את הסמכות לצער את אביו ואת אחיו כדי להביא אותם לתשובה שלמה? האם מותר למשל להעליב את הזולת כדי לגרום לו לשוב? הרי נאמר בתורה "הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"! אכן תמהים אנו על יוסף. ואולי משום כך לא זכה יוסף לאריכות ימים, ומת ראשון, לפני אחיו?


אנוכי אערבנו
יעקב אבינו חושש להוריד את בנימין למצרים. בניו מנסים לשכנע אותו בכל כוחם, שיסכים לכך שיורידו עמם את בנימין. שני נסיונות נעשים, ע"י שנים מן האחים, ראובן ויהודה. האחד נכשל, והשני הצליח. מה ההבדל שבין שני האחים?

לכאורה, ראובן מציע הצעה הרבה יותר משכנעת. הוא מוכן לשאת בעונש כבד אם לא יעמוד בהתחייבותו: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". ולכן, "תנה אותו על ידי, ואני אשיבנו אליך". יהודה, לעומתו, לא מוכן לקבל על עצמו שום עונש של ממש; וכל מה שהוא אומר אינו אלא התחייבות מעורפלת: "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים". מדוע א"כ קיבל יעקב דווקא את דבריו של יהודה?

הרמב"ן תולה את ההבדל באישיותם של שני האחים. ראובן כבר הוכיח אזלת יד בניסיון כושל להגן על יוסף. יהודה, לעומתו, גילה מנהיגות. עפ"י דרכו של הרמב"ן ניתן להעמיק עוד יותר. ראובן ויהודה הם שני אחים שיש ביניהם מכנה משותף עמוק. הם היחידים ששמם נקשר בפירוש בפרשת מכירתו של יוסף. הם גם השנים אשר נכשלו בחטא בתחום המשפחה: ראובן - עם בלהה. יהודה - עם תמר. אך ההתייחסות של שניהם אל כשלונותיהם - שונה היא בתכלית:

ראובן מייסר את עצמו על חטאיו. הוא מרוכז בעבר, ומנסה לכפר עליו בשקו ובתעניתו. הוא מבין שאת המציאות שארעה לא ניתן לשנות. הוא פועל לנקות את עצמו מן החטא, להסיר מעל עצמו את האחריות למה שקרה. תפקידם של הייסורים ושל התשובה אצל ראובן הוא לא לתקן את העבר אלא לנתק את הקשר שבינם לבין מי שעשה אותם. לכן הוא יושב בשק ובתענית שנים ארוכות עדי לכפר על מעשה בלהה. על כן, כאשר הוא לא מוצא את יוסף בבור, הוא קורע את בגדיו. ומאותה סיבה בדיוק הוא מוכן לשאת בעונש חמור אם לא ישיב את בנימין.

יהודה, לעומתו, אינו מרוכז בעצמו, אלא בתיקון העולם. כשלונו בפרשת תמר הוא חמור יותר מאשר בלבול יצועי יעקב ע"י ראובן. אך יהודה הופך את הכישלון להישג, בכך שהוא נושא את תמר לאשה. "ולא יסף (=ולא פסק) עוד לדעתה". גם בנוגע לבנימין, דעתו של יהודה לא נתונה לשאלה איך יכפר על הכישלון. הוא לוקח אחריות אישית מלאה על בנימין ללא אפשרות של כפרה אפילו לעולם הבא. בכך מתקן יהודה גם את כשלונו בפרשת יוסף. אצל יהודה, מכירת יוסף לא היתה "כישלון טקטי" אלא עבירה ביודעין. את כפרתו הוא לא מוצא בייסורים אלא בלקיחת אחריות אישית מלאה על בנימין, ובנכונות להיות לעבד תחתיו, בדיוק כפי שעשה ליוסף אחיו.

גם דרכו של ראובן וגם דרכו של יהודה, דרכים חשובות הן בעבודת ה'. אך כאשר יעקב צריך לבחור מלך לעם ישראל, הוא בוחר ביהודה...1

H'anuka

הרב אהרון ליכטנשטיין
פרשת מקץ

מנורה וקטורת - 
הומניזם וטרסנצדנטיות

הפסוקים בתורה מדברים על הטבת הנרות והדלקתם במקביל להקטרת הקטורת:
"והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלת אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, קטרת תמיד לפני ה' לדֹרֹתיכם" (שמות ל', ז)

יש להניח, שמשמעות הפסוקים איננה רק לקבוע עת ומועד לחפוף בין הקטורת להדלקת הנרות, אלא כנראה שיש קשר מהותי ביניהם.

הציר המרכזי בחנוכה הוא המנורה - נס פך השמן. אולם אין לנתק את המנורה מהקטורת, שהקטרתה מלווה את הדלקת המנורה. מעבר לפסוקים המפורשים הכורכים את הדלקת הנרות עם הקטרת הקטורת, הרי גם בפרשיות הנשיאים, אותן אנו קוראים בימי החנוכה, מוזכרת הקטורת: "כף אחת עשרה זהב מלאה קטֹרת". מהי המשמעות הסמלית של מנורה מצד אחד וקטורת מצד שני?

אור הוא סמל לדברים ברורים, בהירים ומסודרים- "ברור כשמש". אור מרמז גם על שכל והגיון. תכונה זו, של הגיון וסדר, היתה תכונה יוונית. ואמנם, אם היינו מתייחסים אך ורק למנורה ולנרות, היינו חוגגים את נצחונם של ערכי החשיבה והאינטלקט, המזוהים דווקא עם הקבוצה היריבה. אולם, לנו אין רק את המנורה אלא - "בהיטיבו את הנרות - יקטירנה", ומבחינתנו, הנרות והקטורת אינן שייכות אך ורק למערך של זמן אלא ישנה זיקה מהותית ועמוקה ביניהם.

קטורת אפופה נימה של מסתורין: עשן בוקע ועולה ממנה, אדים טרנצנדנטאליים מרחפים מעליה. אנטיתתית לאור! הקטורת איננה שייכת לעולמנו הראציונלי המובנה, אלא לעולם של מיסטיקה, מחוץ להבנתינו ומעבר להשגתנו - "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". העולה (כליל) שייכת למזבח ואילו הקטורת, כביכול, לקב"ה עצמו.

כאן נמצא מוקד המחלוקת הערכית והתרבותית בין מערך המנורה שלנו לבין מה שאנו מזהים עם תפיסת עולם ואורח חיים של התרבות היוונית במיטבה. מחלוקתנו עם העולם היווני היא באיזו מידה אנו רואים את ההגיון וכושר ההבנה כמנצחים. העולם היווני הוא עולם של מנורה צרופה, אולם עולמנו שונה הוא: המנורה היא הכרחית וחשובה אך מאוזנת ביחס דיאלקטי עם הקטורת. מחד, הבנה והשכלה, סדר והגיון, ומאידך, מודעות למסתורין שביקום ולמסתורין שבאדם, ובראש ובראשונה - מודעות לא-ל המסתתר בשפריר חביון. אנו רואים תמיד את אור המנורה בפרספקטיבה של עשן הקטורת.

לאש ולענן ביציאת מצרים, היתה משמעות פרקטית - "בעמוד ענן לנחֹתם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם". אולם במתן תורה אנו נתקלים באש ובענן בהקשר אחר - "ויהי קֹלֹת וברקים וענן כבד על ההר", וכאן המשמעות היא סמלית, מחשבתית. אנו שואפים ללמוד ולהבין את תורתנו, אך עצם המגע עם תורת ה' אפוף תחושת מסתורין. אברהם מצווה להעלות את יצחק לעולה ב"ארץ המוריה" וברש"י מובאים שני הסברים לפשר השם: "ורבותינו פירשו, על שם שמשם הוראה יצאה לישראל. ואונקלוס תרגמו, על שם עבודת הקטורת שיש בו מור, נרד ושאר בשמים". מארץ המוריה יוצאת תורה שמאירה ומבררת, אך יש שם גם פולחן המסביר לנו עד כמה התורה היא חלק מעולם של קטורת, עולם של מסתורין.

ישנה הפריה הדדית בין המרכיבים: המאמץ האינטלקטואלי יונק מתחושה של מגע עם הנצח והמסתורי, ולהיפך, ההבנה מזינה את תחושת האין סוף והסוד. אך אותה הפריה והזנה הדדית, אותו שיבוץ ושילוב בין המנורה והקטורת, מוצאים עצמם מותקפים משני כיוונים הפוכים: מחד, ע"י חוגים שכלתניים, ומאידך, ע"י בתי מדרש המתעסקים במיסטיקה שכולה בלבול ואי הבנה.

אנו מתפללים "והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". השילוב הזה בין המנורה ובין הקטורת הוא חלומה וחזונה של הישיבה, ונקווה שזו גם שאיפתו של כל תלמיד בישיבה. כאברהם, שרק הוא ראה את הענן הקשור להר, כך גם הרב עמיטל עוד לפני הקמת הישיבה, כשרק הרים היו כאן ואפילו לא בניינים טרומיים, ראה והבין שכאן יהיה מקום שישלב בין מנורה וקטורת.1

H'anuka

Rabbi Tzadok HaCohen de Lublin écrit dans son "Pri Tzaddik" sur H'anuka que nous fêtons la victoire sur Aristote qui est "l'écorce" (klipa) antithétique à la Torah Orale. Il continue la voie déjà tracée par le Maharal de Prague dans son célèbre "Ner Mitzva" qui soulignait le fait qu'il ne s'agissait pas d'une simple victoire, mais bien d'une lutte de civilisations.
Pour comprendre cela, je propose d'aller faire un tour du côté de la philosophie aristotélicienne, voir de quoi il s'agit…

La philosophie aristotélicienne[1]

La philosophie hellène, en particulier aristotélicienne, bénéficia d’un crédit extraordinaire au cours de l’histoire. Ainsi, elle devint mère de la pensée occidentale pendant une période notoire[2]. De la sorte, Aristote hérita du titre de « philosophe par excellence », étant le seul à pouvoir expliquer le plus largement possible les phénomènes naturels, métaphysiques, éthiques, etc.


La « vérité »

A cette époque, le critère de validité d’une théorie est qu’elle ne put être logiquement repoussée. Par conséquent, toute théorie logiquement prouvée est valide tant qu’elle est irréfutée. Une condition supplémentaire s’impose : ce même paradigme hypothétique doit – théoriquement pour le moins – pouvoir édifier une science traduisant l’ensemble des phénomènes en une vision rationnelle et cohérente.

Aristote, avec génie, y parvint, il recouvra tous les recoins du savoir humain, au point où il en était alors. Les recherches scientifiques d’autrefois étaient dénués de toute méthode systématique, malgré cela, Aristote fit preuve d’un fin esprit analytique, ainsi que d’une précision sans précédent dans ses observations.


La causalité comme théorie

Pour « le philosophe », reprenant la théorie des quatre éléments (eau, air, feu, terre), les objets inanimés sont doués d’une “volonté“ – leur nature ou « essence ». La preuve en est claire, étant donné que tout ce qui est mis en mouvement doit être mû par une force extérieure (puisque l’objet est inanimé), alors il doit nécessairement exister une force qui pousse l’objet en mouvement : c’est le désir de la flèche de revenir au sol, sa place naturelle, sinon celle-ci continuerait à l’infini, tout comme la vache veut rentrer à son étable, ou le cheval à son écurie.

