חודש אלול – מפי הרב זלמן ברוך מלמד

טעמו המיוחד של אלול
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת עמרם בן סולטנה


מקורה של תקיעת השופר בחודש אלול

מובא בטור בתחילת הלכות ראש השנה (אורח חיים סימן תקפא):
תניא בפרקי רבי אליעזר: בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה: "משה עלה להר", שלא יטעו עוד אחר עבודת גילולים. והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים ט"ז) "עלה אלהים בתרועה, ה' בקול שופר", לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג') "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", וכדי לערבב השטן.

עולה מכאן, שתקנה זו נובעת מאותה תקיעה שבה עלה משה להר סיני כדי לקבל את הלוחות השניות. בנוסף לכך, יש לתקיעה זו עוד שני טעמים: להזהיר על עשיית תשובה, ולערבב את השטן.


זמן של תיקון ועלייה

מה עניינם של ארבעים הימים הללו מראש חודש אלול?
בימים הללו באו לידי תיקון חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים; לפיכך, ימים אלו שייכים לזמן של תיקון.

מה בין לוחות ראשונים ללוחות אחרונים? הראשונים היו אלוקיים, ללא שותפות של האדם, "והלחת מעשה אלקים המה" (שמות, לב, טז), מגמתם היתה לרומם את ישראל למדרגה עליונה, נצחית, לתקן את חטא אדם הראשון, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" (תהילים, פב, ו),לבטל את הגלות, לבטל את המוות, כך שעם ישראל יהיה במדרגה עליונה קבועה נצחית. ישראל לא עמדו במדרגה זו, נפלו, והלוחות נשברו. מכאן אמר הקב"ה למשה "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת" (שמות לד א), כלומר לוחות שניים נעשים על ידי משה החוצב את האבן, והקב"ה כותב עליהם את הדיברות. האדם הוא שותף במגמה האלקית.

לכאורה, נראה שלכתחילה היה עדיף וטוב יותר שישראל היו נשארים בגובה האלקי, לא היו חוטאים בעגל ולא היו הלוחות נשברים. לוחות שניים נראים כאילו באו בדיעבד. אולם למעשה, מתברר שהיה זה סדר אלקי, מעין "לכתחילה שבדיעבד", כל זאת משום שחטא העגל הוא מהדורה שניה של חטא אדם הראשון, אשר הונח בגן עדן במצב השלם ביותר, ללא טרחה, מושפע בשפע עליון של עדן אלקי, והיה אמור להישאר באותו גובה. הוא לא עמד בכך, נפל וגורש משם, ומאז עליו לעמול ולרכוש את המדרגה העליונה ביגיע כפיו כדי לשוב ולזכות בגן עדן. בדומה לחטא העגל, גם נפילה זו היתה בלתי נמנעת: האדם נברא באופן מורכב, גוף חומרי ונשמה רוחנית, והגוף לא הזדכך דיו לעמוד במציאות השלמה של גן עדן, וכאילו היה החטא מוכרח לבוא כדי שהאדם עצמו יעמול ויזכך את גופו וכחותיו החומריים. באופן זה עתיד הוא לשוב אל מדרגתו העליונה הקודמת, ולא עוד, אלא שירידה זו תהיה לצורך עלייה, כפי שאמרו חכמים: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד ב), וקידושו של החומר יעלה את הנשמה למדרגות עליונות יותר ממה שהיתה לכתחילה קודם החטא.

לשם מה היה צורך בשלב העליון שקודם החטא? מדוע לא להציב את המגמה העליונה הזו לכתחילה בעבודת ה', ולעמול להשיג אותה ממדרגות נמוכות יותר? התשובה לכך היא, שעל ידי השלב הראשון כבר יפגשו את אותה מדרגה עליונה מבוקשת, ויידעו לאן לשאוף ולחתור. כך גם ישראל במעמד הר סיני, שפרחה נשמתם מהמעמד, והיה צריך הקב"ה להחיותם בטל של תחיית המתים, פשוט משום שאי אפשר לעמוד במדרגה כזו בעולם הזה. אולם בזכות אותו מפגש חד פעמי הכירו את אותה מדרגה, וגם לאחר שנפלו ידעו שצריך לעמול ולעבוד כדי להגיע מחדש לאותו גובה עליון מיוחד שכבר פגשו בו, ואף מעבר לו, על ידי העלאת מציאות העולם הזה אל אותה מדרגה עליונה.

במידה מסויימת רמוזים הדברים במסכת עבודה זרה (ד-ה):
והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה... לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים להו לכו אצל ציבור.
עולה מכאן שישראל לא היו ראויים כלל לחטוא, והקב"ה כאילו סידר שיפלו בו כדי ללמד שניתן לעשות תשובה, אפילו בחטא של ציבור. פשט הדברים הוא כדי ללמד לדורות הבאים שניתן לצאת גם ממצב חמור מאוד של הציבור, כפי שכינו חז"ל את חטא העגל בחריפות רבה: "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה" (שבת פח ב), ואפילו מכך ניתן היה לשוב. מכל החטאים ניתן לשוב בתשובה. ייתכן שהמשמעות הרמוזה בדברים הללו היא שזהו הסדר האלקי, שישראל ירדו לצורך עלייה, וגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים.


