Pages

27/11/2009

Parashat Vayetze

המלכות בעם ישראל / הרב יהודה עמיטל

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְראשו מַגִּיעַ הַשמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי א-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בו" (בראשית כ"ח, יב)1

אומר התנחומא במקום (אות ב')1:1

"מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יוון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר לו הקב"ה ליעקב: יעקב למה אין אתה עולה? באותה שעה התיירא אבינו יעקב ואמר: כשם שאלו יש להם ירידה כך אני יש לי ירידה. א"ל הקב"ה: אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. ר"ש בן יוסינה היה דורש: "בְּכָל זֹאת חָטְאו עוד וְלֹא הֶאֱמִינו בְּנִפְלְאוֹתָיו" (תהילים ע"ח,ל"ב) - א"ל הקב"ה: אילו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת הרי בניך משתעבדים בהללו ד' מלכויות בעוה"ז… א"ל יעקב: יכול לעולם… "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוק (ירמיהו ל', י')..."1

מדוע לא האמין יעקב בקב"ה ולא עלה בסולם? הרי אנו מוצאים אצל יעקב אמונה גדולה בה'. חז"ל אומרים שיעקב תיקן תפילת ערבית. לכאורה קשה מה החידוש בכך שתיקן תפילה, וכי לא ברור מאליו שאדם חסר כל שהולך למקום רחוק ולא מוכר צריך להתפלל שה' יהיה בעזרו? התשובה היא שיעקב תיקן שצריכים להתפלל גם בחושך, בלילה כאשר לא רואים את ה' – זו משמעות העובדה שיעקב תיקן תפילת ערבית.

"לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמונָתְךָ בַּלֵּילות" (תהילים צ"ב, ג)1

בלילה, כשלא רואים את ה' בצורה גלויה, צריכים מידה רבה של אמונה בו. ואכן אנו אומרים בשחרית "ויציב ונכון וקיים…" ואילו בערבית אנו אומרים "ואמונה כל זאת…". האמונה בלילה מאתגרת הרבה יותר מאשר ביום. כאשר חושך ואפילה נופלים על האדם, והפחד אוחז בו, קשה יותר לדבוק בהשגחה האלוקית ולסמוך עליה. זאת גדולתו של יעקב, שהכניס את האמונה לשעות החשוכות בחיי האדם, ותיקן תפילת ערבית.1

אולם מצד שני אנו מוצאים אצל יעקב ספקות ולבטים. בפרשתנו מבטיח לו הקב"ה:1

"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ ושְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כ"ח, טו)1

ואף על פי כן נאמר כמה פסוקים אחרי זה:

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי ושְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הולֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּש (שם כ"ח, כ)1

הרי הקב"ה הבטיח לו את הדברים הפשוטים הללו ואף יותר מכך, בצורה מפורשת, ואיך יכול הוא להטיל בכך ספק?

במדרש אכן יש דעה שמסרסת את סדר הפסוקים ואומרת שנדרו של יעקב בא לפני הבטחתו של הקב"ה. אולם גם אם נאמר כך עדיין לא פתרנו את הבעיה, שכן אפילו בפרשת הבאה (וישלח) נאמר:

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לו" (שם ל"ב, ז)1

כיצד ייתכן שיעקב יפחד, אם הקב"ה הבטיח לו אישית לשמור עליו?1

הגמרא בברכות אכן מקשה כך ומתרצת:1

"דר' יעקב בר אידי רמי: כתיב "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" וכתיב "ויירא יעקב מאד"? אמר שמא יגרום החטא" (ברכות ד.)1

ליעקב היתה אמונה מלאה בקב"ה אך לא היתה לו אמונה באדם. הוא הכיר את חולשות האדם וידע שאדם עשוי לחטוא ואם יחטא, לא בטוח שהבטחת הקב"ה תהיה תקפה.

בפרשת וישלח אומר יעקב לעשו:

"יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדו וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה"1 (שם ל"ג, יד)1

חז"ל אומרים שיעקב נתן לו לבוש מלכות. עשו חייב להגיע לשעיר ולהקים שם מלוכה.1

"וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכו בְּאֶרֶץ אֱדום לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"

(שם ל"ו, לא)


באדום מלכו מלכים הרבה לפני שבעם ישראל עשו כן. עשו רץ לעשות זאת ואילו יעקב "התנהל לאיטו". על הפסוק "עד אשר אבא אל אדני שעירה" אומר המדרש:1

"חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו… אלא אימתי היה הוא בא אצלו לעתיד לבוא. הדא הוא דכתיב 'וְעָלו מושִׁעִים בְּהַר צִיון לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו' (עובדיה א', כא)" (מדרש רבה ע"ח, יד)1

המדרש (מדרש רבה פ"ג, א) מקשר את מלכותו של עשו לפסוק

"נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָה לֹא תְבֹרָךְ"

(משלי כ', כא)

ומכאן שעשו מיהר להקים מלוכה אך בסופו של דבר מלכותו מסתיימת באותה מהירות.1

יעקב מכיר בחשיבות של המלכות, אך גם יודע שמלכות אנושית יכולה להיות מושחתת. לפיכך הוא לא ממהר להקים מלוכה. הוא מעדיף שעם ישראל ירד למצרים, יעלה ממנה וישב שנים רבות בארצו עד שיהיה מתאים למינוי מלך.1

זו גם משמעותו של המדרש שבו פתחנו. הקב"ה מציע ליעקב לעלות בסולם, להקים מלוכה, אך יעקב ראה איך השרים של ארבע המלכויות עולים בסולם ויורדים, והחליט שעם ישראל לא ינהג כך, אלא עם ישראל יחכה עם המלכות עד אשר יהיה מתאים למלכות. יעקב האמין בקב"ה אך לא האמין באדם. הוא הכיר בחולשות האדם ולא רצה להיחפז ולהקים מלוכה. הקב"ה ענה לו שאילו עשה זאת ברגע הנכון יכול היה להקים מלוכה כזו שלא תרד, אך מכיוון שלא עשה זאת תשתעבד מלכותו. יעקב חרד ואמר "יכול לעולם"? והרגיע אותו הקב"ה שבסופו של דבר מלכותו היא זו שתתגבר על המלכויות האחרות.1

הרב קוק (אורות המלחמה ג') מדבר על כך שמלכות עלולה להיות רעה וברברית ולכן אנו צריכים לחכות לזמן בו נוכל לנהל את ממלכתנו על יסודות הטוב והחכמה. גם הרב קוק מקשר זאת לפסוק "יעבר נא אדני לפני עבדו". מדינה יהודית עם שלטון יהודי יכולים להיות דבר טוב מאד. גם אם השלטון הוא חילוני עדיין הוא יכול לסייע רבות לעם ישראל גם מבחינה רוחנית. ברם, עלינו תמיד לזכור ששלטון אנושי עלול גם להיות רע ומושחת, ומחובתנו להישמר מזה.1

12/11/2009

פרשת חיי שרה

שיחת סעודה שלישית פרשת חיי שרה התשס"ז∗

עולם חסד יבנה

'ועשה חסד עם אדוני אברהם' - הכל צריכין לחסד, אפילו אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד שנאמר ועשה חסד עם אדוני אברהם.