Mais cela n’est pas tout, continuons cette logique un pas plus loin. Si tout ce se meut doit être mû, c’est qu’il y a une cause à ce mouvement. Ainsi, tout effet, action ou phénomène est provoqué par une cause, c’est ce qu’on appelle la causalité. Mais comme celle-ci ne peut pas constituer une chaîne infinie, il devient nécessaire de définir un Moteur premier, la Cause en-soi, cause de toutes les causes, immobile puisque première, bref, éternel, sans nature ou « essence », qui met en mouvement sans en être affecté. Cette cause en-soi ne peut survenir aucun changement, faisant ainsi son éternelle immobilité. De même, son immatérialité est prouvée par le fait que la matière est soumise au changement, étant donné sa sensibilité au mouvement - limité au matériel.

Jusqu’ici, l’identification de la cause en-soi avec D’ieu ne pose aucun problème. Toutefois, après un développement plus poussé de cette théorie de la phénoménalité, on se rendra compte de certaines problématiques plutôt dérangeantes.


Le miracle – ou le rejet de la phénoménalité

Le Rambam (Maïmonide) écrit dans son Guide des Egarés (II, 25)[3] :

La foi en la “phénoménalité“ telle que la voit Aristote, qui est obligée, qu’aucune essence ne subisse de changement et qu’aucun objet ne change son habitude, sépare la Torah de son essentiel et nie inévitablement tout miracle en plus d’annuler tout ce qui est promis par la Torah ou est menacé [de châtiment]. Hormis si tu interprètes les miracles tels les mystiques musulmans […] sache qu’avec la foi au renouveau (h’idoush) du monde, les miracles sont tous possibles et la Torah devient possible.

Maïmonide nous indique ici clairement quels sont les problèmes[4] : la possibilité du miracle, la Providence divine (hashgah’a), ainsi que le créationnisme s’opposant radicalement à cette vision de l’éternité de la matière.

En effet, selon Aristote, un D’ieu immatériel et immobile ne peut créer ou faire surgir la matière, car cette hypothèse suppose un changement dans la substance divine, chose logiquement exclue, comme expliqué précédemment. Par conséquent, la seule réponse possible à l’origine de la matière est que celle-ci est éternelle. Il s’en ensuit qu’il ne peut guère y avoir ni de création et donc de Créateur, ni de miracle « transformant » l’ordre naturel – en fin de compte matériel – et donc éternel et insensible au changement, ou alors c’est que le miracle est une illusion et pas vraiment un changement ! Dans les termes de Maïmonide ce sont les « mystiques musulmans »[5].

« Figé dans son immobilité, le D’ieu d’Aristote n’a finalement aucune emprise sur le monde. »[6]

Ainsi, nous voyons que la croyance en la possibilité du miracle permet de contredire la vision aristotélicienne du monde et nous oblige donc à voir une main créatrice. Il n’y a guère plus de hasard, malgré l’ordre naturel - la main Divine survient.

« H’anouka » est donc la célébration du miracle, de ce dépassement de la nature[7]. Signifiant qu’on n’est point limité à la seule matière ou la singularité de son étant, mais plutôt à une quête de transcendance dans l’immanence éprouvée dans la matière. Tel dépassement sous-tend non seulement la possibilité d’une force transcendante, mais également la possibilité de s’en rapprocher !


Conclusion

En d'autres termes, l'origine même de la matière est la spiritualité et non pas le contraire. Et là réside le danger de la culture grecque : adopter ce point de vue à force d'user de leur technologie, de leurs valeurs, de leur éthique et esthétique, etc. !

C'est cela faire rentrer "la beauté de Yaffèt dans les tentes de Shem", savoir quoi et comment l'utiliser, selon les valeurs de nos Sages explicitées dans la Torah Orale. C'est ainsi que H'anuka est véritablement le renouvellement de la Torah Orale, même au niveau historique (gzeira sur le verre, etc., puis les enseignements suscités…).

Nous comprenons maintenant mieux les propos de Rabbi Tzadok !



[1] Basé sur :

J. F. Revel, Histoire de la philosophie occidentale, Stock, Paris 1968

B. Russel, L’aventure de la pensée occidentale, Hachette, Paris, 1961

J. Brun, Aristote et le Lycée, P.U.F., Paris, 1961

[2] Cf. à ce propos l’exclamation de Candide sur la philosophie, in Candide de Voltaire.

[3] Traduction libre.

[4] Cf. également : Maharal de Prague, Guevourot H’, début de la seconde introduction s.v. vehineh

Ramban (Nachmanide), Torat H’ Temima, 146-147, s.v. venitbarer

[5] Il semblerait s’agir d’une secte extrémiste de l’islam qui voyait, non seulement dans le Coran, mais également dans la réalité, une signification symbolique et allégorique (cf. Encyclopédie de l’Islam, I, pp. 1098-1100 (M.G.S. Hodgson), ainsi que IV, pp. 198-206 (W. Madelung) ramenés par M. Schwarz, Moreh Nevouh’im, tome I, p. 342, note 9.

[6] H. Infeld, La Torah et les sciences ou mille années de controverses, Gallia, Jérusalem, 1991

[7] La Nature est généralement symbolisée par le chiffre sept (semaine, Création, Menorah, etc.), alors que H’anouka, c’est le huit (bougie, la lettre h’èt, etc.) – cf. Maharal, Ner Mitzva, …

03/12/2009

Parashat Vayshlach

בס“ד
פרשת וישלח
ה’תשס“ט
מפי הרב חיים סבתו שליט“א

סיכום השיחה
הקדמה
ישנם כמה מקומות בכל התורה שמאד קשה לפרש על פי הפשט. אחד מהם בפרשתנו.
שם כתוב :

“ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכֹל לו ויגע בכף–ירכו ותקע כף–ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאָמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל." (בראשית לב, כה–ל)

על פי רש“י מדובר פה בהתמודדות ריאלית עם המלאך, ואף הרשב“ם מסביר ע“פ הפשט שיעקב רצה לברוח מהמלאך ולא יכל.

הקושי
ובאמת קשה, והרי המלאך הוא שליח של ה’, ואיך אפשר לאדם, ליעקב, להתמודד עמו !

ולכן, הרמב“ם והרלב“ג הולכים בדרכם כדי לפרש את זה : “וירא כי לא יכול“ פירוש, זה היה בתוך חלום. והסיבה לכך פשוטה, לפי הרמב“ם אפשר לראות מלאך רק בחלום, וכך הוא מפרש לאורך כל “המורה נבוכים“ המקומות בתורה שבהם מגיע מלאך ה’, כי לפי דעתו, המלאך מבטא כח מסויים או פיסי או רוחני, אבל עצם הכח הזה הינו שליח מה’. נמצנו למדים כי כל האירוע אירע בחלום, ולכן יעקב לא נפגע באמת אלא בחלום (וע’ רלב“ג על אתר, הוצ’ מעליות).

ובכל זאת, כל הפרשה אומרת דורשני, כמו שאומר רש“י (בשם המדרש).

כי הפרשיה אין בה הבנה אנושית, היא כולה סימלית.

ובאמת, אפשר להסביר את כל הפרשיה ע“פ מה שכתוב בפרשת שבוע שעבר. החלום או המציאות הזאת באים לתת לו איזה תמונה של “מחניים“ של מה שקורא למעלה, כי ישנם שני מחנות: אחד למעלה, ואחד למטה. יעקב מסמל שני היבטים: דהיינו איש היסטורי, וגם איש פרטי. ולכן, בין אם זה חלום או בין אם לאו, יש לנו להבין את הסמליות שיש במאבק אם המלאך. שהוא, על פי הסברנו, מאבק רוחני.


“אגידה לי מה שמך“
במאבק הזה, ישנם כמה דברים תמוהים, ואחד השאלות המתבקשות היא : מה עכשיו אתם שואלים את השם אחד של השני? אחרי כל הסיפור?
סיפר הרב, שכשהיגיעו “חלבים–סורים“ בניו–יורק, פעם נפל אחד מהם על הכביש ואז שאל אותו שוטר מה שמו, וענה לו אותו “חלבי“ בתמיה: “וכי עכשיו זמן היכרות הוא! למה לא שאלת אותי לפני כן?“.

שאלת המלאך מובנת כי אם זה לצורך שינוי השם. אבל אח“כ יעקב ג“כ שואל את המלאך, ומה הטעם לכך?

כדי להבין את הענין, עלינו להתבונן על משמעות המילה “שם“.
“שם“ בא לבטא כח עצמאי. (עיין רבינו בחיי על אתר)

ליעקב יש שם. השם מבטא את מהותו, את עצמיותו (עיין כוזרי ד,א [ביחס לשם של ה’]), והמלאך בא לשנות, או ליתר דיוק, כמו שנראה, להוסיף שם על שמו.

דוגמא נוספת לכך ששם מגלה מהות, מוצאים אנו אצל משה. הוא שואל את ה’ מה שמו. ובזה הוא שואל לאיזה גילוי, לאיזה כח עצמו של ה’ כביכול להתייחס. “א–ל ש–די נראה אלי בלוז“.

לעומת זאת, למלאך אין כח בלתי תלוי, הוא שליח של ה’, וזוהי מהותו, ולכן אין משמעות בפעולה שלו.
ובזה מובן רש“י קשה (ד“ה למה). הוא מביא מדרש (בראשית רבה עח, ה.) המתאר שהמלאך אומר: “אין לנו שם קובע, משתנין שמותינו“, ומוסיף רש“י, “הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים“.
לאור הסברנו מובן: למלאך אין מהות, ולכן שמו משתנה (ועיין רבינו בחיי ד“ה הגידה; אור החיים ד“ה למה זה תשאל; וכן בהגהות ברש“י בכת“י).
וזה חלק מהנצחון של יעקב שמראה למלאך שלעומתו, אין לו שום כח עצמאי, הוא תלוי בהקב“ה לגמרי. וכי האדם לא תלוי בהקב“ה? בוודאי שכן, אלא שהקב“ה נתן את הכח הזה, הבחירה חופשית, לאדם (עיין מדרש תנחומא פ’תזריע; מהר“ל תפארת ישראל, יב, ועוד).


מאבק כפול
אם נמשיך להתבונן, רואים אנו שישנם שני מאבקים.

מאבק עם אנשים – עם עשו ולבן.
ומאבק עם אלוקים, הוא מאבק רוחני – זה הדבר איננו חדש, יעקב בבטן כבר תופס את אחיו, והוא כל חייב ממשיך במאבק הזה, ולכן, כל המעשה נעשה בלילה – סמל הגלות, הקושי, המאבק, ההתמודדות; עד עלות השחר (עיין “עין אי“ה“ ברכות א ב,א; הגיוני משה עה“ת פ’ וישלח).

והמלאך בא להדיעו שהוא נצח במאבק הזה, אמנם הוא נפגע.
התורה מלמדת אותנו שיש כאן לקח לדורות. ועלינו לבאר אותו.


הנצחון
לבן בא עם אנשים, ונכשל. גם כך עשו עשה, וגם נכשל. ובכן יש לשאול, איזה נצחון יש פה? והרי לא נלחמו בכלל! האויב נכשל לפני עת הקרב !