יוזמה אקטיבית בקשר עם הקב"ה וסילוק המחיצות שיצרו החטאים

זהו עניינו של חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי", הקשר בין ישראל להקב"ה הוא כקשר שבין הדוד לרעיה. בחודש זה על הרעיה להיות היוזמת ביצירת הקשר, ולא להמתין ליוזמת הדוד, כי היא צריכה לתקן את מה שעיוותה בהתעצלותה: "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם" (שיר השירים ה ג). הדוד דופק במשך כל השנה על פתחי הלבבות של כולם, "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות, ו ב). היו ששאלו: מי זה ששומע את אותה בת קול? בכל פעם שאדם מתעורר בתוך עצמו לשוב בתשובה, לעשות מעשה טוב, זוהי הבת קול המשמיעה קולה בתוך ליבו של אדם, ואם הוא דוחה זאת למחר, למחרתיים, לשבוע או לחודש הבא, כאשר אין שם לב למחשבת התיקון ודוחה אותה בעייפות ובעצלנות – זו עייפותה של הרעיה, שלא נענית לדפיקת הדוד. לעתים העייפות נובעת מכך שחיפשה את הדוד כל היום, וכעת, בערב, כשהוא מתקשר אליה, היא אומרת לו שכעת היא עייפה, ובכך ניתק הקשר ביניהם, ואחר כך היא מצטערת על כך.

על חודש ניסן נאמר "דודי לי ואני לו", הקב"ה מושך אותנו אליו. באלול המצב הפוך: "אני לדודי ודודי לי", ומשום קרבת יום הדין חייבת הרעיה לבקש את קרבתו, לתקן אי הקשבתה לקול דפיקותיו, ודחתה אותן, בין אם היו אלה דפיקות חלשות או חזקות. זהו עניינו של החודש הזה, לחפש את הדוד, לפייסו ולתקן את כל העיוותים.

המחיצות בינינו לבין הקב"ה הן מעשה ידינו, "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלקיכם" (ישעיה נט ב), אנחנו הגורמים לדבר, ולכן עלינו לסלק את המחיצות, כדי שנוכל להקשיב לדבר ה', להיות מוארים באור התורה, באור האלקי. פעילות זו היא לשם התבטלות וקבלה, ורמוזה היא במצוות השופר.
עיקרה של המצווה הוא לשמוע קול שופר, להקשיב לו, לשמוע את קול ה' המדבר אלינו ומעורר אותנו; אולם כדי לשמוע אותו יש צורך לתקוע בקול השופר ולשמוע את קול ה' דרך התקיעה שלנו.
השמעת הקול חייבת להיעשות על ידי מי שמכוון למצווה: אי אפשר לצאת ידי חובה בקול שיישמע מרוח שנשבה בשופר, אלא רק על ידי תוקע המכוון לכך.

במסכת ראש השנה (כט א) נאמר:
מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.
אדם כזה שחציו עבד וחציו בן חורין איננו יוצא ידי חובה אפילו בעצמו בתקיעות שהוא עצמו משמיע, וזקוק לשמוע מאחר. בכל שאר המצוות, כגון אכילת מצה או הנחת תפילין, אין חצי העבד שבאותו אדם מפריע לקיום אותה מצווה. אם רוצה לצאת ידי חובה בתקיעת שופר אין הוא יכול, משום שיש בכך שני חלקים: שמיעת הקול ממי שמשמיע אותו, והוא צריך להיות מחוייב בעצמו. אם התקיעה נעשית על ידי חצי עבד, הרי שמשמיע אותה מי שאינו מחוייב לגמרי. במצוות שופר ישנו איזה לימוד הדרכתי מיוחד – ענייננו להיות מוארים באור ה', להקשיב לתורה ולדבר ה', ולשם כך אנחנו צריכים להשמיע כדי לשמוע. באופן דומה כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (א ג): "מי שלא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו". מדוע לא נקט הרמב"ם לשון "חייב ללמוד"? משום שישנה מצווה שאדם יקשיב לדבר ה', ולשם כך צריך להשמיע. הוא מצווה ללמד וללמוד, להיות גם הרב וגם התלמיד.
ענייננו של חודש אלול הוא האקטיוויות, לשבור את המחיצות כדי לשמוע את דבר ה', את קול השופר המדבר אלינו מתוך הר סיני.


"אורי וישעי" - הביטחון בה' בכל מצבי ההתמודדות

לבד זאת תיקנו חכמים לומר את פרק כז בתהילים, "לדוד ה' אורי וישעי", בחמישים הימים שבין ראש חודש אלול להושענא רבה, יום חיתום הדין הסופי. תוכנו של הפרק עוסק במידת הביטחון של דוד המלך.
"לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא" – האור מונע סכנות במידה מסויימת, ומקומות מורים נחשבים בטוחים יותר. במקומות החשוכים, היכן שנמצאים המזיקים, זקוקים גם לישועה, ורבונו של עולם הוא גם "ישעי", והוא יוציא אותי מן הצרה, "מעוז חיי" – אני מוקף בהגנה שלו מכל צדדיי, ולכן "ממי אפחד". ישנם מצבים שונים במציאות, ובכל אחד מהם ישנה הגנה של הקב"ה.