רבותינו במדרש לומדים מתוך תפילתו של אליעזר כי אפילו אברהם, עמוד החסד בעולם, זקוק לחסד. יש להתבונן הן במשמעות תאורו של אברהם כמי שהחסד מתגלגל בשבילו בעולם והן בצורך המיוחד להדגיש כי אפילו אברהם זקוק לחסד.

החסד מתגלגל בשבילו בעולם
אברהם אבינו מצטיין במידת החסד. הוא גומל חסדים עם הסובבים אותו ועם העולם כולו, אך המדרש אינו רק מתאר את היקפה הרחב של מידת החסד שמגלה אברהם במעשיו ואת גמילות החסד הרבה שלו, אלא הוא מציג את אברהם כמי שהחסד מתגלגל בשבילו בעולם. כביכול, השפעת החסד של הקב"ה לעולם כולו באה בזכות אברהם. בכלל, כבר בציווי ה' הראשון לאברהם "לך לך" מבשר לו הקב"ה "ואברכך... והיה ברכה", ויש להבין מהי משמעותו של אברהם כמברך ומוסיף ברכה בעולם.

בעבר נתבאר כי ההוראה להלך אחר מידותיו של הקב"ה - "מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום" אינה מביעה הוראה חיצונית-מעשית בלבד; אין מדובר על חיקוי חיצוני של האדם את המידות בהן מנהיג הקב"ה את עולמו, ותו לא. עצם הציווי להידבק בקב"ה ולהידמות לו מבוסס על היות האדם נברא בצלם אלקים וממילא קיימים בו יסודות עמוקים ממידותיו של הקב"ה. האדם כחותם אלקי במציאות מונחה להוציא אל הפועל את אותם קווי דמיון, כביכול, ליוצרו, ולהביע אותם במציאות ובכך לממש את הדבקות וההידמות הטמונים בפנימיותו בכח ובהעלם.

לאור הבנה זו של היחס בין מידות האדם ובין מידות הנהגתו של הקב"ה את העולם, ניתן להבין את קביעת המדרש כי החסד מתגלגל בעולם בשביל אברהם ובזכותו. כאשר האדם אוחז במידת החסד ופועל לאורה הוא למעשה מגלה את מידת החסד של הקב"ה שהוטבעה בו ואשר טמונה בעומק הוויתו. כך, כאשר אברהם גומל חסדים עם הבריות נמצא שחסד ה' מופיע דרכו ומיטיב עם העולם.

מעבר לכך ניתן להסביר כי החסד מתגלגל בעולם בזכות אברהם במובנים נוספים: הקב"ה מעניק לאדם כוחות חיוביים להשפיע ולגמול חסד, שבהם, כך הוא מצפה, ישתמש האדם לשם הופעת רצון ה' ובהם ייעזר כדי לגמול חסד עם הזולת. כאשר האדם מוציא אל הפועל כוחות אלה של השפעה ופעילות, רוצה הקב"ה בהמשכיות של אותה תנועת חסד והשפעה שהחלה על ידי האדם ומשפיע כוחות נוספים שיאפשרו נתינה וחסד נוספים, לאדם בפרט ואף לעולם בכלל. נמצא שגמילות החסד הענפה של אברהם מעוררת כביכול את הקב"ה להעניק לעולם כוחות נוספים של השפעה והענקה, וממילא מובן כי חסד ה' מתגלגל ומתרבה בעולם בזכותו של אברהם אבינו.

ביתר עומק, נראה כי קיימת השפעה של הפעילות האנושית על אופן הנהגת ה' את העולם. כבר עמדו ראשונים על הקושי במטבע הברכות "ברוך אתה ה'"; הקב"ה הוא המברך והמשפיע עלינו את טובותיו ומהי המשמעות של הפנייה אליו בתואר "ברוך" כאילו אנו מברכים אותו. ואכן, חלק מפירושי רבותינו למטבע הברכות מצביעים על היבט מסויים שבו מוסיף האדם, כביכול, לקב"ה ברכה. דרשה חסידית על הפסוק "ה' צלך על יד ימינך" מדייקת כי מבחינות מסויימות צועד הקב"ה בעקבות האדם ומלווה אותו כצל המושפע מן ההתנהגות של המטִיל אותו. כלומר, השפעתו של הקב"ה, מקור הברכות כולן, מושפעת בעצמה ממעשי האדם; אותו מעיין מנביע ומתברך יותר, כביכול, כאשר האדם מברך ומכיר בטובה המושפעת עליו מן הקב"ה. הכרת התחתונים בחסד ה' המושפע עליהם מן העליונים הבאה לידי ביטוי בברכה מנביעה כביכול את המעיין ביתר שאת.

ובאופן דומה, קבלת השפע של היכולת לעשות חסד ולהשפיע על ידי אברהם, והוצאתה אל הפועל באמצעות הליכה בדרך ה' ועשיית רצונו תוך מימוש אותם כוחות נתינה אלקיים המוטבעים בו, משפיעה על המעיין המנביע את השפע מן העליונים ומעוררת השפעת עוד ועוד חסד אלקי לעולם - אותו חסד המתגלגל בעולם מתייחס לפעולותיו של אברהם ונזקף לזכותו.

אפילו אברהם נצרך לחסד
המדרש מדגיש כי אותו אברהם שהחסד מתגלגל בשבילו בעולם, אפילו הוא, זקוק לחסד. דוקא אדם שמשפיע ומעניק עלול לטעות ולסבור כי הוא אינו זקוק לחסד. זו טעות שורשית, והמדרש מדגיש זאת - אין אדם שלם, אפילו אברהם, עמוד החסד, חסר בעצמו וממילא זקוק לחסד (חשוב שאברהם יידע זאת וחשוב שאנחנו נדע, שאפילו אברהם זקוק לחסד).

יתרה מזו, זו לא רק בעייה בהכרה, אלא גם הנתינה של מי שטועה לחשוב כי הוא שלם ואינו זקוק לחסד, אינה נתינה מושלמת. כדי להעניק ולהשפיע יש צורך בהכרת תחושת החסר והצורך. עזרה וסיוע אמיתיים אינם יכולים להינתן אלא על ידי מי שחש בעצמו תחושה של צורך והזדקקות לחסד. אמנם ככל שמדובר על נתינה במעגלים חיצוניים יותר - כסף, מצרכים - יש יחסית יותר אפשרות לתת גם בלי לחוש את החוסר, מתוך הכרה בסיסית כי במקום שאין דבר מסויים צריך להשלימו וכי יש להעניק למי שחסר לו את אותם צרכים יסודיים. אך לגבי השפעה וחסד משמעותיים ופנימיים יותר לא תיתכן מתן עזרה אמיתית אם לא ממי שמכיר בעצמו את תחושת החסר ואת ההזדקקות לחסד.