קשה לנו לתאר את בית יעקב, אבל אפשר ללמוד דבר מתוך דבר. ובאמת, יש לומר, שהיה פה נצחון רוחני שקדם לנחצון הפיסי (אפשר גם לראת את זה ביוסף בסיפורו, והוא מבית יעקב).
ולכן כתוב “כי שרית עם אלוקים [ואז] עם אנשים ותוכל“ (לב, כט). כשהוא מנצח רוחנית, ממילא הוא גם מנצח עם האנשים, כי זה תוצאה מהנצחון הרוחני.
אמנם, חייבים אנו להזהר בהבנת הנצחון, וכך פירשו חז“ל, שיעקב לא הבין נכון את אותו הנצחון, הוא חשב שזה היה נצחון סופי. וכל זה דמיון הוא, כי אין נצחון סופי ברוחניות !

והנה, מצינו שכתוב בגמרא [מס’ ברכות] שאסור לקרוא לאברהם – אברם, אמנם לישראל מותר לקרוא ליעקב. ומה רצו לומר?

ופשוט, שרצו לתאר שיעקב–“איש המאבק“ נשאר בהתמודדות תמידית כל הלילה למרות שיש לו איזה “כח עצמי“ חדש, דהיינו “ישראל“ – המבטא את נצחונו. ואמת נכון הדבר, יעקב נצח אבל זה לא היה סופי, ויעקב, כמו שאמרנו, לא היה רק דמות אנושית, אלא גם דמות היסטורית. ובזה באה התורה ללמדנו שהמאבק של עם ישראל ממשיך לאורך כל ההיסטוריה עד עלות השחר – עד הגאולה.


אחרית דבר
ועלינו להזהר לא לטעות: מצד אחד לדעת שהמאבק הינו אינסופי, ומאידך גיסא אנו חייבים להשאר עם הכוחות הרוחניים הטהורים של יעקב ולא לתת לא ללבן ולא לעשו להשפיע עלינו, לא ברוחניות, ולא כתוצאה מכך בגשמיות.1

27/11/2009

Parashat Vayetze

המלכות בעם ישראל / הרב יהודה עמיטל

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְראשו מַגִּיעַ הַשמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי א-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בו" (בראשית כ"ח, יב)1

אומר התנחומא במקום (אות ב')1:1

"מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יוון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר לו הקב"ה ליעקב: יעקב למה אין אתה עולה? באותה שעה התיירא אבינו יעקב ואמר: כשם שאלו יש להם ירידה כך אני יש לי ירידה. א"ל הקב"ה: אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. ר"ש בן יוסינה היה דורש: "בְּכָל זֹאת חָטְאו עוד וְלֹא הֶאֱמִינו בְּנִפְלְאוֹתָיו" (תהילים ע"ח,ל"ב) - א"ל הקב"ה: אילו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת הרי בניך משתעבדים בהללו ד' מלכויות בעוה"ז… א"ל יעקב: יכול לעולם… "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוק (ירמיהו ל', י')..."1

מדוע לא האמין יעקב בקב"ה ולא עלה בסולם? הרי אנו מוצאים אצל יעקב אמונה גדולה בה'. חז"ל אומרים שיעקב תיקן תפילת ערבית. לכאורה קשה מה החידוש בכך שתיקן תפילה, וכי לא ברור מאליו שאדם חסר כל שהולך למקום רחוק ולא מוכר צריך להתפלל שה' יהיה בעזרו? התשובה היא שיעקב תיקן שצריכים להתפלל גם בחושך, בלילה כאשר לא רואים את ה' – זו משמעות העובדה שיעקב תיקן תפילת ערבית.

"לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמונָתְךָ בַּלֵּילות" (תהילים צ"ב, ג)1

בלילה, כשלא רואים את ה' בצורה גלויה, צריכים מידה רבה של אמונה בו. ואכן אנו אומרים בשחרית "ויציב ונכון וקיים…" ואילו בערבית אנו אומרים "ואמונה כל זאת…". האמונה בלילה מאתגרת הרבה יותר מאשר ביום. כאשר חושך ואפילה נופלים על האדם, והפחד אוחז בו, קשה יותר לדבוק בהשגחה האלוקית ולסמוך עליה. זאת גדולתו של יעקב, שהכניס את האמונה לשעות החשוכות בחיי האדם, ותיקן תפילת ערבית.1

אולם מצד שני אנו מוצאים אצל יעקב ספקות ולבטים. בפרשתנו מבטיח לו הקב"ה:1

"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ ושְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כ"ח, טו)1

ואף על פי כן נאמר כמה פסוקים אחרי זה:

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי ושְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הולֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּש (שם כ"ח, כ)1

הרי הקב"ה הבטיח לו את הדברים הפשוטים הללו ואף יותר מכך, בצורה מפורשת, ואיך יכול הוא להטיל בכך ספק?

במדרש אכן יש דעה שמסרסת את סדר הפסוקים ואומרת שנדרו של יעקב בא לפני הבטחתו של הקב"ה. אולם גם אם נאמר כך עדיין לא פתרנו את הבעיה, שכן אפילו בפרשת הבאה (וישלח) נאמר:

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לו" (שם ל"ב, ז)1

כיצד ייתכן שיעקב יפחד, אם הקב"ה הבטיח לו אישית לשמור עליו?1

הגמרא בברכות אכן מקשה כך ומתרצת:1

"דר' יעקב בר אידי רמי: כתיב "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" וכתיב "ויירא יעקב מאד"? אמר שמא יגרום החטא" (ברכות ד.)1

ליעקב היתה אמונה מלאה בקב"ה אך לא היתה לו אמונה באדם. הוא הכיר את חולשות האדם וידע שאדם עשוי לחטוא ואם יחטא, לא בטוח שהבטחת הקב"ה תהיה תקפה.

בפרשת וישלח אומר יעקב לעשו:

"יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדו וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה"1 (שם ל"ג, יד)1

חז"ל אומרים שיעקב נתן לו לבוש מלכות. עשו חייב להגיע לשעיר ולהקים שם מלוכה.1

"וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכו בְּאֶרֶץ אֱדום לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"

(שם ל"ו, לא)


באדום מלכו מלכים הרבה לפני שבעם ישראל עשו כן. עשו רץ לעשות זאת ואילו יעקב "התנהל לאיטו". על הפסוק "עד אשר אבא אל אדני שעירה" אומר המדרש:1

"חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו… אלא אימתי היה הוא בא אצלו לעתיד לבוא. הדא הוא דכתיב 'וְעָלו מושִׁעִים בְּהַר צִיון לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו' (עובדיה א', כא)" (מדרש רבה ע"ח, יד)1

המדרש (מדרש רבה פ"ג, א) מקשר את מלכותו של עשו לפסוק

"נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָה לֹא תְבֹרָךְ"

(משלי כ', כא)

ומכאן שעשו מיהר להקים מלוכה אך בסופו של דבר מלכותו מסתיימת באותה מהירות.1

יעקב מכיר בחשיבות של המלכות, אך גם יודע שמלכות אנושית יכולה להיות מושחתת. לפיכך הוא לא ממהר להקים מלוכה. הוא מעדיף שעם ישראל ירד למצרים, יעלה ממנה וישב שנים רבות בארצו עד שיהיה מתאים למינוי מלך.1

זו גם משמעותו של המדרש שבו פתחנו. הקב"ה מציע ליעקב לעלות בסולם, להקים מלוכה, אך יעקב ראה איך השרים של ארבע המלכויות עולים בסולם ויורדים, והחליט שעם ישראל לא ינהג כך, אלא עם ישראל יחכה עם המלכות עד אשר יהיה מתאים למלכות. יעקב האמין בקב"ה אך לא האמין באדם. הוא הכיר בחולשות האדם ולא רצה להיחפז ולהקים מלוכה. הקב"ה ענה לו שאילו עשה זאת ברגע הנכון יכול היה להקים מלוכה כזו שלא תרד, אך מכיוון שלא עשה זאת תשתעבד מלכותו. יעקב חרד ואמר "יכול לעולם"? והרגיע אותו הקב"ה שבסופו של דבר מלכותו היא זו שתתגבר על המלכויות האחרות.1

הרב קוק (אורות המלחמה ג') מדבר על כך שמלכות עלולה להיות רעה וברברית ולכן אנו צריכים לחכות לזמן בו נוכל לנהל את ממלכתנו על יסודות הטוב והחכמה. גם הרב קוק מקשר זאת לפסוק "יעבר נא אדני לפני עבדו". מדינה יהודית עם שלטון יהודי יכולים להיות דבר טוב מאד. גם אם השלטון הוא חילוני עדיין הוא יכול לסייע רבות לעם ישראל גם מבחינה רוחנית. ברם, עלינו תמיד לזכור ששלטון אנושי עלול גם להיות רע ומושחת, ומחובתנו להישמר מזה.1

12/11/2009

פרשת חיי שרה

שיחת סעודה שלישית פרשת חיי שרה התשס"ז∗

עולם חסד יבנה

'ועשה חסד עם אדוני אברהם' - הכל צריכין לחסד, אפילו אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד שנאמר ועשה חסד עם אדוני אברהם.

רבותינו במדרש לומדים מתוך תפילתו של אליעזר כי אפילו אברהם, עמוד החסד בעולם, זקוק לחסד. יש להתבונן הן במשמעות תאורו של אברהם כמי שהחסד מתגלגל בשבילו בעולם והן בצורך המיוחד להדגיש כי אפילו אברהם זקוק לחסד.

החסד מתגלגל בשבילו בעולם
אברהם אבינו מצטיין במידת החסד. הוא גומל חסדים עם הסובבים אותו ועם העולם כולו, אך המדרש אינו רק מתאר את היקפה הרחב של מידת החסד שמגלה אברהם במעשיו ואת גמילות החסד הרבה שלו, אלא הוא מציג את אברהם כמי שהחסד מתגלגל בשבילו בעולם. כביכול, השפעת החסד של הקב"ה לעולם כולו באה בזכות אברהם. בכלל, כבר בציווי ה' הראשון לאברהם "לך לך" מבשר לו הקב"ה "ואברכך... והיה ברכה", ויש להבין מהי משמעותו של אברהם כמברך ומוסיף ברכה בעולם.

בעבר נתבאר כי ההוראה להלך אחר מידותיו של הקב"ה - "מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום" אינה מביעה הוראה חיצונית-מעשית בלבד; אין מדובר על חיקוי חיצוני של האדם את המידות בהן מנהיג הקב"ה את עולמו, ותו לא. עצם הציווי להידבק בקב"ה ולהידמות לו מבוסס על היות האדם נברא בצלם אלקים וממילא קיימים בו יסודות עמוקים ממידותיו של הקב"ה. האדם כחותם אלקי במציאות מונחה להוציא אל הפועל את אותם קווי דמיון, כביכול, ליוצרו, ולהביע אותם במציאות ובכך לממש את הדבקות וההידמות הטמונים בפנימיותו בכח ובהעלם.