אם יכול הקב"ה למנוע את הצרה מראש, כיצד קורה שצריך ישועה? ישנם מצבים שונים במציאות, ישנו גם יום וישנו גם לילה, ומטרתם של הלילות היא להתרומם מעל המציאות, כמו על ידי לימוד תורה בלילה. כשאין מציאות זו מופיעה בשלימות, ישנן הסכנות המיוחדות ללילה.
כך בכל מצבי החיים – אילו היה הקב"ה מגן בכל המצבים, לא היינו מכירים את גדולתו. וככל שהצרה גדולה יותר, כך תוכר יותר גדולת הישועה. בכל מצב שהוא, "אורי, ישעי, מעוז חיי", בכולם מופיע הקב"ה. כעין זאת מבאר הגר"א בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה: "מלך עוזר ומושיע ומגן" – על האדם מוטלים מצבים שונים שעליו להתמודד איתם – לעיתים די בעזרה קלה והוא מתגבר, לפעמים צריך ישועה גדולה ובמקרים אחדים הגנה ומניעה מוחלטת. הסיוע האלקי בא בהתאם לצורך ולרמת הקושי של ההתמודדות. הקב"ה נמצא תמיד, ועל כן "ממי אירא".

המדרש מדבר על הפסוקים הללו בפרשת אחרי מות (ויקרא רבה, פרשה כא):
"בזאת יבא אהרן" הה"ד (תהלים כז) לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ר"א פתר קריא בים: אורי בים שנאמר (שמות יד) ויאר את הלילה וישעי התיצבו וראו את ישועת ה' ממי אירא ויאמר משה אל תיראו ה' מעוז חיי (שם טו) עזי וזמרת יה ממי אפחד תפול עליהם אימתה ופחד בקרוב עלי מרעים ופרעה הקריב לאכול את בשרי (שמות טו).. רבי שמואל בר נחמן פתר קרא בפלשתים: בקרוב עלי מרעים זה גלית שנא' (שמואל א יז) ויגש הפלשתי השכם והערב לאכול את בשרי (שם) ויאמר הפלשתי אל דוד לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים... ר' יהושע בן לוי פתר קרא בעמלקים: בקרוב עלי מרעים אלו עמלקים שנא' (שמואל א ל) ועמלקים פשטו אל נגב ואל צקלג לאכול את בשרי ושתי נשי דוד נשבו צרי ואויבי לי... רבנן פתרין קרא בראש השנה ויום הכפורים: אורי בר"ה וישעי ביום הכפורים ממי אירא עזי וזמרת יה בקרוב עלי מרעים אלו שרי אומות העולם לאכול את בשרי לפי ששרי אומות העולם באין ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבש"ע אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינן יורדין לגיהנם צרי ואויבי לי בימות החמה שס"ה יום השטן גימטריא שס"ד שכל ימות השנה השטן מקטרג וביום הכפורים אינו מקטרג אמרו ישראל לפני הקב"ה אם תחנה עלי מחנה של סמא"ל לא יירא לבי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש.


אתגר גדול - כחות גדולים

"אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" – כפשוטם של דברים, הסיבות לביטחון מופיעות בהמשך: "כי יצפנני בסכה, ביום רעה יסתרני בסתר אהלו, בצור ירוממני". אני בוטח משום שהקב"ה מגן עלי ואף מרומם אותי מתוך המלחמה. מה פירוש: "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח"? היה מי שפירש שאם הקב"ה מעמיד בפני אתגר כה קשה, הרי זה מפני שהוא חושב שאני יכול ומסוגל להתמודד ואף לנצח אפילו אותם. אין הוא מעמיד את האדם באתגר שאינו יכול לעמוד בו, אלא להיפך, מעצם הקושי הגדול אני מקבל ביטחון רב יותר. דוד מדבר על מלחמה בפועל, כפי שהיו לו הרבה בימי חייו, וגם על מלחמות פנימיות, ומכולן הוא אינו נחלש אלא מתמלא ביטחון.
גם אנחנו בדורנו מתמודדים במלחמות חיצוניות, במאבקים פנימיים, בתוך מחנה הקודש עצמו, כפי שאירע גם בתוך ביתו של דוד, וישנן מלחמות רוחניות של הכלל והפרט. רבונו של עולם תמיד נמצא, תמיד מגן, תמיד מסייע, ועל כן צריך להיות תמיד במצב של ביטחון.
המלחמות היותר קשות של אדם הן בינו לבין עצמו, כאשר הוא מתאכזב מחוסר יכולתו להגשים את רצונותיו הגדולים. פרק זה מלמד מהי ההדרכה למצבים כאלה – להתאזר בביטחון.
יש לתקן בחודש אלול את מה שקלקלנו לאורך השנה, וכל אחד יודע מה מוטל עליו לתקן. הגישה למעשי התיקון צריכה להיות מלאת ביטחון שיש לנו כח להתמודד, וככל שהקשיים גדולים יותר, כך יכולתנו גדולה יותר להתמודד עימם, ולהגיע על ידם למעלות גבוהות יותר.
צריך להסתער על האתגרים בהתלהבות, להקיף את המסכת ולהעמיק בה, לתקן את המידות, לתקן את המעשים, והדרך הטובה ביותר בהתמודדות, ההגנה הטובה ביותר, היא ההתקפה. לכן אין לבדוק ולפשפש במה לא להיכשל, אלא במה להתחזק יותר. לכל אחד יש הכח לעמוד בכל מה שהוא מתמודד עימו, ואם הקושי נראה גדול צריך לדעת שכחותיו גדולים בהתאם, והוא יכול לנצח ולהתעלות.