לא מזמן פתח מרצה את דבריו אודות צרכי המוגבלים והנכים בפנייה אל כלל הציבור: "ראשית, כולנו נכים". איש מאיתנו אינו מושלם. יש כאלה שהחסר שלהן הוא "רק" ברובד החיצוני למדי - באבר זה או אחר, בהזדקקות לכסא גלגלים או למשענת, ויש שהחסר שלהם הוא פנימי ועמוק יותר - חסר נפשי כזה או אחר (גם בלי שהאדם יוכרז כבעל בעיה נפשית כזו או אחרת). זו הסתכלות ישרה ואמיתית. אין אדם שלם, אפילו אברהם זקוק לחסד, ומי לא? כעת, אמר המרצה, הבה נירתם כולנו זה למען זה, נכים למען נכים, מוגבלים למען מוגבלים.
כיון שכל אחד חסר, העולם כולו מתבסס על מעגלים של נתינה וסיוע הדדיים. למי שחסר דבר אחד, ודאי יש לו יותר מדבר אחר וממנו הוא משפיע ומעניק לאחרים, וכן נוהגים אותם אחרים - משפיעים חסד ומקבלים חסד. "עולם חסד יבנה", ואין דרך אחרת להביא את העולם לידי תיקון ושכלול מלבד החסד.

עולם חסד יבנה
כל אחד חייב לדעת כי אין הוא שלם, ואפילו בתחומים בהם הוא מצטיין אין הוא בעל שלימות. אפילו אברהם, שהחסד מתגלגל בשבילו בעולם, זקוק לחסד. אפילו במה שיש לאדם בשפע, ואשר ממנו הוא מעניק ותורם לזולת, האדם הוא חסר באשר הוא אדם ולא למעלה מזה. ההכרה הזו של האדם בהיותו חסר, מפנימה בו תודעה של צורך ומֵניעה מעגלים של השפעה בעולם - מנביעה חסד ושפע מן המקור העליון, שרק הוא יכול להשלים את חסרון העולם, ומגלגלת חסד בין אנשי החומר שוכני העולם המקבלים חסד להשלמת חסרונם ומשפיעים חסד להטבה עם אחרים הזקוקים לכך.
יתכן שאדם ידמה בנפשו כאילו הוא מושלם ואין הוא זקוק למאומה, או לחילופין כי נוח לו בחסרונו ואין לו צורך בחסד. אולי דוקא אדם כזה זקוק יותר מאחרים לחסד. בהחלט מסתבר כי העדר תודעת החסר וההזדקקות לחסד היא בעצמה חסרון גדול שעל אחרים להשלימו.
קיימת גם אפשרות הפוכה: אדם עשוי לדמיין כי רק הוא מוגבל וחסר, ואין מלבדו מי שזקוק לחסד אחרים. ממילא, הוא מתבייש לבקש ומנסה להסתיר את קשייו, את חוסריו ואת הזדקקותו לחסד. גם כאן מוטל התפקיד על הסובבים אדם זה, להשלים חסרונו. יש ללמדו כי העולם כולו בנוי ממעגלים של שפע וחסר שבאים לידי השלמה ואיזון, תיקון ושכלול, אך ורק מתוך חסד שמתגלגל בעולם - קבלה ונתינה, קליטה והשפעה.

"עולם חסד יבנה"
∗ סוכם על-ידי תלמידים.
_____________________
ילקוט שמעוני חיי שרה רמז, קז.
עיין יד המלך הלכות יסודי התורה א, ו.
תהלים פט, ג.

שיחות הרב בלומנצויג
אתר ישיבת ההסדר ירוחם - www.yhy.co.il

קול צופייך – חיי שרה

שידוכים נישואין
הרב שמואל אליהו
* נערך על ידי הרב

למה כל כך הרבה גמלים?

בפרשה זו אנו רואים שהשליח של יצחק ואברהם מחזר אחרי רבקה עם עשרה גמלים והרבה אמצעים כלכלים "כל טוב אדוניו בידו" "שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו". הסיבה היא ברורה, אליעזר צריך להוציא את רבקה מהבית של לבן שנחשב יותר רע מפרעה הרשע. לצורך זה עושה אליעזר רושם רב באמצעות הגמלים המשובחים של בית אברהם. משל של ימינו היינו אומרים שאליעזר בא עם עשר מכוניות פאר, מחנה אותם ברחוב המרכזי של העיר ומתחיל לצחצח את הפנסים שלהם. כל בטלני העיר היו מתרכזים סביבו ומתלהבים. זה בדיוק מה שעושה אליעזר.
"וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשאֲבֹת".1

כולם מתרכזים סביבו. הוא עושה את הרושם הדרוש ולבן אוכל את הפתיון עם הקרס.
“לְרִבְקָה אָח וּשְׁמו לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִיש הַחוצָה אֶל הָעָיִן : וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתו וכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתו לֵאמֹר כֹּה דבֶּר אֵלַי הָאִיש וַיָּבֹא אֶל הָאִיש וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן : וַיֹּאמֶר בוא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת ומָקום לַגְּמַלִּים"1

העיקר הגמלים.
בפרשה זו מוזכרים גמלים יותר מכל פרשה אחרת בתורה. שמונה עשרה פעמים. בכל התורה כולה מוזכרים גמלים רק עוד שמונה פעמים. יש פה עניין מיוחד להרשים את לבן בעושר גדול ולסנוור את עיניו, שלא יכשיל את הבניין האמיתי של בית ישראל הנבנה על ידי רבקה.

אברהם יודע – ואליעזר מחפש
יש בפרשה הזו עוד עניין מאוד מיוחד. כשאברהם חוזר מהעקדה כתוב
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחור אָחִיךָ: אֶת עוּץ בְּכֹרו, וְאֵת בְּתואֵל: וּבְתואֵל יָלַד אֶת רִבְקָה וכו'.“1

מביא רש"י שם (כב כ) "בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים. היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. בישרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו. וזהו "הדברים האלה" - הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה".
אם כן אברהם כבר יודע מי היא בת זוגו של יצחק בנו. למה הוא לא אומר לאליעזר לך ותביא את רבקה? היא בת זוגו של יצחק! למה הוא שולח אותו לארצו ולמולדתו ונותן לו את כל אוצרותיו בידו. למה הוא קצת מתווכח עם אליעזר. מה יקרה אם הוא לא ימצא אותה. שיגיד לו פשוט "אני כבר יודע מי היא, קוראים לה רבקה, היא בת בתואל וכו'.
התשובה הפשוטה היא שהעולם לא מתנהל על פי ידיעות משמים. צריך להגיע לכל דבר בדרכים הארציות שלו. צריך אדם לחזר אחרי אשתו למרות שהם נקבעו כבר לפני לידתו.
ובגמרא (מועד קטן יח:)1
“אָמַר רַב יְהודָה אָמַר שְׁמואֵל, בְּכָל יום וָיום בַּת - קול יוצֵאת וְאומֶרֶת, בַּת פְּלונִי לִפְלונִי, שָׂדֶה פְלונִית לִפְלונִי.
וְאָמַר רַבִּי יְהודָה אָמַר רַב, אַרְבָּעִים יום קודֶם יְצִירַת הַוָּלָד בַּת - קוֹל יוצֵאת וְאומֶרֶת, בַּת פְּלוני לִפְלונִי, שָׂדֶה פְּלונִית לִפְלונִי, בַּיִת פְּלונִי לִפְלונִי, אֵשֶׁת פְּלונִי לִפְלונִי".1