לאור הבנה זו של היחס בין מידות האדם ובין מידות הנהגתו של הקב"ה את העולם, ניתן להבין את קביעת המדרש כי החסד מתגלגל בעולם בשביל אברהם ובזכותו. כאשר האדם אוחז במידת החסד ופועל לאורה הוא למעשה מגלה את מידת החסד של הקב"ה שהוטבעה בו ואשר טמונה בעומק הוויתו. כך, כאשר אברהם גומל חסדים עם הבריות נמצא שחסד ה' מופיע דרכו ומיטיב עם העולם.

מעבר לכך ניתן להסביר כי החסד מתגלגל בעולם בזכות אברהם במובנים נוספים: הקב"ה מעניק לאדם כוחות חיוביים להשפיע ולגמול חסד, שבהם, כך הוא מצפה, ישתמש האדם לשם הופעת רצון ה' ובהם ייעזר כדי לגמול חסד עם הזולת. כאשר האדם מוציא אל הפועל כוחות אלה של השפעה ופעילות, רוצה הקב"ה בהמשכיות של אותה תנועת חסד והשפעה שהחלה על ידי האדם ומשפיע כוחות נוספים שיאפשרו נתינה וחסד נוספים, לאדם בפרט ואף לעולם בכלל. נמצא שגמילות החסד הענפה של אברהם מעוררת כביכול את הקב"ה להעניק לעולם כוחות נוספים של השפעה והענקה, וממילא מובן כי חסד ה' מתגלגל ומתרבה בעולם בזכותו של אברהם אבינו.

ביתר עומק, נראה כי קיימת השפעה של הפעילות האנושית על אופן הנהגת ה' את העולם. כבר עמדו ראשונים על הקושי במטבע הברכות "ברוך אתה ה'"; הקב"ה הוא המברך והמשפיע עלינו את טובותיו ומהי המשמעות של הפנייה אליו בתואר "ברוך" כאילו אנו מברכים אותו. ואכן, חלק מפירושי רבותינו למטבע הברכות מצביעים על היבט מסויים שבו מוסיף האדם, כביכול, לקב"ה ברכה. דרשה חסידית על הפסוק "ה' צלך על יד ימינך" מדייקת כי מבחינות מסויימות צועד הקב"ה בעקבות האדם ומלווה אותו כצל המושפע מן ההתנהגות של המטִיל אותו. כלומר, השפעתו של הקב"ה, מקור הברכות כולן, מושפעת בעצמה ממעשי האדם; אותו מעיין מנביע ומתברך יותר, כביכול, כאשר האדם מברך ומכיר בטובה המושפעת עליו מן הקב"ה. הכרת התחתונים בחסד ה' המושפע עליהם מן העליונים הבאה לידי ביטוי בברכה מנביעה כביכול את המעיין ביתר שאת.

ובאופן דומה, קבלת השפע של היכולת לעשות חסד ולהשפיע על ידי אברהם, והוצאתה אל הפועל באמצעות הליכה בדרך ה' ועשיית רצונו תוך מימוש אותם כוחות נתינה אלקיים המוטבעים בו, משפיעה על המעיין המנביע את השפע מן העליונים ומעוררת השפעת עוד ועוד חסד אלקי לעולם - אותו חסד המתגלגל בעולם מתייחס לפעולותיו של אברהם ונזקף לזכותו.

אפילו אברהם נצרך לחסד
המדרש מדגיש כי אותו אברהם שהחסד מתגלגל בשבילו בעולם, אפילו הוא, זקוק לחסד. דוקא אדם שמשפיע ומעניק עלול לטעות ולסבור כי הוא אינו זקוק לחסד. זו טעות שורשית, והמדרש מדגיש זאת - אין אדם שלם, אפילו אברהם, עמוד החסד, חסר בעצמו וממילא זקוק לחסד (חשוב שאברהם יידע זאת וחשוב שאנחנו נדע, שאפילו אברהם זקוק לחסד).

יתרה מזו, זו לא רק בעייה בהכרה, אלא גם הנתינה של מי שטועה לחשוב כי הוא שלם ואינו זקוק לחסד, אינה נתינה מושלמת. כדי להעניק ולהשפיע יש צורך בהכרת תחושת החסר והצורך. עזרה וסיוע אמיתיים אינם יכולים להינתן אלא על ידי מי שחש בעצמו תחושה של צורך והזדקקות לחסד. אמנם ככל שמדובר על נתינה במעגלים חיצוניים יותר - כסף, מצרכים - יש יחסית יותר אפשרות לתת גם בלי לחוש את החוסר, מתוך הכרה בסיסית כי במקום שאין דבר מסויים צריך להשלימו וכי יש להעניק למי שחסר לו את אותם צרכים יסודיים. אך לגבי השפעה וחסד משמעותיים ופנימיים יותר לא תיתכן מתן עזרה אמיתית אם לא ממי שמכיר בעצמו את תחושת החסר ואת ההזדקקות לחסד.

לא מזמן פתח מרצה את דבריו אודות צרכי המוגבלים והנכים בפנייה אל כלל הציבור: "ראשית, כולנו נכים". איש מאיתנו אינו מושלם. יש כאלה שהחסר שלהן הוא "רק" ברובד החיצוני למדי - באבר זה או אחר, בהזדקקות לכסא גלגלים או למשענת, ויש שהחסר שלהם הוא פנימי ועמוק יותר - חסר נפשי כזה או אחר (גם בלי שהאדם יוכרז כבעל בעיה נפשית כזו או אחרת). זו הסתכלות ישרה ואמיתית. אין אדם שלם, אפילו אברהם זקוק לחסד, ומי לא? כעת, אמר המרצה, הבה נירתם כולנו זה למען זה, נכים למען נכים, מוגבלים למען מוגבלים.
כיון שכל אחד חסר, העולם כולו מתבסס על מעגלים של נתינה וסיוע הדדיים. למי שחסר דבר אחד, ודאי יש לו יותר מדבר אחר וממנו הוא משפיע ומעניק לאחרים, וכן נוהגים אותם אחרים - משפיעים חסד ומקבלים חסד. "עולם חסד יבנה", ואין דרך אחרת להביא את העולם לידי תיקון ושכלול מלבד החסד.

עולם חסד יבנה
כל אחד חייב לדעת כי אין הוא שלם, ואפילו בתחומים בהם הוא מצטיין אין הוא בעל שלימות. אפילו אברהם, שהחסד מתגלגל בשבילו בעולם, זקוק לחסד. אפילו במה שיש לאדם בשפע, ואשר ממנו הוא מעניק ותורם לזולת, האדם הוא חסר באשר הוא אדם ולא למעלה מזה. ההכרה הזו של האדם בהיותו חסר, מפנימה בו תודעה של צורך ומֵניעה מעגלים של השפעה בעולם - מנביעה חסד ושפע מן המקור העליון, שרק הוא יכול להשלים את חסרון העולם, ומגלגלת חסד בין אנשי החומר שוכני העולם המקבלים חסד להשלמת חסרונם ומשפיעים חסד להטבה עם אחרים הזקוקים לכך.
יתכן שאדם ידמה בנפשו כאילו הוא מושלם ואין הוא זקוק למאומה, או לחילופין כי נוח לו בחסרונו ואין לו צורך בחסד. אולי דוקא אדם כזה זקוק יותר מאחרים לחסד. בהחלט מסתבר כי העדר תודעת החסר וההזדקקות לחסד היא בעצמה חסרון גדול שעל אחרים להשלימו.
קיימת גם אפשרות הפוכה: אדם עשוי לדמיין כי רק הוא מוגבל וחסר, ואין מלבדו מי שזקוק לחסד אחרים. ממילא, הוא מתבייש לבקש ומנסה להסתיר את קשייו, את חוסריו ואת הזדקקותו לחסד. גם כאן מוטל התפקיד על הסובבים אדם זה, להשלים חסרונו. יש ללמדו כי העולם כולו בנוי ממעגלים של שפע וחסר שבאים לידי השלמה ואיזון, תיקון ושכלול, אך ורק מתוך חסד שמתגלגל בעולם - קבלה ונתינה, קליטה והשפעה.

"עולם חסד יבנה"
∗ סוכם על-ידי תלמידים.
_____________________
ילקוט שמעוני חיי שרה רמז, קז.
עיין יד המלך הלכות יסודי התורה א, ו.
תהלים פט, ג.

שיחות הרב בלומנצויג
אתר ישיבת ההסדר ירוחם - www.yhy.co.il

קול צופייך – חיי שרה

שידוכים נישואין
הרב שמואל אליהו
* נערך על ידי הרב

למה כל כך הרבה גמלים?

בפרשה זו אנו רואים שהשליח של יצחק ואברהם מחזר אחרי רבקה עם עשרה גמלים והרבה אמצעים כלכלים "כל טוב אדוניו בידו" "שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו". הסיבה היא ברורה, אליעזר צריך להוציא את רבקה מהבית של לבן שנחשב יותר רע מפרעה הרשע. לצורך זה עושה אליעזר רושם רב באמצעות הגמלים המשובחים של בית אברהם. משל של ימינו היינו אומרים שאליעזר בא עם עשר מכוניות פאר, מחנה אותם ברחוב המרכזי של העיר ומתחיל לצחצח את הפנסים שלהם. כל בטלני העיר היו מתרכזים סביבו ומתלהבים. זה בדיוק מה שעושה אליעזר.
"וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשאֲבֹת".1

כולם מתרכזים סביבו. הוא עושה את הרושם הדרוש ולבן אוכל את הפתיון עם הקרס.
“לְרִבְקָה אָח וּשְׁמו לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִיש הַחוצָה אֶל הָעָיִן : וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתו וכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתו לֵאמֹר כֹּה דבֶּר אֵלַי הָאִיש וַיָּבֹא אֶל הָאִיש וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן : וַיֹּאמֶר בוא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת ומָקום לַגְּמַלִּים"1

העיקר הגמלים.
בפרשה זו מוזכרים גמלים יותר מכל פרשה אחרת בתורה. שמונה עשרה פעמים. בכל התורה כולה מוזכרים גמלים רק עוד שמונה פעמים. יש פה עניין מיוחד להרשים את לבן בעושר גדול ולסנוור את עיניו, שלא יכשיל את הבניין האמיתי של בית ישראל הנבנה על ידי רבקה.