"אחת שאלתי"

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי" – כפילות זו בפסוק, "אחת שאלתי – אותה אבקש", מלמדת על אופייה המיוחד של הבקשה: לפעמים מבקשים משהו מסויים לצורך השגת דבר אחר, כאמצעי. כאן מדובר על בקשה אחת בלבד – לשבת בבית ה' במלוא כחו, ולשם כך בלבד. התורה איננה אמצעי , לשם קיום ושמירת המצוות. כמובן, אלו תוצאות נלוות והכרחיות ללימוד, אולם הוא אינו מהווה אמצעי להשגתן. הבקשה היא להיות תמיד מחובר ומקושר, באטמוספירה שבה הוא מוקף בהקב"ה, גם כאשר הוא יוצא מבית ה'כדי לעבוד, לקיים ולעשות – "בכל מקום שהלך ביתו עימו". לעולם אין הוא יוצא משם באמת. גם בחייו יותא האדם מבית המדרש לכל מיני צרכים הכרחיים, אולם אין הוא עוזב את המציאות של בית המדרש. זו בקשתו של דוד, לשבת בבית ה' לשמה, ולא לצורך שום דבר אחר.

רבי חיים ויטאל אמר על הפסוק "אחת שאלתי", שאלו ראשי תיבות: אח"ת – ארץ ישראל, חיי העולם הבא, תורה – שלושה דברים עליהם אמרו חז"ל (ברכות ה.) כי הם נקנים בייסורים. שלושתם מהווים למעשה דבר אחד: הבקשה על התורה מחוברת עם זו של ארץ ישראל ותורתה המיוחדת, וחיי העולם הבא קשורים גם הם בתורה, כפי שנאמר "עולמך תראה בחייך".

Source : http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2634

מנהגי ראש השנה מפי הרב אליעזר מלמד

מנהגי ראש השנה
הרב אליעזר מלמד

נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

1 - הסימנים
דבר מעניין אומרת הגמרא במסכת כריתות (ו, א), וכך אמר אביי שם: "סימן מילתא הוא", כלומר יש משמעות לסימנים, ואם ישנו סימן של ברכה בהתחלת השנה, יש לקוות שכך תמשך הברכה במשך כל השנה. במלים אחרות, מאחר וראש השנה הוא היום הראשון בשנה שבו הקב"ה בורא את השנה החדשה, ממילא כל מה שקורה ביום הראשון יש לו השלכות משמעותיות לגבי כל השנה.

ועל פי זה ממשיכה הגמרא וממליצה לאכול בסעודת ראש השנה מאכלים אשר יש בהם סימן טוב לכל השנה. כמו למשל שאוכלים כרתי, על שם יכרתו שונאינו, או רוביא לסימן שירבו זכויותינו, ותמרים לסימן שיתמו שונאינו וחטאינו, סלק מלשון יסתלקו שונאינו. ויש מאכלים שאנו אוכלים אותם לא מפני שמם אלא מפני טעמם, כמו התפוח בדבש הרומז לשנה טובה ומתוקה. או ראש של כבש או דג לסימן שנהיה לראש ולא לזנב. ועל פי העקרון הזה, נתרבו מנהגים שונים בכל עדות ישראל לאכול מיני מאכלים שונים, שרומזים בשמם או צורתם או טעמם על השנה החדשה.

וראוי להוסיף כאן את הסברו של השל"ה הקדוש לסימנים, שלדעתו אין מספיק שהאדם יאכל את המינים הללו, אלא העיקר הוא, שהאדם יתעורר בליבו ויתפלל לפני הש"י שכל התפילות של ראש השנה יש להם השפעה רבה על מה שיהיה בכל השנה, ועל כן אפילו בשעת האוכל מצאו חכמים לנכון, להזכיר לנו להתפלל על השנה הבאה, שתהיה שנה טובה ומתוקה.