כבר ביצירתו של האדם אשתו מחוברת אליו. ובגמרא (במסכת קדושין ב:)1
"תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אומֵר, מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תורָה, (דברים כב) "כִּי יִקַּח אִיש אשה“, וְלֹא כְּתִיב, "כִּי תלקח אשה לְאִיש"?
מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכו שֶׁל אִיש לְחַזֵּר עַל אִשה, וְאֵין דַּרְכָּה שֶׁל אשה לְחַזֵּר עַל אִיש. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לו אֲבֵדָה, מִי חוזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתו!1

צריך להתפלל על האשה כמו שהתפלל יצחק מנחה ויצא יצחק לשוח בשדה. צריך לחפש אחריה. האשה צריכה להסכים. צריך יצחק לרצות את רבקה. כך יהיו הנישואים כפי שבאמת נקבע מראש ארבעים יום לפני שנולד יצחק.

מה יותר חשוב: האדם או האדמה?
“וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אולַי לֹא תֹאבֶה הָאשה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ משם" (כד ג).1

זו אחת השאלות הקשות שאליעזר שואל את אברהם: האם כדי להקים את עם ישראל מותר לוותר על מגורים בארץ ישראל? האם אתה אברהם לא רוצה לקחת אשה טובה ליצחק. הלא אתה רוצה שעם ישראל יקום מזרע קודש, ממידות טובות ולא מזרע כנען הארור? אם האשה לא תרצה לעלות לארץ ישראל. האם להעדיף את ההתיישבות בארץ ישראל ולקחת אשה פחות טובה. או להעדיף את טובת העם ולצאת מארץ ישראל?
השאלה של אליעזר היא שאלה מכשילה. האם אברהם יכול לומר לו שהוא מוותר על המשך עם ישראל שיהיה עם מזרע קודש? השאלה הזאת נשאלת גם היום על ידי אישים שונים: מה יותר חשוב אדם או אדמה? כולם בודאי יגידו חיים יותר חשובים מאדמה. בזה הם אומרים לנו תוותרו על הארץ ויהיה טוב לעם ישראל. יהיה שקט, יהיה שלום, יהיה מזרח תיכון חדש.
מה ענה אברהם לשאלה המכשילה של אליעזר? "הִשמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה". האם אברהם מעדיף את המגורים בארץ ישראל על הקמת עם ישראל? לא ולא. הוא אומר לו: יש אלוקים. והוא ציווה על שניהם, גם על הקמת העם וגם על מגורים בארץ. אלוקים יודע ששניהם הולכים יחד ולא אחד נגד השני. כמו עץ והאדמה שלו. אם יציעו לך רק אחד משניהם מה תאמר? האם תוותר על האדמה או על העץ?
את התשובה הזאת קיבלנו כשוויתרנו על הארץ למען שלום. למען העם. ויתרו על האדמה והעץ החל להתייבש. ויתרנו על ארץ ישראל ועם ישראל נפגע אנושות באלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, אלפי משפחות הרוסות כואבות ומדממות. כנראה שאין אפשרות לוותר על הקרקע ולהצמיח את העץ. אלוקים ברא את שתיהם ויצר את ההתאמה בניהם. כל הפתרונות שאומרים לוותר על הקרקע או לוותר על העץ שניהם מביאים את חורבנו של העץ. צריך פתרון שמשאיר גם את הקרקע וגם את העץ.
זה שאומר אברהם לאליעזר: אם אתה מאמין באלוקים – אין מציאות של עם ישראל בלי ארץ ישראל.
“ה' אֱלֹהֵי השמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי ומֵאֶרֶץ מולַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוא יִשְׁלַח מַלְאָכו לְפָנֶיךָ וְלקַחְתָּ אִשה לִבְנִי משם.“ 1

נישואי תערובת
בפרשה זו אנו גם לומדים כמה חמורים נישאי תערובת עם מי שאינו מתאים לבנין עם ישראל. כך אומר אברהם לשליח.
“וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשה לִבְנִי מִבְּנות הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרבו“ (בראשית כד).1

פעם סיפר הרב שהיה בארצות הברית ובא אליו זוג וביקש ברכה לנישואין שעתידים להיות תוך זמן קצר. הרב הסתכל עליהם ושאל את הבחור מאיזה עדה אתה? אמר לו: חלבי סורי. שאל את האשה: מאיזו עדה את? ענתה לו: אני קתולית.
נשא הרב את עיניו, התבונן לשמים כמה דקות. בנתיים הזוג ציפה צפייה דרוכה. עצם הרב את עיניו ולבסוף אמר לזוג: בחנתי את העניין וראיתי שאתם לא מתאימים, יהיו לכם הרבה מריבות. אתם לא זוג משמים. אחר כך הרב פנה לבחורה ואמר לה: מגיע לך בחור הרבה יותר טוב מהבחור הזה. הזוג קיבל את התשובה הלא צפויה ויצאו מהחדר, תוך כדי היציאה אמרה הבחורה לבחור: יהודי מלוכלך, אתה שומע מה שהרב אמר. אני יותר טובה ממך. מגיע לי בחור הרבה יותר טוב. נפרדה ממנו בטריקת דלת והלכה לה.
זמן קצר אחר כך הגיע אביו של הבחור עם בנו שדמעות על עיניו, ואמר לרב בטרוניה: מה עשית? הבחור כבר זמן רב לא מוצא את זיווגו, סוף סוף הוא מצא את מה שמתאים לו. למה אמרת להם להפרד. למה אמרת לה שהיא יותר טובה ממנו. אמר לו הרב: הסתכלתי בשמים וראיתי שזה לא שידוך טוב. הם יריבו. ילכו לבתי משפט, יריבו על הילדים. אתה צריך את כל הצרות הללו. לא תוכל לראות את הנכדים שלך, הם ילכו לכנסיה קתולית ולא תוכל לעשות דבר.
האבא לא השתכנע. אמר הרב לבחור תגיד לאבא שלך מה היא אמרה לך כשיצאת מכאן. סיפר הבן שאמרה לו שהוא "יהודי מלוכלך". נעלב האבא שהיה מחשובי הקהילה ואמר לבנו: לא יכול להיות, אין פה דברים כאלה באמריקה. כולם שווים. היא משכילה, לומדת רפואה באוניברסיטה. אנחנו באמריקה אומה אחת, ושאר דיקלומים. אמר לו הרב: מכאן תלמד שתמיד צריך להתבונן בתוך תוכם של האנשים. לא רק במה שהם אומרים. במיוחד בעיניני נישואין.
לסובבים אותו אמר הרב: אתם חושבים שראיתי בכוכבים או שהמלאכים גילו לי. לא ולא. זה דבר אלוקים ממש. ישירות ממנו. כך הוא כתב לנו בתורה, וזה הרבה יותר אמין מכל צפייה בכוכבים או לשמוע כל מלאך אחר מדבר:
"וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי השמים וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אשה לִבְנִי מִבְּנות הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבו" (בראשית כד).
"וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנו ובתו לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדו אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר" (דברים ז).1