אברהם יודע – ואליעזר מחפש
יש בפרשה הזו עוד עניין מאוד מיוחד. כשאברהם חוזר מהעקדה כתוב
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחור אָחִיךָ: אֶת עוּץ בְּכֹרו, וְאֵת בְּתואֵל: וּבְתואֵל יָלַד אֶת רִבְקָה וכו'.“1

מביא רש"י שם (כב כ) "בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים. היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. בישרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו. וזהו "הדברים האלה" - הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה".
אם כן אברהם כבר יודע מי היא בת זוגו של יצחק בנו. למה הוא לא אומר לאליעזר לך ותביא את רבקה? היא בת זוגו של יצחק! למה הוא שולח אותו לארצו ולמולדתו ונותן לו את כל אוצרותיו בידו. למה הוא קצת מתווכח עם אליעזר. מה יקרה אם הוא לא ימצא אותה. שיגיד לו פשוט "אני כבר יודע מי היא, קוראים לה רבקה, היא בת בתואל וכו'.
התשובה הפשוטה היא שהעולם לא מתנהל על פי ידיעות משמים. צריך להגיע לכל דבר בדרכים הארציות שלו. צריך אדם לחזר אחרי אשתו למרות שהם נקבעו כבר לפני לידתו.
ובגמרא (מועד קטן יח:)1
“אָמַר רַב יְהודָה אָמַר שְׁמואֵל, בְּכָל יום וָיום בַּת - קול יוצֵאת וְאומֶרֶת, בַּת פְּלונִי לִפְלונִי, שָׂדֶה פְלונִית לִפְלונִי.
וְאָמַר רַבִּי יְהודָה אָמַר רַב, אַרְבָּעִים יום קודֶם יְצִירַת הַוָּלָד בַּת - קוֹל יוצֵאת וְאומֶרֶת, בַּת פְּלוני לִפְלונִי, שָׂדֶה פְּלונִית לִפְלונִי, בַּיִת פְּלונִי לִפְלונִי, אֵשֶׁת פְּלונִי לִפְלונִי".1

כבר ביצירתו של האדם אשתו מחוברת אליו. ובגמרא (במסכת קדושין ב:)1
"תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אומֵר, מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תורָה, (דברים כב) "כִּי יִקַּח אִיש אשה“, וְלֹא כְּתִיב, "כִּי תלקח אשה לְאִיש"?
מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכו שֶׁל אִיש לְחַזֵּר עַל אִשה, וְאֵין דַּרְכָּה שֶׁל אשה לְחַזֵּר עַל אִיש. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לו אֲבֵדָה, מִי חוזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתו!1

צריך להתפלל על האשה כמו שהתפלל יצחק מנחה ויצא יצחק לשוח בשדה. צריך לחפש אחריה. האשה צריכה להסכים. צריך יצחק לרצות את רבקה. כך יהיו הנישואים כפי שבאמת נקבע מראש ארבעים יום לפני שנולד יצחק.

מה יותר חשוב: האדם או האדמה?
“וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אולַי לֹא תֹאבֶה הָאשה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ משם" (כד ג).1

זו אחת השאלות הקשות שאליעזר שואל את אברהם: האם כדי להקים את עם ישראל מותר לוותר על מגורים בארץ ישראל? האם אתה אברהם לא רוצה לקחת אשה טובה ליצחק. הלא אתה רוצה שעם ישראל יקום מזרע קודש, ממידות טובות ולא מזרע כנען הארור? אם האשה לא תרצה לעלות לארץ ישראל. האם להעדיף את ההתיישבות בארץ ישראל ולקחת אשה פחות טובה. או להעדיף את טובת העם ולצאת מארץ ישראל?
השאלה של אליעזר היא שאלה מכשילה. האם אברהם יכול לומר לו שהוא מוותר על המשך עם ישראל שיהיה עם מזרע קודש? השאלה הזאת נשאלת גם היום על ידי אישים שונים: מה יותר חשוב אדם או אדמה? כולם בודאי יגידו חיים יותר חשובים מאדמה. בזה הם אומרים לנו תוותרו על הארץ ויהיה טוב לעם ישראל. יהיה שקט, יהיה שלום, יהיה מזרח תיכון חדש.
מה ענה אברהם לשאלה המכשילה של אליעזר? "הִשמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה". האם אברהם מעדיף את המגורים בארץ ישראל על הקמת עם ישראל? לא ולא. הוא אומר לו: יש אלוקים. והוא ציווה על שניהם, גם על הקמת העם וגם על מגורים בארץ. אלוקים יודע ששניהם הולכים יחד ולא אחד נגד השני. כמו עץ והאדמה שלו. אם יציעו לך רק אחד משניהם מה תאמר? האם תוותר על האדמה או על העץ?
את התשובה הזאת קיבלנו כשוויתרנו על הארץ למען שלום. למען העם. ויתרו על האדמה והעץ החל להתייבש. ויתרנו על ארץ ישראל ועם ישראל נפגע אנושות באלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, אלפי משפחות הרוסות כואבות ומדממות. כנראה שאין אפשרות לוותר על הקרקע ולהצמיח את העץ. אלוקים ברא את שתיהם ויצר את ההתאמה בניהם. כל הפתרונות שאומרים לוותר על הקרקע או לוותר על העץ שניהם מביאים את חורבנו של העץ. צריך פתרון שמשאיר גם את הקרקע וגם את העץ.
זה שאומר אברהם לאליעזר: אם אתה מאמין באלוקים – אין מציאות של עם ישראל בלי ארץ ישראל.
“ה' אֱלֹהֵי השמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי ומֵאֶרֶץ מולַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוא יִשְׁלַח מַלְאָכו לְפָנֶיךָ וְלקַחְתָּ אִשה לִבְנִי משם.“ 1

נישואי תערובת
בפרשה זו אנו גם לומדים כמה חמורים נישאי תערובת עם מי שאינו מתאים לבנין עם ישראל. כך אומר אברהם לשליח.
“וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשה לִבְנִי מִבְּנות הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרבו“ (בראשית כד).1

פעם סיפר הרב שהיה בארצות הברית ובא אליו זוג וביקש ברכה לנישואין שעתידים להיות תוך זמן קצר. הרב הסתכל עליהם ושאל את הבחור מאיזה עדה אתה? אמר לו: חלבי סורי. שאל את האשה: מאיזו עדה את? ענתה לו: אני קתולית.
נשא הרב את עיניו, התבונן לשמים כמה דקות. בנתיים הזוג ציפה צפייה דרוכה. עצם הרב את עיניו ולבסוף אמר לזוג: בחנתי את העניין וראיתי שאתם לא מתאימים, יהיו לכם הרבה מריבות. אתם לא זוג משמים. אחר כך הרב פנה לבחורה ואמר לה: מגיע לך בחור הרבה יותר טוב מהבחור הזה. הזוג קיבל את התשובה הלא צפויה ויצאו מהחדר, תוך כדי היציאה אמרה הבחורה לבחור: יהודי מלוכלך, אתה שומע מה שהרב אמר. אני יותר טובה ממך. מגיע לי בחור הרבה יותר טוב. נפרדה ממנו בטריקת דלת והלכה לה.
זמן קצר אחר כך הגיע אביו של הבחור עם בנו שדמעות על עיניו, ואמר לרב בטרוניה: מה עשית? הבחור כבר זמן רב לא מוצא את זיווגו, סוף סוף הוא מצא את מה שמתאים לו. למה אמרת להם להפרד. למה אמרת לה שהיא יותר טובה ממנו. אמר לו הרב: הסתכלתי בשמים וראיתי שזה לא שידוך טוב. הם יריבו. ילכו לבתי משפט, יריבו על הילדים. אתה צריך את כל הצרות הללו. לא תוכל לראות את הנכדים שלך, הם ילכו לכנסיה קתולית ולא תוכל לעשות דבר.
האבא לא השתכנע. אמר הרב לבחור תגיד לאבא שלך מה היא אמרה לך כשיצאת מכאן. סיפר הבן שאמרה לו שהוא "יהודי מלוכלך". נעלב האבא שהיה מחשובי הקהילה ואמר לבנו: לא יכול להיות, אין פה דברים כאלה באמריקה. כולם שווים. היא משכילה, לומדת רפואה באוניברסיטה. אנחנו באמריקה אומה אחת, ושאר דיקלומים. אמר לו הרב: מכאן תלמד שתמיד צריך להתבונן בתוך תוכם של האנשים. לא רק במה שהם אומרים. במיוחד בעיניני נישואין.
לסובבים אותו אמר הרב: אתם חושבים שראיתי בכוכבים או שהמלאכים גילו לי. לא ולא. זה דבר אלוקים ממש. ישירות ממנו. כך הוא כתב לנו בתורה, וזה הרבה יותר אמין מכל צפייה בכוכבים או לשמוע כל מלאך אחר מדבר:
"וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי השמים וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אשה לִבְנִי מִבְּנות הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבו" (בראשית כד).
"וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנו ובתו לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדו אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר" (דברים ז).1

הרב סיפר שלסיפור הזה היה גם סוף טוב. הבחורה עזבה את הבחור. הבחור נסע לארץ ישראל כדי להירגע מהניתוק הכואב. תוך חודשים ספורים הוא מצא בחורה ישראלית גם לומדת רפואה. בא יחד איתה אל הרב שיראה אם האשה הזאת היא באמת הזיווג שלו. הרב התבונן בעניין ואמר לו: זה ממש הזיווג שלך!. אמר הבחור לרב: אם כן, בבקשה תערוך לי את החופה.

הרחקה מנכרי – הרחקה מנישואי תערובות
פעם היה תכנית של בתי ספר לקרב בין יהודים לגויים. היה אז שר החינוך יצחק נבון והרב אבא היה הרב הראשי. אמר לו הרב שזה אסור בתכלית. שאל אותו יצחק נבון הרי שנינו גדלנו בעיר העתיקה והיה לנו יחסי שכנות טובה על הערבים.
אמרי לו הרב: היה יחס של כבוד, אבל מעולם לא היה יהודי אוכל בבית של ערבי. לא היה מתחתן עם הבת שלו. לא לומד איתה ולא משחק איתה. הם בשלהם ואנחנו בשלנו. אם היה חלילה קשר כזה גם הגויים וגם היהודים היו רואים בזה אסון.
השר הזה היה חכם בעיניו וחשב שהוא יודע מה יותר טוב לעם ישראל ומה יביא שלום בין היהודים לשכניהם הערבים ועשה מפגשים כאלה להרבות "שלום אהבה ואחוה". מיד מיד אחר המפגשים הללו התחילה האינתיפאדה הראשונה, בעקבותיה בא "הסכם השלום" של אוסלו. שמאז שהוא פרץ אין אפשרות להסתובב בעזה או בשכם. אחרי שפרץ השלום גם כשמסתובבים בירושלים צריכים תפילה לא להפגע. והכל התחיל ממפגשים אלו.
לכן אסרו חכמים לאכול לחם שאפה אותו נכרי. אסור חלב שחלב אותו נכרי. אסרו אוכל שבשל אותו נכרי. אסור לשתות יין שנגע בו נכרי, אסור לשתות בירה של נכרים - אם זה בפאב שלהם. לא רק בירה ומשקאות חריפים בלבד. יש מקרים שאפילו מים אסור לשתות אצל נכרי אפילו אם המים הללו הם בהשגחת הבד"ץ. הכוונה לחתונה של נכרי שאסור לאדם לשבת שם ולאכול אוכל אפילו אוכל ארוז וסגור וכשר בהשגחה הכי טובה. במקרה שאדם חייב לבוא לברך מדין דרכי שלום – תבוא, תגיד "מזל טוב" ותלך. אבל אם תשב שם - אתה עלול למצוא שהבת שלך הכירה איזה גוי אחד מהמוזמנים בזמן שאתה מברך ברכה אחרונה על כוס המים בכוונה רבה.
כל ההרחקות הללו נועדו למנוע מעם ישראל את הקרבה לנכרים שלא יבואו מתוך הקרבה הזאת לנישואין חלילה ויאבד בית ישראל. ובאמת כל אחד יכול לראות שקהילות שנזהרו בהלכות הללו ניצלו מנישואי תערובות וקהילות שזלזלו בהלכות אלו והקלו בהם רבו בהם נישואי התערבות.
בימינו יש בחו"ל מכה של נישואי תערובות עם נוצריות. ובארץ יש מכה של יהודיות שערבים לוקחים אותם לכפריהם. בתחילה הם מבטיחים להם עולם ומלואו, אחר כך הם לוקחים אותם לכפרים שלהם, נושאים בדרך כל אשה שניה מוסלמית על האשה הראשונה היהודיה. מבזים את היהודיה, מכים ומשפילים אותה עד עפר. את הילדים הם לוקחים ומחנכים בדרך של האיסלם, וכמה פעמים סיפרו לי שיש ילדים של יהודיות שהם זורקי אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניות של יהודים. כי כך חינכו אותם.
יזכרו לטוב יד לאחים שתורמים הרבה למען הבנות היהודיות הללו. אבל כל אחד צריך להזהר בזה כי גם משפחות חרדיות שהביאו לבית שלהם פועל ערבי ליסוך כמה שקלים, מצאו פתאום את הבת שלהם הולכת איתו לכפר שלו ופנו לעזרה להציל את הבת שלהם מידו תרתי משמע .