2 - מצב הרוח בראש השנה
עם כל האימה והחרדה של יום הדין, על פי ההלכה הננו מצווים בר"ה לשמוח.
(מבין ההלכות שמבטאות את החרדה ביום הדין, היא ההלכה שלמרות שראש השנה הוא יום טוב וגם ראש חודש, אין אומרים בו הלל כפי שאומרים בכל יום טוב וראש חודש. "ואמר רבי אבהו: שאלו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים, אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה?" (ר"ה לב, ב).

וכך כתב השולחן ערוך (או"ח תקפא, ד), שרוחצים ומסתפרים ומכבסים את הבגדים לקראת ראש השנה, כדי להראות שאנו בטוחים שהקב"ה יוציא לצדק דיננו. וכתב הטור שמובא במדרש "רבי חנינא ורבי יהושע אומרים: איזו אומה כאומה זו, שיודעת אופייה של אלוקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף בשחורים, ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים, ומתעטפים בלבנים, ומגלחין זקנים ומחתכין צפורניהם, ואוכלים ושותים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס".

ושאל על זה השל"ה הקדוש (מסכת ר"ה תורה אור), וכי היאך אנחנו יכולים להיות בטוחים שיעשה לנו נס ונזכה במשפט, הרי בעינינו אנו רואים איך שבכל שנה מתים כמה וכמה אנשים, ואחרים ניזוקים ונחלים, ומשמע שלא נעשה להם נס, ואם כן מדוע נהיה בטוחים שדוקא לנו יעשה הקב"ה נס בראש השנה?

והשיב, שכל מי שעומד לפני הקב"ה בתפילה וחוזר בתשובה בראש השנה, מובטח לו שהקב"ה ידון אותו לטוב, אלא שלפעמים מפני חסרון העולם וחטאיו, רואה הקב"ה שטוב לו מאוד שימות, ואם כן גם לו ראוי לשמוח בראש השנה, שהרי בזכות תפילתו ותשובתו ידון אותו הקב"ה בצורה הטובה והמתאימה לו ביותר.

ואף שברור, שאנו מעוניינים שהטוב האלוקי יתגלה בחיים שלנו כאן בעולם הזה, וכל זמן שהמצב לא כך, אנו כואבים ומצטערים (משום שזהו האידאל העולמי, לגלות בעולמנו הזה את כל ערכי הטוב והאמת. אבל בכל זאת, גם אם עדיין לא זכינו לשלמות, לפחות הננו יודעים שהכל לטובה, ועל כן ראוי שנהיה בראש השנה בשמחה.
וכך אמר נחמיה (ח, י) לעם לאחר תפילת ראש השנה "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו', כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם".

וכן פסק השולחן ערוך (תקצז, א): שאוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, ואסור להתענות בו. אמנם, לא ימלא אדם את כרסו ויגיע לשביעה גמורה, כדי שלא להקל ראש וכדי שתהיה יראת ה' על פניו. וכך לגבי הבגדים, אף שצריך ללבוש בגדים לבנים וחגיגיים, כתב הט"ז בשם הרש"ל שאין ללבוש בראש השנה בגדי משי ורקמה מפוארים כדרך שלובשים בשאר החגים כדי שיהא מורא הדין עלינו (מ"ב תקפא, כה).

3 - עוד על הסימנים
כבר דברנו באחת הפעמים הקודמות על כך שכל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שמאחר שזהו היום הראשון שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה או דיבור או מחשבה של אדם בראש השנה משפיע על כל השנה.

ולכן נהגו ישראל לאכול בליל ראש השנה סימנים שמרמזים רמזים טובים לשנה החדשה, למשל אוכלים תפוח בדבש לרמז שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, ואוכלים כרתי לסימן שיכרתו שונאינו, וסלק לסימן שיסתלקו אויבנו, ורימון לסימן שירבו זכויותינו כרמון, וכן כל כיוצא בזה.
ואין מסתפקים רק באכילה, אלא אף אומרים תפילה על אכילת כל סימן וסימן, למשל על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיתמו שונאינו.

וכולם מסכימים שיש לאכול את הסימנים בלילה הראשון של ראש השנה, אולם לגבי הלילה השני, יש מנהגים שונים. למשל בספר בני יששכר (תשרי מאמר ד') כתב שלא ראה שזקני החכמים נוהגים לאכול הסימנים בלילה השני. אבל בפועל רבים נוהגים לאכול הסימנים גם בלילה השני (וכ"כ בבא"ח נצבים ש"א). ומכל מקום ניתן ללמוד מכאן שהלילה הראשון הוא החשוב יותר, ולכן אם יש לו מסימן אחד כמות שתספיק רק ללילה אחד, יאכלנו בלילה הראשון.

ויש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם, אבל המנהג הנכון יותר הוא, לאחר הקידוש ליטול ידיים ולבצוע על הפת, ולאכול ממנה מעט, ולאחר מכן לאכול מהסימנים. והטעם לכך הוא שהלחם מפני חשיבותו קודם לכל, ויש עוד טעמים שלא כאן המקום לפרטם.