הרב סיפר שלסיפור הזה היה גם סוף טוב. הבחורה עזבה את הבחור. הבחור נסע לארץ ישראל כדי להירגע מהניתוק הכואב. תוך חודשים ספורים הוא מצא בחורה ישראלית גם לומדת רפואה. בא יחד איתה אל הרב שיראה אם האשה הזאת היא באמת הזיווג שלו. הרב התבונן בעניין ואמר לו: זה ממש הזיווג שלך!. אמר הבחור לרב: אם כן, בבקשה תערוך לי את החופה.

הרחקה מנכרי – הרחקה מנישואי תערובות
פעם היה תכנית של בתי ספר לקרב בין יהודים לגויים. היה אז שר החינוך יצחק נבון והרב אבא היה הרב הראשי. אמר לו הרב שזה אסור בתכלית. שאל אותו יצחק נבון הרי שנינו גדלנו בעיר העתיקה והיה לנו יחסי שכנות טובה על הערבים.
אמרי לו הרב: היה יחס של כבוד, אבל מעולם לא היה יהודי אוכל בבית של ערבי. לא היה מתחתן עם הבת שלו. לא לומד איתה ולא משחק איתה. הם בשלהם ואנחנו בשלנו. אם היה חלילה קשר כזה גם הגויים וגם היהודים היו רואים בזה אסון.
השר הזה היה חכם בעיניו וחשב שהוא יודע מה יותר טוב לעם ישראל ומה יביא שלום בין היהודים לשכניהם הערבים ועשה מפגשים כאלה להרבות "שלום אהבה ואחוה". מיד מיד אחר המפגשים הללו התחילה האינתיפאדה הראשונה, בעקבותיה בא "הסכם השלום" של אוסלו. שמאז שהוא פרץ אין אפשרות להסתובב בעזה או בשכם. אחרי שפרץ השלום גם כשמסתובבים בירושלים צריכים תפילה לא להפגע. והכל התחיל ממפגשים אלו.
לכן אסרו חכמים לאכול לחם שאפה אותו נכרי. אסור חלב שחלב אותו נכרי. אסרו אוכל שבשל אותו נכרי. אסור לשתות יין שנגע בו נכרי, אסור לשתות בירה של נכרים - אם זה בפאב שלהם. לא רק בירה ומשקאות חריפים בלבד. יש מקרים שאפילו מים אסור לשתות אצל נכרי אפילו אם המים הללו הם בהשגחת הבד"ץ. הכוונה לחתונה של נכרי שאסור לאדם לשבת שם ולאכול אוכל אפילו אוכל ארוז וסגור וכשר בהשגחה הכי טובה. במקרה שאדם חייב לבוא לברך מדין דרכי שלום – תבוא, תגיד "מזל טוב" ותלך. אבל אם תשב שם - אתה עלול למצוא שהבת שלך הכירה איזה גוי אחד מהמוזמנים בזמן שאתה מברך ברכה אחרונה על כוס המים בכוונה רבה.
כל ההרחקות הללו נועדו למנוע מעם ישראל את הקרבה לנכרים שלא יבואו מתוך הקרבה הזאת לנישואין חלילה ויאבד בית ישראל. ובאמת כל אחד יכול לראות שקהילות שנזהרו בהלכות הללו ניצלו מנישואי תערובות וקהילות שזלזלו בהלכות אלו והקלו בהם רבו בהם נישואי התערבות.
בימינו יש בחו"ל מכה של נישואי תערובות עם נוצריות. ובארץ יש מכה של יהודיות שערבים לוקחים אותם לכפריהם. בתחילה הם מבטיחים להם עולם ומלואו, אחר כך הם לוקחים אותם לכפרים שלהם, נושאים בדרך כל אשה שניה מוסלמית על האשה הראשונה היהודיה. מבזים את היהודיה, מכים ומשפילים אותה עד עפר. את הילדים הם לוקחים ומחנכים בדרך של האיסלם, וכמה פעמים סיפרו לי שיש ילדים של יהודיות שהם זורקי אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניות של יהודים. כי כך חינכו אותם.
יזכרו לטוב יד לאחים שתורמים הרבה למען הבנות היהודיות הללו. אבל כל אחד צריך להזהר בזה כי גם משפחות חרדיות שהביאו לבית שלהם פועל ערבי ליסוך כמה שקלים, מצאו פתאום את הבת שלהם הולכת איתו לכפר שלו ופנו לעזרה להציל את הבת שלהם מידו תרתי משמע .

מנהג לקרוא לחתנים "ואברהם זקן"
כותב רבינו בחיי על הפרשה (בראשית פרק כד פסוק ג) שצריך להזהר בנישואים עם נוכריות שאפילו שלמה המלך החכם מכל האדם נכשל בזה. שנשא לשם שמים "נשים נכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א יא) נשיו הטו את לבבו.
על כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונת להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי לא) שקר החן והבל היופי, ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר. לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו" לכן נדבר על בחירת בן זוג.

מה צריך לחפש בבן או בת הזוג?

מדות טובות - הַטִּי נָא כַדֵּךְ
לפי הסיפור של אליעזר אנו יודעים שהדבר הראשון שצריך לחפש בבן הזוג הוא מידות טובות. וכך כותב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יט הלכה יז) שהדרך העיקרית לדעת איזה משפחה היא מזרע ישראל ואיזה משפחה התערבבו בו פסולי יחוסין זה לפי ההתנהגות שלהם:
"כל משפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהן לכתחלה. ואע"פ כן אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר - חוששין להן וראוי להתרחק מהן שאלו סימני פסלות הם. וכן הפוסל את אחרים תמיד כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהן ממזרים - חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אמר להן שהם עבדים - חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל. וכן כל מי שיש בו עזות פנים, או אכזריות, ושונא את הבריות, ואינו גומל להם חסד, - חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה: ביישנין רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא אומר: והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה". (ולשון הזה בשו"ע אבן העזר סימן ב ב).