מנהג לקרוא לחתנים "ואברהם זקן"
כותב רבינו בחיי על הפרשה (בראשית פרק כד פסוק ג) שצריך להזהר בנישואים עם נוכריות שאפילו שלמה המלך החכם מכל האדם נכשל בזה. שנשא לשם שמים "נשים נכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א יא) נשיו הטו את לבבו.
על כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונת להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי לא) שקר החן והבל היופי, ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר. לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו" לכן נדבר על בחירת בן זוג.

מה צריך לחפש בבן או בת הזוג?

מדות טובות - הַטִּי נָא כַדֵּךְ
לפי הסיפור של אליעזר אנו יודעים שהדבר הראשון שצריך לחפש בבן הזוג הוא מידות טובות. וכך כותב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יט הלכה יז) שהדרך העיקרית לדעת איזה משפחה היא מזרע ישראל ואיזה משפחה התערבבו בו פסולי יחוסין זה לפי ההתנהגות שלהם:
"כל משפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהן לכתחלה. ואע"פ כן אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר - חוששין להן וראוי להתרחק מהן שאלו סימני פסלות הם. וכן הפוסל את אחרים תמיד כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהן ממזרים - חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אמר להן שהם עבדים - חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל. וכן כל מי שיש בו עזות פנים, או אכזריות, ושונא את הבריות, ואינו גומל להם חסד, - חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה: ביישנין רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא אומר: והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה". (ולשון הזה בשו"ע אבן העזר סימן ב ב).

משפחה טובה - לֹא תִקַּח אשה לִבְנִי מִבְּנות הַכְּנַעֲנִי
בשולחן ערוך (אבן העזר ב ו): "לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם - ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור - ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות - ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה - ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ".
צריך לדעת שמשפחה של הבן\בת זוג משפיעה מאוד על החיים של האדם. לא רק בגלל שהם קשורים לבני הזוג בכל השמחות ובכלל החיים. אלא בגלל שהחינוך שהאדם קיבל בבית נשאר בו ומשפיע עליו מאוד, למרות שהוא בהחלט יכול לתקן עיוותיו מבית הוריו.

ובגמרא במסכת בבא בתרא (קי.):1
"אָמַר רבִּי אֶלְעָזָר, לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בְּטובִים, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה שֶׁנָּשָׂא בַת יִתְרו - יָצָא מִמֶּנו יְהונָתָן. אַהֲרֹן שֶׁנָּשָׂא בַת עַמִּינָדָב - יָצָא מִמֶּנו פִּנְחָס. וּפִנְחָס, לָאו מִיִּתְרו אַתִּי? וְהָכְתִיב, (שמות ו) "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לו מִבְּנות פוטִיאֵל לו לְאשה“שּׁ, מַאי לָאו דְּאַתִּי מִיִּתְּרו - שֶׁפִּיטֶּם עֲגָלִים לַעֲבודַת כוכָבִים? לָא, דְּאַתִּי מִיוסֵף - שֶׁפִּטְפֶּט בְּיִצְרו. וַהֲלֹא שְׁבָטִים מְבַזִין אותו, וְאומְרִים: רְאִיתֶּם בֶּן פוטִי זֶה - בֶּן שֶׁפִּיטֶּם אֲבִי אִמו עֲגָלִים לַעֲבודַת כוכָבִים, וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִשְׂרָאֵל? אֶלָּא, אִי אֲבוה דְּאִימֵּיה מִיוסֵף - אֵימַא דְּאִימֵּיה מִיִּתְרו, וְאִי אֲבוה דְּאִימֵּיה מִיִּתְרו - אֵימַּא דְּאִימֵּיה מיוסֵף, דִּיקָא נַמִי דִּכְתִיב, "מִבְּנות פוטִיאֵל" - תְּרֵי, שְׁמַע מִינָא.
אָמַר רָבָא, הַנושֵׂא אִשה, צָרִיךְ שֶׁיִבְדוק בְּאַחֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות ו) "וַיִּקַח אַהֲרֹן אֶת אֶלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחות נַחְשון". מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר, "בַּת עַמִּינָדָב", אֵינִי יודֵעַ שֶׁאֲחות נַחְשון הִיא? מַה תַּלְמוד לומַר, "אֲחות נַחְשון"? מִכָּאן לְנושֵׁא אשה, שֶׁצָרִיךְ שֶׁיִּבְדוק בְּאַחֶיהָ. תָּנָא, רוב בָּנִים דומִים לַאֲחֵי הָאֵם".1

לכאורה אם יצחק היה הולך על פי הכלל של רבי אלעזר הוא לא היה מתחתן עם רבקה שהיא בת בתואל. שהם לא טובים. ואם היה הולך על פי הכלל של רבא לא היה מתחתן כי היא אחות של לבן. ואפשר לתרץ ולומר שבעולם של אותם ימים לא היו יותר טובים. מה לעשות? ואמת כשאליעזר הביא את רבקה בתחילה ליצחק הוא לא רצה בה. אמר בת בתואל, אחות לבן איני רוצה בה. אמר לאליעזר תחזיר אותה. אמר לו אליעזר: המים עלו לקראתה. עשיתי נסיון וראיתי שהיא מה שמתאים לך. ענו לי כהוגן. אמר לו יצחק: מצטער. אני לא סומך על סגולות כאלה. אין בהלכה מים עלו לקראתה. יש יבדוק באחיה.
אמר לו אליעזר: בסדר. מחר אני מחזיר אותה לביתה. מכניס יצחק את רבקה לאהל שרה אמו לשינת לילה לפני שמחזירים אותה לביתה והוא רואה שהנר דולק כמו בבית המקדש. מערב עד ערב. החלה נשארת טריה כמו בבית המקדש כמו שהיה אצל שרה אימו שהיתה שרויה שכינה באוהל שלה. מעבר לזמן. הלחם לא מתקלקל. וגם הענן קשור על האוהל ממש כמו שראינו אני ואבא אברהם בהר המוריה ענן קשור על ההר. נבהל יצחק אמר כשאימי שרה נפטרה לא ראיתי קדושה כזאת עד שבאת זאת אחות לבן בת בתואל. החליט לשאת אותה לאשה.
בבוקר בא אליעזר פגוע ליצחק ואומר לו תן את האשה אני מחזיר לארם. אומר לו יצחק התחרטתי ואני רוצה לשאת אותה לאשה. אמר לו אליעזר: מאוחר מידי. אני כבר נוסע הנה הגמלים כבר קשורים. לא נגמר הויכוח עד שהלכו לאוהלו של אברהם אבינו שכבר יודע שהיא היא הזיווג של יצחק. רואה אברהם את הגמלים ומבין מה הויכוח אומר לאליעזר מה אתה רוצה כדי לשתוק. אמר לו: להכנס חי לגן עדן. אמר לו אברהם מובטח לך. וכך הווה שהוא אחד מעשרה שנכנסו חיים לגן עדן.
סוף דבר אין כתוב כאן שלא ישא אשה אם אחיה לא צדיקים. שהרי גם פנחס לוקח את בת יתרו למרות שהמשפחה שלה לא משהו. אבל כמו שהגמרא אומרת יש שם שני יחוסים מצד אחד יוסף ומצד שני יתרו וזה מועיל לו.

אהבה - וַתְּהִי לו לאשה וַיֶּאֱהָבֶהָ
בגמרא מסכת קידושין דף מא/א "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה. שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ורחמנא אמר "ואהבת לרעך כמוך". במילים אחרות אדם צריך לראות שהאשה טובה בעיניו. אם היא לא מוצאת חן בעיניו - איך תחול פה אהבה? ואם אדם נושא אשה שהוא לא אוהב אותה. הוא פוגע גם בו וגם בה וגם בילדים. ולפי דברי האר"י ז"ל עיקר הציווי של "ואהבת לרעך כמוך" הוא באשתו של האדם.
לכן אסור לאדם או לאשתו לעשות במהלך הנישואים מעשים שעלול לגרום לאשה או לבעל להתגנות אחד בעיני השני. שמצוות "ואהבת רעך כמוך" היא יסוד התורה כולה – והיא מתקיימת בעיקר באדם עם אשתו. לכן צריך מאוד להשתדל מאוד בעניין זה.

צניעות יראת שמים - וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס
בספר משלי בפרק של אשת חייל כתוב (לא)1
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל: תְּנו לָה מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוהָ בשערים מַעֲשֶׂיהָ".

וכמו שראינו קודם יש חשיבות ליופי של האשה שתהיה נאה בעיניו. אבל הרבה יותר חשוב זה היראת ה' של האשה.
צריך לראות היטב שדרך החיים שלכם שווה או יכולה להשוות. אם הבעל לא שומר מצוות או האשה, כמעט שאי אפשר לקיים יחד חיי משפחה. ואם מקיימים - גורמים צער ובלבול גדול לילדים. לכן צריך לכתחילה להתחתן אם אשה שדומה לו, או שקרובה אליו שיכולים להשתוות. ולא יאמר אדם לעצמו "אני אסתדר" שלצערינו קשה מאוד להסתדר כשאחד בכיוון אחד והשני בכיוון אחר.
צריך לבדוק היטב אם התוכניות שלכם לעתיד מתאימות או משלימות? האם אתם מסכימים על הכיוון של החיים שלכם? האם יש הסכמה על מקום מגורים? על דרך לפרנסה? האם יש התאמה בכיוון חינוך הילדים? צריך לראות אם בן\בת הזוג שלכם מאמין? האם הוא מתפלל? איך הוא מדקדק בקיום מצוות? באיזה רצינות הוא עושה את זה? האם זה מתאים למה שאתם עושים ודורשים מעצמכם?
לפעמים נפגשים על בעלי תשובה שעומדים במדרגה יותר מצדיקים גמורים. אבל צריך לראות האם העבר הקרוב של בן\בת הזוג שלכם מתאים לתוכנית שלכם. למרות הסיפור של רחל ורבי עקיבא, לא בונים חתונה על הבטחות "שיהיה בסדר". צריך לראות כבר עכשיו את ההתחלה של התיקון כמו שראתה רחל אשת עקיבא שהוא "מעולה וצנוע" ויש לו מסירות להתמיד בלימוד תורה.