ולאחר שיאכל את הלחם, על הסימנים של פירות העץ יצטרך לברך, משום שבברכת המוציא פוטרת רק את הדברים שנחשבים חלק מהסעודה, אבל על אכילת פירות שאינן חלק מהסעודה עצמה צריך לברך. ולכן לפני שיאכל את הפרי הראשון שבסימנים - יברך תחילה 'בורא פרי העץ', יאכל מעט, ולאחר מכן יאמר את יהי רצון. וראוי לברך על התמר, משום שהוא משבעת המינים והוא הפרי החשוב ביותר שבין הסימנים שאנו אוכלים (מ"א תקפג, ב).

4 - הלכות בתפילת הימים הנוראים
היום נעסוק בשתי הלכות הקשורות לתפילת הימים הנוראים.
במשך התפילה, פעמים רבות נוהגים לפתוח את ארון הקודש, ולומר לפני הארון הפתוח את התפילה, בדרך כלל פותחים את הארון לקראת תפילות חשובות ומרכזיות. וכשפותחים את ארון הקודש נוהגים הכל לעמוד מפני כבודה של התורה, והשאלה האם חובה לעמוד באותו הזמן. שאלה זו נוגעת בעיקר לאנשים חלשים שקשה עליהם העמידה.

בעל הטורי זהב, (שהיה אחד מגדולי המפרשים החשובים של השולחן ערוך) כתב (בחלק יו"ד רמב, יג) שמצד הדין אין חיוב לעמוד, מפני שהחובה לעמוד היא רק כאשר החזן נוטל בידיו את ספר התורה והולך לתיבה או עומד, אבל בזמן שהתורה מונחת בארון הקודש, והארון גבוה יותר מעשרה טפחים, נמצא שהתורה ברשות אחרת, ולכן כשפותחים את הארון אין הציבור חייב לעמוד. עשרה טפחים הם לדעת רוב הפוסקים שמונים סנטימטר. ולדעת הפרי מגדים (מ"ז קמח, ג) אפילו אם הארון אינו גבוה עשרה טפחים, כיוון שהתורה מונחת במקומה המכובד, אין הציבור חייב לעמוד לכבודה.

נמצא אם כן, שמצד הדין אין חובה לעמוד בשעה שארון הקודש פתוח, ולפנים משורת הדין נהגו לעמוד ולכבד בזה את התורה. אבל אדם שקשה עליו העמידה, אינו מחויב לעמוד בכל עת שפותחים את הארון בשעת התפילה.

ועוד הלכה נזכיר, באופן כללי ישנו איסור לומר את התפילה שבלחש בקול כזה שהנמצאים ליד המתפלל יוכלו לשמוע אותו. אבל בראש השנה ויום הכיפורים כתב השולחן ערוך שמותר לומר את התפילה בקול, משום שאין חשש שהדבר יבלבל את אלו שמתפללים לידו, מאחר שבתפילות הימים הנוראים יש לכולם סידורים ומחזורים.

ואף על פי כן כתב המגן אברהם (או"ח קא, ד) שעדיף להתפלל בלחש, משום שמבואר בזוהר שתפילת עמידה לגודל קדושתה ועמקותה צריכה להאמר בלחש, ואדרבה דוקא בימים הנוראים שהתפילה יותר חשובה ויותר עליונה, יש להקפיד יותר שלא לומר בקול את התפילה שבלחש. ורק אם קשה לו לכוון בלחש, מותר בראש השנה ויום כיפור לומר את התפילה שבלחש בקול.

5 - החזן בימים הנוראים
תפקיד מרכזי ביותר ישנו לשליח הציבור בתפילות הימים הנוראים, ולכן יש להשתדל עד כמה שאפשר לבחור בשליח הציבור ההגון והמתאים ביותר לתפקיד. וכתב בספר חסידים, שמי שמסייע למנות שליח ציבור שאינו הגון, גוזל טוב מן הקהל ועתיד ליתן על כך את הדין.

וכתב הרמ"א בסימן תקפ"א סעיף א' שלכתחילה יש למנות כשליח הציבור בימים הנוראים את "היותר הגון ויותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא..." והגון פירושו שיהא נקי מעבירות, למשל אדם שחשוד כשקרן או גנב או מחלל שבת או שעובר על עבירות אחרות - אין למנותו לחזן. וכן יש לדקדק שיהא עניו ואהוב על הקהל, וכמובן שיהא בעל קול ערב, ושיהא בקיא בתפילות ובמנגינות. ואם לא מוצאים אדם כזה, יבחרו את הטוב ביותר. ובדיעבד אם בחרו באדם שאינו מתאים, ראוי שלא לעורר מחלוקת על כך, ראשית משום שעוון המחלוקת חמור יותר. ושנית, שעיקר ההקפדה על החזן היתה כאשר רבים לא ידעו את התפילה בעל פה, והחזן היה מוציאם ידי חובתם. אבל היום שלכולם מחזורים, וכולם מתפללים בעצמם, למעשה החזן אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, אלא תפקידו הוא רק לנהל את התפילה, ולכן אין ראוי לעורר מחלוקת כנגד מינוי של החזן שאינו מתאים כל כך.