משפחה טובה - לֹא תִקַּח אשה לִבְנִי מִבְּנות הַכְּנַעֲנִי
בשולחן ערוך (אבן העזר ב ו): "לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם - ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור - ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות - ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה - ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ".
צריך לדעת שמשפחה של הבן\בת זוג משפיעה מאוד על החיים של האדם. לא רק בגלל שהם קשורים לבני הזוג בכל השמחות ובכלל החיים. אלא בגלל שהחינוך שהאדם קיבל בבית נשאר בו ומשפיע עליו מאוד, למרות שהוא בהחלט יכול לתקן עיוותיו מבית הוריו.

ובגמרא במסכת בבא בתרא (קי.):1
"אָמַר רבִּי אֶלְעָזָר, לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בְּטובִים, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה שֶׁנָּשָׂא בַת יִתְרו - יָצָא מִמֶּנו יְהונָתָן. אַהֲרֹן שֶׁנָּשָׂא בַת עַמִּינָדָב - יָצָא מִמֶּנו פִּנְחָס. וּפִנְחָס, לָאו מִיִּתְרו אַתִּי? וְהָכְתִיב, (שמות ו) "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לו מִבְּנות פוטִיאֵל לו לְאשה“שּׁ, מַאי לָאו דְּאַתִּי מִיִּתְּרו - שֶׁפִּיטֶּם עֲגָלִים לַעֲבודַת כוכָבִים? לָא, דְּאַתִּי מִיוסֵף - שֶׁפִּטְפֶּט בְּיִצְרו. וַהֲלֹא שְׁבָטִים מְבַזִין אותו, וְאומְרִים: רְאִיתֶּם בֶּן פוטִי זֶה - בֶּן שֶׁפִּיטֶּם אֲבִי אִמו עֲגָלִים לַעֲבודַת כוכָבִים, וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִשְׂרָאֵל? אֶלָּא, אִי אֲבוה דְּאִימֵּיה מִיוסֵף - אֵימַא דְּאִימֵּיה מִיִּתְרו, וְאִי אֲבוה דְּאִימֵּיה מִיִּתְרו - אֵימַּא דְּאִימֵּיה מיוסֵף, דִּיקָא נַמִי דִּכְתִיב, "מִבְּנות פוטִיאֵל" - תְּרֵי, שְׁמַע מִינָא.
אָמַר רָבָא, הַנושֵׂא אִשה, צָרִיךְ שֶׁיִבְדוק בְּאַחֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות ו) "וַיִּקַח אַהֲרֹן אֶת אֶלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחות נַחְשון". מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר, "בַּת עַמִּינָדָב", אֵינִי יודֵעַ שֶׁאֲחות נַחְשון הִיא? מַה תַּלְמוד לומַר, "אֲחות נַחְשון"? מִכָּאן לְנושֵׁא אשה, שֶׁצָרִיךְ שֶׁיִּבְדוק בְּאַחֶיהָ. תָּנָא, רוב בָּנִים דומִים לַאֲחֵי הָאֵם".1

לכאורה אם יצחק היה הולך על פי הכלל של רבי אלעזר הוא לא היה מתחתן עם רבקה שהיא בת בתואל. שהם לא טובים. ואם היה הולך על פי הכלל של רבא לא היה מתחתן כי היא אחות של לבן. ואפשר לתרץ ולומר שבעולם של אותם ימים לא היו יותר טובים. מה לעשות? ואמת כשאליעזר הביא את רבקה בתחילה ליצחק הוא לא רצה בה. אמר בת בתואל, אחות לבן איני רוצה בה. אמר לאליעזר תחזיר אותה. אמר לו אליעזר: המים עלו לקראתה. עשיתי נסיון וראיתי שהיא מה שמתאים לך. ענו לי כהוגן. אמר לו יצחק: מצטער. אני לא סומך על סגולות כאלה. אין בהלכה מים עלו לקראתה. יש יבדוק באחיה.
אמר לו אליעזר: בסדר. מחר אני מחזיר אותה לביתה. מכניס יצחק את רבקה לאהל שרה אמו לשינת לילה לפני שמחזירים אותה לביתה והוא רואה שהנר דולק כמו בבית המקדש. מערב עד ערב. החלה נשארת טריה כמו בבית המקדש כמו שהיה אצל שרה אימו שהיתה שרויה שכינה באוהל שלה. מעבר לזמן. הלחם לא מתקלקל. וגם הענן קשור על האוהל ממש כמו שראינו אני ואבא אברהם בהר המוריה ענן קשור על ההר. נבהל יצחק אמר כשאימי שרה נפטרה לא ראיתי קדושה כזאת עד שבאת זאת אחות לבן בת בתואל. החליט לשאת אותה לאשה.
בבוקר בא אליעזר פגוע ליצחק ואומר לו תן את האשה אני מחזיר לארם. אומר לו יצחק התחרטתי ואני רוצה לשאת אותה לאשה. אמר לו אליעזר: מאוחר מידי. אני כבר נוסע הנה הגמלים כבר קשורים. לא נגמר הויכוח עד שהלכו לאוהלו של אברהם אבינו שכבר יודע שהיא היא הזיווג של יצחק. רואה אברהם את הגמלים ומבין מה הויכוח אומר לאליעזר מה אתה רוצה כדי לשתוק. אמר לו: להכנס חי לגן עדן. אמר לו אברהם מובטח לך. וכך הווה שהוא אחד מעשרה שנכנסו חיים לגן עדן.
סוף דבר אין כתוב כאן שלא ישא אשה אם אחיה לא צדיקים. שהרי גם פנחס לוקח את בת יתרו למרות שהמשפחה שלה לא משהו. אבל כמו שהגמרא אומרת יש שם שני יחוסים מצד אחד יוסף ומצד שני יתרו וזה מועיל לו.

אהבה - וַתְּהִי לו לאשה וַיֶּאֱהָבֶהָ
בגמרא מסכת קידושין דף מא/א "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה. שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ורחמנא אמר "ואהבת לרעך כמוך". במילים אחרות אדם צריך לראות שהאשה טובה בעיניו. אם היא לא מוצאת חן בעיניו - איך תחול פה אהבה? ואם אדם נושא אשה שהוא לא אוהב אותה. הוא פוגע גם בו וגם בה וגם בילדים. ולפי דברי האר"י ז"ל עיקר הציווי של "ואהבת לרעך כמוך" הוא באשתו של האדם.
לכן אסור לאדם או לאשתו לעשות במהלך הנישואים מעשים שעלול לגרום לאשה או לבעל להתגנות אחד בעיני השני. שמצוות "ואהבת רעך כמוך" היא יסוד התורה כולה – והיא מתקיימת בעיקר באדם עם אשתו. לכן צריך מאוד להשתדל מאוד בעניין זה.

צניעות יראת שמים - וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס
בספר משלי בפרק של אשת חייל כתוב (לא)1
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל: תְּנו לָה מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוהָ בשערים מַעֲשֶׂיהָ".