בריאות - וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד
כתוב בשו"ע (אבן העזר סימן ב ז) "לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעין. ולא ממשפחת נכפין. והוא שהוחזק ג' פעמים שיבואו בניהם לידי כך". דהיינו לא ישא אשה שיש לה איזה פגם גנטי שעלול לבוא לידי ביטוי בילדים שיוולדו בעלי מומים. ומותר לאדם לשאול על כך ואין בזה חשש של לשון הרע. אם עושים זאת בדרך של אמת ולא בלי זהירות. אם מקפידים לומר רק את האמת שיודעים בבירור ולא שמועות או הערכות לא מדוייקות. ואם יש חשש לבדוק אצל מכונים מוסמכים לראות כמה סיכוי יש שהפגם הזה יעבור גם לילדים.

גיל נישואין
הגמרא במסכת קידושין מספרת (כט: – ל.)1
משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא א"ל כשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא חזייה דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א"ל דלא נסיבנא אהדרינהו לאפיה מיניה א"ל חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת רב הונא לטעמיה דאמר בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה בעבירה סלקא דעתך אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך א"ל רבא לר' נתן בר אמי אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה כתנאי (משלי כב) חנוך לנער על פי דרכו ר' יהודה ורבי נחמיה חד אמר משיתסר ועד עשרים ותרתין וחד אמר מתמני סרי ועד עשרים וארבעה:

ובשו"ע אבן העזר (סימן א א)
“חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל: 1
הגה "אָמַר רַבִּי תַנְחום אָמַר רַבִּי חֲנִילַאי, כָּל אדם שֶׁאֵין לו אִשָּׁה, שָׁרוי בְּלֹא שִׂמְחָה, בְּלֹא בְרָכָה, בְּלֹא טובָה. בְּלֹא שִׂמְחָה, דִּכְתִיב, (דברים יד) "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה ובֵיתֶךָ". בְּלֹא בְרָכָה, דִּכְתִיב, (יחזקאל מד) "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ". בְּלֹא טובָה, דִּכְתִיב, (בראשת ב) "לֹא טוב הֱיות הָאָדָם לְבַדו".
בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי, בְּלֹא תורָה, וּבְלֹא חומָה. בְּלֹא תורָה, דִּכְתִיב, (איוב ו) "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתושִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי". בְּלֹא חומָה, דִּכְתִיב, (ירמיה לא) "נְקֵבָה תְּסובֵב גָּבֶר". רָבָא בַר עולָא אָמַר, אַף בְּלֹא שָׁלום, דִּכְתִיב, (איוב ה) "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלום אָהֳלֶךָ" וְגו'".“1

ולא נקרא "אדם". וכיון שנשא אשה - עונותיו מפקפקים. שנאמר: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מאת ה'": אין מוכרין ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה".
ועוד שם.
"מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר, אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. בשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא – בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. ומיהו אם עוסק בתורה וטרח בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר".
בימינו לא כופים על זה אבל הרב תמיד אומר שההלכה נשארת אפילו אם לא כופים על כך.

הפרש גילים
בדרך כלל נוהגים לשאת אשה יותר צעירה בשנה שנתיים כמו שאומרת הגמרא יבמות (סג.) בשם רב פפא: "נְחות דַּרְגָּא - ונְסִיב אִתְּתָא, סַק דַּרְגָּא - וּבְחַר שושְׁבִינָא". רד רק דרגא אחת. אבל אין זה מעכב כלל. ואפשר שהבחור יהיה יותר צעיר ואפשר שהבחורה תהיה יותר צעירה ובלבד שלא יהיה בניהם הפרש גדול של שנים.
בשו"ע (אבן העזר סימן ב ט) כתוב: "לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות". ואע"פ שכעת הם מסתדרים טוב בינהם, אין לנישואין הללו תקווה גדולה כי אחרי כמה שנים יתרחקו בניהם בני הזוג והרי זה גורם להם קלקול גדול כפי שכותב השולחן ערוך.

דברים חשובים שאינם קובעים
דעת ההורים
מצוות כיבוד הורים היא אחת מעשרת הדברות. אבל אם ההורים רוצים בשביל אדם בחורה טובה וליבו לא נמשך אליה, או שליבו נמשך לבחורה אחרת טובה, כותב בעל השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ סעיף כה ברמ"א): "אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב".
מקור ההלכה הוא במהרי"ק (בשורש קס"ז /קס"ו/). שכתב שכיבוד אב הוא "משל אב" "כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצערא דגופא להניח האשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך. ועוד דקרוב הדבר בעיני להיות כמצווה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה".
ומה שכתב גאון עוזינו ובתפארתנו בספר תורה לשמה (סי' רס"ו) "שמדין כיבוד אב הבת צריכה לשמוע בקול אביה אם ציוה אותה לא להתחתן" זה רק בילדה קטנה שרוצה להתחתן, ובזה אם אביה אמר לה לא להתחתן, צריכה לשמוע בקולו אלא אם כן יש חשש הלכתי, ולחינם הקשה עליו הגאון בשו"ת ציץ אליעזר (טו לד). שחשב שבכל גיל הדין כך, ולא היא.
לפי זה אם אדם ציווה את אשתו או את משרתיו לא לתת לבן לשאת את פלונית או לבת לשאת את אלמוני בודאי שאין צורך לשמוע לו שהרי אפילו אם היה מצווה את הבן עצמו לא היה צריך לשמוע לו. וכך מביא בשו"ת מחנה חיים (חאה"ע ח"ג סי' לב) על אדם שבצוואה שלו אמר שביתו לא תתחתן על פלוני. והשיב שלא צריך להתחשב בצוואה.
ומקשים על זה איך אמר אברהם לאליעזר "לֹא תִקַּח אשה לִבְנִי מִבְּנות הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יושֵׁב בְּקִרבו" הרי אם יצחק היה רוצה בכך – לא היה יכול אברהם למנוע אותו. שהרי לא נאסר לקחת כנעני על פי הלכה. ואפשר לתרץ ולומר שהציויי הזה היה על אליעזר שהוא כן מצווה לא להביא ליצחק אשה רעה. אבל אם יצחק עצמו היה רוצה לא היה יכול למנוע אותו. אבל כל זה לא יעמוד במה שמצווה יצחק את יעקב בנו במפורש "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתו וַיְצַוֵּהו וַיֹּאמֶר לו לֹא תִקַּח אשה מִבְּנות כְּנָעַן" (בראשית כח).
וצריך לומר שבאמת אם היה רוצה חלילה יערב לעבור על ציווי אביו לא היה עושה איסור. וגם יצחק לא עזה איסור במה שציווה אותו לא לשאת אשה מבנות כנען כי זה חובתו של האב לומר לבנו תשים לב לכך ולכך. כדברי ירמיהו (כט) "וקְחו לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנותֵיכֶם תְּנו לַאֲנָשִׁים" שחובה על ההורים ליעץ ולתת הדרכה לבנים ולבנות. והילדים צריכים לשמוע את דברי הוריהם ולחשוב ולתת עליהם את הדעת. ולבסוף ההחלטה בידיהם.
ונציב במשיב דבר (יו"ד נ) כתב שאם הנישואים הם בזיון להורים כגון שמדובר במשפחה של פשע ועבריינים וכד'. הילדים צריכים לשמוע להם: "שזהו בכלל ארור מקלה אביו ואמו, ואפילו אם מחל האב לא מהני, דאף דקי"ל אב שמחל על כבודו - כבודו מחול, מכל מקום על בזיונו אי אפשר למחול.

צוואת רבי יהודה החסיד
יש צוואה של רבי יהודה החסיד שלא להתחתן עם אשה ששמה כשם אמו ועם חתן ששמו כשם אביה של הכלה. ובין הפוסקים יש מחלוקת רבי יהודה החסיד אמר את הצוואה רק לילדיו, לכל זרעו, או לכל בית ישראל. ומובא בפת"ש אבן העזר קטז סעיף ו דברי הנודע ביהודה (אהע"ז סי' ס"ט) דכל הצוואה הייתה רק לזרעו אחריו ולא לשאר אנשים. ובשו"ת שם אריה הובא בשמלה לצבי (ח"א סי' י"א) כתב שהצוואה הייתה רק לבניו ממש ולא לזרעו לדורותיו, ובכלה וחמותה המנהג להחמיר אף לאלה שאינם בניו.
אמנם בשו"ת חת"ס (חאהע"ז סי' קט"ז) כתב וז"ל: על דבר מי שרוצה לדבק בבן טובים בחור וטוב, אלא דחייש מה שאומרים העולם משום שמות הבחור עם החותן ושם אמו כשם אמה של המשודכת, אהובי מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, ובפרט דאיכא כאן זכות תורה, דאפילו מדבית עלי מתכפר בתורה וגמ"ח מכ"ש פי', ובאמת לא מצאתי חשש זה בספר חסידים כלל כ"א בסי' תע"ז שם נאמר דלא ישא האב והבן ובן הבן שלש נשים ששמות שלשתן שוות, ותו לא נמצא דבר, וזהו חיבורו של ר' יהודה החסיד, ש"מ דליכא קפידא במידי אחרינא, ויהיה זיווגם עולה יפה עכ"ל.
ולכן הרב אבא אומר שצריך במקרים כאלה לקבל ברכה מרב גדול. וגם להיזהר שלא לקרוא בשם האשה ששמה כשם האמא שיש בזה חוסר כבוד. שאם שם האמא "רות" וכך קוראים לה חברותיה, יקרה הבעל לאשתו "רותי" או שם כינוי וחיבה אחר שלא יחשבו שהוא קורא לאימו בשמה הפרטי.

כסף
במסכת דרך ארץ זוטא פרק עשירי "ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה: ואלו הם שכר כותבין, שכר מתורגמינן, ושכר הבא ממדינת הים, והנושא אשה לשום כתובה. שאין מורישין לבניהם ולבני בניהם. יש נושא אשה לשום זנות, ויש נושא אשה לשום ממון, ויש נושא אשה לשום גדולה, יש נושא אשה לשם שמים".
והגמרא במסכת קידושין (ע/א) רואה בנישואים לשם ממון – בגידה. "אמר רבה בר רב אדא אמר רב כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים. שנאמר: "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" ושמא תאמר ממון פלט? (שהממון ננצל מהפורענות) תלמוד לומר: "עתה יאכלם חדש את חלקיהם". ושמא תאמר חלקו ולא חלקה? (רק חלקו ינזק) תלמוד לומר: "חלקיהם". ושמא תאמר לזמן מרובה? תלמוד לומר "חדש". מאי משמע? אמר רב נחמן בר יצחק: חדש נכנס וחדש יצא וממונם אבד".
עם זאת צריך לראות שיש מקצוע ויש להם אפשרות להתפרנס ולא מהצדקה. וכך כותב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ה יא) "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה. שנאמר: "מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה. ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו".
בימינו שההורים עוזרים ויש אפשרות יותר קלה למצוא דירה שכורה, מקילים בקנית בית. ובמיוחד שהדירות יקרות ואם יחכה עד שתהיה לו דירה יעבור גיל עשרים שקבעו חז"ל. לכן נהגו להקל בקנית דירה אבל לא באפשריות פרנסה.