אבל לכתחילה כמובן שראוי גם היום לדקדק למצוא את החזן המתאים ביותר, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי תפילת המוסף, שבה תלויות התקיעות דמעומד, וביום הכיפורים החזן מזכיר את כל סדר עבודת הכהן הגדול.
עוד כתב הרמ"א, שיש למנות לכתחילה חזן נשוי שעבר את גיל השלושים. ואם יש בפני הקהל שתי אפשרויות, או נשוי שאינו בן שלושים, או בן שלושים רווק, עדיף למנות את הנשוי (שבט הלוי ח"ה סו, ב).

וצריך החזן להשתדל להתפלל במנגינה יפה ובקול ערב, ובלבד שיכוון לשם שמיים, אבל אם החזן מסלסל בקולו, כדי להתגאות בפני השומעים, עליו נאמר הפסוק (ירמיה יב, ח): "נתנה עלי בקולה, על כן שנאיתיה". אבל אם שר לשם שמיים ואינו מאריך יותר מדי, מעלתו גדולה מאוד. ואמרו חכמים על נבות שחננו ה' בקול יפה במיוחד, והיה תמיד עולה לרגל לירושלים והיה שר ומזמר לפני כל ישראל. שנה אחת התרשל ולא עלה. ובאותה שנה חמד אחאב המלך את כרמו, ובעצת אשתו איזבל רצחו וגזל את כרמו. וכל זה משום שמנע מישראל לשמוע את קולו היפה. ומכאן ניתן ללמוד עד כמה גדולה מעלתם של החזנים שמתוך כוונה מזמרים ומשבחים ומתפללים לפני אבינו שבשמיים.

6 - שני ימים של ראש השנה
על פי התורה ראש השנה הוא יום אחד בלבד, שנאמר (ויקרא כג, כג): "וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל לאמור, בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש". וכן נאמר בספר במדבר (כט, א): "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם".

אולם בפועל אנו מקיימים את מצוות ראש השנה במשך יומיים. וכדי להסביר את הטעם לכך, יש לבאר תחילה את יסודות הלוח העברי, וכיצד נקבע ראש החודש, ועל פי זה נוכל להבין מדוע בחוץ לארץ עורכים את כל החגים במשך יומיים, כשהיום השני נקרא יום טוב שני של גלויות, וכן מדוע גם בארץ ישראל ראש השנה נמשך יומיים. ומלכתחילה אני מתנצל על כך שאצטרך להאריך מעט, אבל בכל זאת כדי להקשיב כי הדברים יסודיים וחשובים.

כידוע על פי התורה החודש העברי נקבע על פי מראה הלבנה, שכל שלושים יום לערך, הלבנה מסיימת מחזור. בתחילת החודש הלבנה נראית לעינינו קטנה מאוד, כקו דק, ובאמצע החודש הלבנה נראית במילואה ושוב חוזרת ומתקטנת, עד שבסוף החודש היא נעלמת מעינינו לחלוטין למשך כעשרים וארבע שעות, ולאחר מכן היא חוזרת וניראת, ואז מתחיל החודש החדש וזהו מה שנקרא בפינו 'מולד הלבנה'. ועל פי התורה צריכים לבוא שני עדים לפני בית הדין הגדול, ולהעיד בפניו שראו את הלבנה החדשה, ורק על פי זה בית הדין היה מקדש את החודש החדש.

ולעדים היה תפקיד נכבד ביותר, משום שמחזור הלבנה אורך מעט יותר מעשרים ותשעה וחצי ימים, נמצא שלפעמים החודש חסר בן עשרים ותשעה ימים ולפעמים מלא בן שלושים יום. והכל היה תלוי בעדות העדים, שאם היו רואים את המולד עוד ביום השלושים, והיו מספיקים לבוא לפני בית הדין באותו יום ולהעיד, היה בית הדין מספיק לקדש את החודש החדש ביום השלושים, ומיד היו מקריבים את קורבנות ראש חודש, ואותו היום היה הופך ליום ראשון של החודש החדש. ואם לא באו עדים באותו יום, ממילא החודש היה מתקדש למחרת.

לסיכום ראש החודש יכול להקבע או לאחר עשרים ותשעה ימים מהחודש הישן או לאחר שלושים. ולקביעת החודש ישנה, כמובן, חשיבות עצומה, שהרי כל החגים שלנו תלויים בתאריך החודשי, חג הפסח בט"ו בניסן, יום כיפור בי' תשרי, סוכות בט"ו תשרי. ולכן מותר היה לעדים אפילו לחלל שבת כדי ללכת לירושלים ולהעיד בפני בית הדין הגדול על המולד.