וכמו שראינו קודם יש חשיבות ליופי של האשה שתהיה נאה בעיניו. אבל הרבה יותר חשוב זה היראת ה' של האשה.
צריך לראות היטב שדרך החיים שלכם שווה או יכולה להשוות. אם הבעל לא שומר מצוות או האשה, כמעט שאי אפשר לקיים יחד חיי משפחה. ואם מקיימים - גורמים צער ובלבול גדול לילדים. לכן צריך לכתחילה להתחתן אם אשה שדומה לו, או שקרובה אליו שיכולים להשתוות. ולא יאמר אדם לעצמו "אני אסתדר" שלצערינו קשה מאוד להסתדר כשאחד בכיוון אחד והשני בכיוון אחר.
צריך לבדוק היטב אם התוכניות שלכם לעתיד מתאימות או משלימות? האם אתם מסכימים על הכיוון של החיים שלכם? האם יש הסכמה על מקום מגורים? על דרך לפרנסה? האם יש התאמה בכיוון חינוך הילדים? צריך לראות אם בן\בת הזוג שלכם מאמין? האם הוא מתפלל? איך הוא מדקדק בקיום מצוות? באיזה רצינות הוא עושה את זה? האם זה מתאים למה שאתם עושים ודורשים מעצמכם?
לפעמים נפגשים על בעלי תשובה שעומדים במדרגה יותר מצדיקים גמורים. אבל צריך לראות האם העבר הקרוב של בן\בת הזוג שלכם מתאים לתוכנית שלכם. למרות הסיפור של רחל ורבי עקיבא, לא בונים חתונה על הבטחות "שיהיה בסדר". צריך לראות כבר עכשיו את ההתחלה של התיקון כמו שראתה רחל אשת עקיבא שהוא "מעולה וצנוע" ויש לו מסירות להתמיד בלימוד תורה.

בריאות - וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד
כתוב בשו"ע (אבן העזר סימן ב ז) "לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעין. ולא ממשפחת נכפין. והוא שהוחזק ג' פעמים שיבואו בניהם לידי כך". דהיינו לא ישא אשה שיש לה איזה פגם גנטי שעלול לבוא לידי ביטוי בילדים שיוולדו בעלי מומים. ומותר לאדם לשאול על כך ואין בזה חשש של לשון הרע. אם עושים זאת בדרך של אמת ולא בלי זהירות. אם מקפידים לומר רק את האמת שיודעים בבירור ולא שמועות או הערכות לא מדוייקות. ואם יש חשש לבדוק אצל מכונים מוסמכים לראות כמה סיכוי יש שהפגם הזה יעבור גם לילדים.

גיל נישואין
הגמרא במסכת קידושין מספרת (כט: – ל.)1
משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא א"ל כשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא חזייה דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א"ל דלא נסיבנא אהדרינהו לאפיה מיניה א"ל חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת רב הונא לטעמיה דאמר בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה בעבירה סלקא דעתך אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך א"ל רבא לר' נתן בר אמי אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה כתנאי (משלי כב) חנוך לנער על פי דרכו ר' יהודה ורבי נחמיה חד אמר משיתסר ועד עשרים ותרתין וחד אמר מתמני סרי ועד עשרים וארבעה:

ובשו"ע אבן העזר (סימן א א)
“חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל: 1
הגה "אָמַר רַבִּי תַנְחום אָמַר רַבִּי חֲנִילַאי, כָּל אדם שֶׁאֵין לו אִשָּׁה, שָׁרוי בְּלֹא שִׂמְחָה, בְּלֹא בְרָכָה, בְּלֹא טובָה. בְּלֹא שִׂמְחָה, דִּכְתִיב, (דברים יד) "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה ובֵיתֶךָ". בְּלֹא בְרָכָה, דִּכְתִיב, (יחזקאל מד) "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ". בְּלֹא טובָה, דִּכְתִיב, (בראשת ב) "לֹא טוב הֱיות הָאָדָם לְבַדו".
בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי, בְּלֹא תורָה, וּבְלֹא חומָה. בְּלֹא תורָה, דִּכְתִיב, (איוב ו) "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתושִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי". בְּלֹא חומָה, דִּכְתִיב, (ירמיה לא) "נְקֵבָה תְּסובֵב גָּבֶר". רָבָא בַר עולָא אָמַר, אַף בְּלֹא שָׁלום, דִּכְתִיב, (איוב ה) "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלום אָהֳלֶךָ" וְגו'".“1

ולא נקרא "אדם". וכיון שנשא אשה - עונותיו מפקפקים. שנאמר: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מאת ה'": אין מוכרין ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה".
ועוד שם.
"מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר, אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. בשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא – בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. ומיהו אם עוסק בתורה וטרח בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר".
בימינו לא כופים על זה אבל הרב תמיד אומר שההלכה נשארת אפילו אם לא כופים על כך.

הפרש גילים
בדרך כלל נוהגים לשאת אשה יותר צעירה בשנה שנתיים כמו שאומרת הגמרא יבמות (סג.) בשם רב פפא: "נְחות דַּרְגָּא - ונְסִיב אִתְּתָא, סַק דַּרְגָּא - וּבְחַר שושְׁבִינָא". רד רק דרגא אחת. אבל אין זה מעכב כלל. ואפשר שהבחור יהיה יותר צעיר ואפשר שהבחורה תהיה יותר צעירה ובלבד שלא יהיה בניהם הפרש גדול של שנים.
בשו"ע (אבן העזר סימן ב ט) כתוב: "לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות". ואע"פ שכעת הם מסתדרים טוב בינהם, אין לנישואין הללו תקווה גדולה כי אחרי כמה שנים יתרחקו בניהם בני הזוג והרי זה גורם להם קלקול גדול כפי שכותב השולחן ערוך.