דברים שלא מתחשבים בהם
עדה שונה
בימינו שיש קיבוץ גלויות גדול יש רבים שנישאים עם בני זוג מעדה שונה. למתחתנים זה דבר קל להורים או לסבים זה לפעמים דבר קשה. וצריך לדעת שעדה שונה זה לא יכול להחשב בזיון להורים שיש מקרים לעיל שראינו שזה נחשב בכלל ארור מקלה אביו ואמו.
לכן אם ההורים אומרים שזה לא מתאים להם – צריכים הילדים לדבר בנחת עם ההורים ולהסביר להם. והכל בנחת ובלב טוב ולא בעוגמת נפש חלילה. שהרי נישואים בטבע הם עם הרחוקים ולא עם האחים ובני הדודים – חלילה. ולכן אברהם לוקח אשה לבנו ממקום רחוק. וכך עושה גם יצחק עם בנו שלוקח את אשתו ממקום רחוק.
והרב תמיד אומר שבימינו אין שום בעיה של נישואים של עדות שונות ולהפך על זה נאמר שעשו יום טוב בט"ו באב שהותרו שבטים לבא זה בזה. וכן על בית שמאי ובית הלל שאע"פ שהיו חלוקים בשאלות של רומו של עולם לא נמנעו מלשאת נשים זה מזה והאמת והשלום אהבו. והגמרא מביא במסכת יבמות שהחידוש הוא שהיו מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל גם בנושאים של נישואים "צרת הבת". ואם היו נוהגים בית הלל על פי הפסיקות של בית שמאי היו יכולים להקלע לאיסור לפי דעתם. אומרת הגמרא שהיו מודיעים להם. לפי דעתנו הכלה הזאת כשרה. אבל לפי דעתכם שיש בזה ספק אל תתחנו עם פלונית שלפי דעתכם אינה ראויה לבוא בקהל. אלא תתחתנו עם אלמונית שהיא כשרה גם לפי דעתכם.
ובמסכת יבמות (דף יג ע"א):1
“בית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרות לְאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוסְרִין. חָלְצו - בֵּית שַׁמַּאי פוסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, ובֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַבְּמו - בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין ובֵית הִלֵּל פוסְלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵלו אוסְרִין וְאֵלו מַתִּירִין, אֵלו פוסְלִין וְאֵלו מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעו בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטָּהֳרות וְהַטֻּמְאות שֶׁהָיו אֵלו מְטַהֲרִין וְאֵלו מְטַמְּאִין, לא נִמְנְעו עושִׂין טָהֳרות אֵלו עַל גַּב אֵלו. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאַהֲבָה וְרֵעות נוהַגִּין זֶה בְזֶה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר, (זְכַרְיָה ח) "וְהָאֱמֶת והשלום אַהֵבו".“1


הכרות קצרה
כמה זמן היכרות צריך לבני זוג?
בגמרא יבמות (סג.) אמר רב פפא: "קפוץ - זְבִין אַרְעָא, מָתוּן - נְסִיב אִתְּתָא. נחות דַּרְגָּא - ונסיב אִתְּתָא, סַק דַּרְגָּא - ובחר שושבינא". תרגום. אם אתה רואה עסקה של קנית קרקע, מהר וקנה אותה. אבל אשה טובה צריך לבחור במתינות. לנישואים מותר לאדם לרדת דרגה ולשאת אשה. אבל אם אדם רוצה לבחור שושבינים לחתונתו – מי שיקדש אותו, מי שילווה אותו. אלה שיהיו בחברתו – צריך לחפש יותר ממדרגתו.

מכאן שכאשר באים אנשים שראו אחד את השני ורוצים תוך שבוע להתחתן – צריך להגיד להם מתינות. "מָתוּן - נְסִיב אִתְּתָא" אבל המתינות הזאת לא צריכה להיות יותר מכמה חודשים, הכי הרבה חצי שנה. כשיצחק פגש את רבקה הוא לא המתין חודשים ארוכים על מנת לדעת שהיא אשתו.
יש חושבים שהכרות ארוכת שנים היא טובה. יש מהדרים וחושבים שצריך לחנך בנים ובנות צעירים וצעירות מקטנות. אבל המציאות היא הפוכה לגמרי מהמחשבה הזאת. שהרי בחברות נפרדות לחלוטין לא קיימת התופעה של רווקות מאוחרת. גם מספרם של המתמידים בנישואים גדול ומצליח. לעומת זאת בחברה הפתוחה והמעורבת, גיל הנישואים כמעט נעלם לו. כל הזמן הוא הולך ובורח הולך ומתאחר. גם כשיש נישואים, על פי הרוב הם מחזיקים פחות זמן. ודברים אלו הם על הרוב כי בודאי יש זוגות שהכירו בחברה מעורבת ומצליחים מאוד, ויש כאלה שגדלו בחברה נפרדת ולא מצליחים.

שמות וגימטריות
כמה וכמה פעמים אמר לי הרב שצריך להזהר מאלו שמפרקים זיווג בגלל שמות. ובמיוחד הקפיד הרב על רבנים שהפרידו זוגות נשואים. ואמר לאחד מהם אם הוא ידע שהוא ממשיך בדרכו הוא ינדה אותו. ואותו אחד לא הפסיק. מה עשה הרב לקח את שמו של אותו חכם ושם אמו. שם אשת החכם ושם האמא שלה. קרא לאותו חכם ואמר לו לפי השמות שלך ושל אשתך – אתם לא מאותו שורש נשמה וצריכים להתגרש. בדק אותו חכם וראה שהרב צודק. התחיל לבכות ולומר איך אני אגרש את אשתי יש לי ממנה שמונה ילדים.
אמר לו הרב. אם אתה מבין את עצמך. תבין גם אחרים. אל תאמר לשום אחד שהוא לא זוג משמים, וצריך להפרד חלילה. מי לנו זוג שלא משמים כמו יעקב ולאה. כולם היו אומרים שלאה מתאימה לעשו ויעקב לרחל. וגם לאה בכתה בגלל ההשוואה הזו שצריכה להנשא לעשו. והנה יעקב רוצה לשאת את רחל, רק בגלל לבן הארמי, שיא הקליפה, הוא צריך לחיות עם לאה. ובאמת אלוקים רואה שלאה שנואה. זה ממש נראה שהם ממש ממש "לא זוג משמים" - רק "זוג מלבן הארמי".
ובכן מהזווג הזה נולדו משה ודוד המלך. גם מלך המשיח נולד מהזיווג ה"לא מוצלח" הזה. ללמדך שלפעמים העינים של הבן אדם הם כל כך מצומצמות. אבל הקב"ה רואה ומסדר את העיניים.

לא מתחתנים על פי סימנים בלבד
לפעמים אנשים נפגשים עם בן זוג וחושבים או שאומרים להם "זה זיווג משמים". אל תשאלו יותר מידי שאלות, ואל תבררו יותר מידי בירורים. "זה משמים". אתם נגד השמים? אם בני הזוג מעוררים שאלות וספקות של התאמה וכד' אותם אנשים לוקחים אותם לאיזה רב גדול שיברך את הזוג - ומה יעשה הרב? בא זוג ומבקש ברכה. הרב מברך. ואז אומרים להם: אתם רואים אתם זוג משמים, הנה הרב בירך!! עכשיו מיד תתחתנו.
כמה פעמים ראיתי תקלות גדולות שיוצאות מנישואים כאלה. שאנשים רוצים לעשות מצווה לחתן מישהו ומדביקים לו מישהי, אבל הם לא רוצים לעמול על המצווה כמו שצריך. במקום לחפש ולהתאים חתן לכלה מתאימה, הם חיפשו איזה סימן משמים וזה מספיק להם. עבודה קלה כך סותמים לבני הזוג את העיניים ואחר כך מתחילות הצרות.
מי שמתבונן בפרשה רואה שהדרך שאליעזר בוחן את רבקה היא החסד שלה. כמה היא רבת חסד. כמה מידות טובות. למרות שהיו לו לאליעזר סימנים מהשמים. הוא מדבר עם הקב"ה ומחליט איזה מבחן הוא יעשה לה והנה “הוא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתואֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחור אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּה על שִׁכְמה“ איזה סימן של תזמון יותר טוב יכול להיות. "טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע". אבל הנס השני הרבה יותר מהראשון. בגללו אליער רץ לקראתה. הוא רואה שכשרבקה מגיעה על המעיין "המים עולים לקראתה". (רש"י בראשית כד יז – בראשית רבה). מה צריך סימן יותר גדול מזה.
אבל אליעזר הוא עבד נאמן. הוא יודע שסימנים זה טוב אבל העיקר הם המידות. האם היא בעלת חסד או לא? האם היא בעלת מידות טובות או שתמרר את כל החיים של יצחק? בשביל המבחן הזה היו צריכים המים לשתף פעולה עם אליעזר ולרדת לעומק הרגיל. "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּה וַתָּעַל". כך יודע אליעזר שרבקה היא בעלת חסד אמיתי.
ויהי רצון שהרווקים והרווקות שבקהל המאזינים והקוראים ימצאו את זיווגם הנכון משמים במהרה. והנשואים ימצאו נחב מבני זוגם ויחיו בשלום בית אמיתי. ויזכו כולם להשיא את בניהם ובנותיהם לבני זוג ראויים וטובים. אמן כן יהי רצון. 1

“חיי שרה“

תשמ"ח

"ויהיו חיי שרה ... שני חיי שרה"


נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת הרב מרדכי צמח בן מזל טוב

יש מאורעות שמשפיעים על התקופה והיא נקראת על שם המאורע ויש אישים שמשפיעים על התקופה והיא נקראת על שמם. התקופה של אברהם ושרה היו בה מאורעות גדולים הן ליחידים והן לכלל, הצלתו של אברהם מכבשן האש, מאורע מדהים ביותר. מלחמת הארבעה את החמישה. הפיכת סדום ועמורה - היה מקום שהתקופה תקרא על שם אחד המאורעות. יתר על כן - אברהם עצמו שעמד לבדו מעבר אחד של האמונה ששלטה אז בין בני האדם, השפעתו היתה ניכרת ביותר, גם אלו שלא האמינו בדרכו ראו אותו כנשיא אלוקים בתוכם ולא הוא זכה שהתקופה תקרא על שמו. זכתה לכך שרה וכל התקופה מאז הולדתה ועד פטירתה נקראות בתורה, וכך ראו אותה אלו שחיו בתקופתה וגם אחריה "שני חיי שרה" היא שהטביעה את חותמה על התקופה. הן בגין יפיה המיוחד שיפים של המעולים ביותר כלפיה - היו "כקוף בפני אדם" והן בגין החכמת החיים שלה, שבאו לידי ביטוי ע"י מלכים ועמים שבאו במגע אתה, ובהבנת אורחי חיי אדם ודרכי חנוכו עד כדי דרישה של "גרש האמה הזאת ואת בנה" והקב"ה נתן הסכמתו ל"כל אשר תאמר ". על כן זכתה שהתקופה תקרא על שמה "שני חיי שרה".