ומאחר שבאותם ימים לא היו אמצעי תקשורת, מיד לאחר קידוש החודש היו יוצאים שליחים לכל רחבי הארץ כדי להודיע מתי נקבע ראש חודש, ועל פי זה היו יודעים את תאריכי החגים. אבל לחוץ לארץ לא יכלו השליחים להגיע לפני מועד החגים, ולכן קבעו חכמים שכדי לצאת מן הספק יקיימו בחוץ לארץ את כל החגים במשך יומיים. ובארץ ישראל היו מקיימים את החגים במשך יום אחד, כפי שנאמר בתורה, חוץ מבראש השנה, משום שראש השנה חל בראש חודש עצמו, כך שמחוץ לירושלים שום אדם בארץ ישראל לא יכל לדעת מתי בית הדין שבירושלים יקדש את החודש. ולכן גם בארץ ישראל נקבע שיקיימו את ראש השנה במשך יומיים. ואף שלאחר חורבן הארץ הננו קובעים את החודשים על פי החשבון ולא על פי העדים, בכל זאת תקנה הראשונה נשארה בתוקפה, ובחוץ לארץ מקיימים את כל החגים במשך יומים, ובארץ ישראל רק ראש השנה מתקיים במשך יומיים.

7 - טעם ליומיים של ראש השנה
בהלכה הקודמת הסברנו את הסיבה ההלכתית לקיום ראש השנה במשך יומיים, שבזמן שראש החודש היה נקבע על פי העדים, פעמים היה נקבע ביום השלושים ופעמים ביום השלושים ואחד לחודש הישן, והכל היה תלוי בעדים שהיו באים לפני בית הדין. ולפיכך בכל רחבי הארץ לא יכלו לדעת מתי נתקדש החודש, וממילא לא יכלו לדעת מתי חל ראש השנה, ולכן מספק היו מקיימים את ראש השנה במשך יומיים. ואף שמאז שבטל בית הדין הגדול שבירושלים הננו קובעים את החודש על חשבון הלוח העברי, מכל מקום מאחר שבאופן עקרוני, היה צריך לקדש את החודש על פי העדים, ממשיכים כיום את התקנה שהיתה נהוגה אז, ומקיימים את ראש השנה במשך יומיים. אבל בירושלים, גם באותם הימים, היו יודעים מתי בית הדין קידש את החודש, ולכן היו פוסקים שסברו (רבנו אפרים והרז"ה), שאף שבכל ארץ ישראל צריך לקיים את ראש השנה במשך יומיים, בירושלים מספיק יום אחד. אבל למעשה רוב רובם של הפוסקים סוברים שגם בירושלים יש לקיים את ראש השנה במשך יומיים. והטעם לכך, שגם בירושלים היו מקרים שראש השנה היה מן הדין צריך להיות יומיים, למשל אם העדים היו מגיעים לקראת ערב, למרות שמן הדין ניתן היה לקבלם ולקדש את החודש, קבעו חכמים שלא לקבל את העדים עד למחרת, וזאת מפני שלא נותר מספיק זמן לסדר את הקרבנות השייכים לראש השנה, ולומר את שירו המיוחד של ראש השנה שהלוויים היו אומרים בבית המקדש. ואם כן יוצא, שבאותם מקרים שהעדים הגיעו רק לפנות ערב, אף שלמעשה היו מקדשים את החודש למחרת, מכל מקום מאחר שמן הדין ניתן היה לקדשו כבר באותו יום, קבעו חכמים שכל איסורי ראש השנה ימשכו עד לסוף היום הראשון. נמצא שגם בירושלים היו מקרים שראש השנה היה נמשך יומיים, ולכן גם היום מקיימים את ראש השנה במשך יומיים (רא"ש ביצה פ"א ד', שו"ע תר, א).
זהו הטעם ההלכתי, אבל מבחינה רעיונית, ראוי להזכיר כאן את דברי הצמח צדק שהסביר, שבחוץ לארץ הקדושה אינה ניכרת כל כך, ודומה הדבר לפנס שמאיר למקום רחוק, שאורו חלש ומפוזר, ולכן החג שבארץ ישראל מרוכז ביום אחד מתפזר בחוץ לארץ על פני יומיים (דרך מצוותיך קיד, א). ועל פי זה ניתן להבין שמאחר וראש השנה הוא חג עמוק ועליון, שבו נבראת השנה החדשה, אף שמן התורה הוא יום אחד, כדי לקולטו אנו צריכים ליומיים.

ובהקשר לכך חשוב לציין כאן, שמאחר והיום הראשון הוא המקודש מן התורה והוא העליון יותר, ראוי להתפלל בו על ענייני הכלל, ואילו ביום השני שנקבע על פי חכמים, שמדרגתו נמוכה יותר והוא קרוב יותר לחיים היום יומיים שלנו, מתאים יותר להתפלל על ענייני הפרט.

source : http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=502

ברוכים הבאים - Bienvenue !

בשם ה’ אל עולם

Avec l'Aide de D', ce blog a pour but de publier chaque semaine un Dvar Torah ou un article lié d'une quelconque manière au monde de la Torah.

Ceux-ci sont dirigés vers plusieurs points principaux, l'amour et l'importance de la Torah, de la Terre d'Israël, ainsi que du Peuple d'Israël! Triangle capital et uni.


Toute réaction ou autres sont les bienvenus !

Soyez les bienvenus et bonne étude !

בברכת התורה, להגדילה ולהאדירה !