דברים חשובים שאינם קובעים
דעת ההורים
מצוות כיבוד הורים היא אחת מעשרת הדברות. אבל אם ההורים רוצים בשביל אדם בחורה טובה וליבו לא נמשך אליה, או שליבו נמשך לבחורה אחרת טובה, כותב בעל השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ סעיף כה ברמ"א): "אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב".
מקור ההלכה הוא במהרי"ק (בשורש קס"ז /קס"ו/). שכתב שכיבוד אב הוא "משל אב" "כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצערא דגופא להניח האשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך. ועוד דקרוב הדבר בעיני להיות כמצווה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה".
ומה שכתב גאון עוזינו ובתפארתנו בספר תורה לשמה (סי' רס"ו) "שמדין כיבוד אב הבת צריכה לשמוע בקול אביה אם ציוה אותה לא להתחתן" זה רק בילדה קטנה שרוצה להתחתן, ובזה אם אביה אמר לה לא להתחתן, צריכה לשמוע בקולו אלא אם כן יש חשש הלכתי, ולחינם הקשה עליו הגאון בשו"ת ציץ אליעזר (טו לד). שחשב שבכל גיל הדין כך, ולא היא.
לפי זה אם אדם ציווה את אשתו או את משרתיו לא לתת לבן לשאת את פלונית או לבת לשאת את אלמוני בודאי שאין צורך לשמוע לו שהרי אפילו אם היה מצווה את הבן עצמו לא היה צריך לשמוע לו. וכך מביא בשו"ת מחנה חיים (חאה"ע ח"ג סי' לב) על אדם שבצוואה שלו אמר שביתו לא תתחתן על פלוני. והשיב שלא צריך להתחשב בצוואה.
ומקשים על זה איך אמר אברהם לאליעזר "לֹא תִקַּח אשה לִבְנִי מִבְּנות הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יושֵׁב בְּקִרבו" הרי אם יצחק היה רוצה בכך – לא היה יכול אברהם למנוע אותו. שהרי לא נאסר לקחת כנעני על פי הלכה. ואפשר לתרץ ולומר שהציויי הזה היה על אליעזר שהוא כן מצווה לא להביא ליצחק אשה רעה. אבל אם יצחק עצמו היה רוצה לא היה יכול למנוע אותו. אבל כל זה לא יעמוד במה שמצווה יצחק את יעקב בנו במפורש "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתו וַיְצַוֵּהו וַיֹּאמֶר לו לֹא תִקַּח אשה מִבְּנות כְּנָעַן" (בראשית כח).
וצריך לומר שבאמת אם היה רוצה חלילה יערב לעבור על ציווי אביו לא היה עושה איסור. וגם יצחק לא עזה איסור במה שציווה אותו לא לשאת אשה מבנות כנען כי זה חובתו של האב לומר לבנו תשים לב לכך ולכך. כדברי ירמיהו (כט) "וקְחו לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנותֵיכֶם תְּנו לַאֲנָשִׁים" שחובה על ההורים ליעץ ולתת הדרכה לבנים ולבנות. והילדים צריכים לשמוע את דברי הוריהם ולחשוב ולתת עליהם את הדעת. ולבסוף ההחלטה בידיהם.
ונציב במשיב דבר (יו"ד נ) כתב שאם הנישואים הם בזיון להורים כגון שמדובר במשפחה של פשע ועבריינים וכד'. הילדים צריכים לשמוע להם: "שזהו בכלל ארור מקלה אביו ואמו, ואפילו אם מחל האב לא מהני, דאף דקי"ל אב שמחל על כבודו - כבודו מחול, מכל מקום על בזיונו אי אפשר למחול.

צוואת רבי יהודה החסיד
יש צוואה של רבי יהודה החסיד שלא להתחתן עם אשה ששמה כשם אמו ועם חתן ששמו כשם אביה של הכלה. ובין הפוסקים יש מחלוקת רבי יהודה החסיד אמר את הצוואה רק לילדיו, לכל זרעו, או לכל בית ישראל. ומובא בפת"ש אבן העזר קטז סעיף ו דברי הנודע ביהודה (אהע"ז סי' ס"ט) דכל הצוואה הייתה רק לזרעו אחריו ולא לשאר אנשים. ובשו"ת שם אריה הובא בשמלה לצבי (ח"א סי' י"א) כתב שהצוואה הייתה רק לבניו ממש ולא לזרעו לדורותיו, ובכלה וחמותה המנהג להחמיר אף לאלה שאינם בניו.
אמנם בשו"ת חת"ס (חאהע"ז סי' קט"ז) כתב וז"ל: על דבר מי שרוצה לדבק בבן טובים בחור וטוב, אלא דחייש מה שאומרים העולם משום שמות הבחור עם החותן ושם אמו כשם אמה של המשודכת, אהובי מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, ובפרט דאיכא כאן זכות תורה, דאפילו מדבית עלי מתכפר בתורה וגמ"ח מכ"ש פי', ובאמת לא מצאתי חשש זה בספר חסידים כלל כ"א בסי' תע"ז שם נאמר דלא ישא האב והבן ובן הבן שלש נשים ששמות שלשתן שוות, ותו לא נמצא דבר, וזהו חיבורו של ר' יהודה החסיד, ש"מ דליכא קפידא במידי אחרינא, ויהיה זיווגם עולה יפה עכ"ל.
ולכן הרב אבא אומר שצריך במקרים כאלה לקבל ברכה מרב גדול. וגם להיזהר שלא לקרוא בשם האשה ששמה כשם האמא שיש בזה חוסר כבוד. שאם שם האמא "רות" וכך קוראים לה חברותיה, יקרה הבעל לאשתו "רותי" או שם כינוי וחיבה אחר שלא יחשבו שהוא קורא לאימו בשמה הפרטי.

כסף
במסכת דרך ארץ זוטא פרק עשירי "ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה: ואלו הם שכר כותבין, שכר מתורגמינן, ושכר הבא ממדינת הים, והנושא אשה לשום כתובה. שאין מורישין לבניהם ולבני בניהם. יש נושא אשה לשום זנות, ויש נושא אשה לשום ממון, ויש נושא אשה לשום גדולה, יש נושא אשה לשם שמים".
והגמרא במסכת קידושין (ע/א) רואה בנישואים לשם ממון – בגידה. "אמר רבה בר רב אדא אמר רב כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים. שנאמר: "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" ושמא תאמר ממון פלט? (שהממון ננצל מהפורענות) תלמוד לומר: "עתה יאכלם חדש את חלקיהם". ושמא תאמר חלקו ולא חלקה? (רק חלקו ינזק) תלמוד לומר: "חלקיהם". ושמא תאמר לזמן מרובה? תלמוד לומר "חדש". מאי משמע? אמר רב נחמן בר יצחק: חדש נכנס וחדש יצא וממונם אבד".
עם זאת צריך לראות שיש מקצוע ויש להם אפשרות להתפרנס ולא מהצדקה. וכך כותב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ה יא) "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה. שנאמר: "מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה. ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו".
בימינו שההורים עוזרים ויש אפשרות יותר קלה למצוא דירה שכורה, מקילים בקנית בית. ובמיוחד שהדירות יקרות ואם יחכה עד שתהיה לו דירה יעבור גיל עשרים שקבעו חז"ל. לכן נהגו להקל בקנית דירה אבל לא באפשריות פרנסה.

דברים שלא מתחשבים בהם
עדה שונה
בימינו שיש קיבוץ גלויות גדול יש רבים שנישאים עם בני זוג מעדה שונה. למתחתנים זה דבר קל להורים או לסבים זה לפעמים דבר קשה. וצריך לדעת שעדה שונה זה לא יכול להחשב בזיון להורים שיש מקרים לעיל שראינו שזה נחשב בכלל ארור מקלה אביו ואמו.
לכן אם ההורים אומרים שזה לא מתאים להם – צריכים הילדים לדבר בנחת עם ההורים ולהסביר להם. והכל בנחת ובלב טוב ולא בעוגמת נפש חלילה. שהרי נישואים בטבע הם עם הרחוקים ולא עם האחים ובני הדודים – חלילה. ולכן אברהם לוקח אשה לבנו ממקום רחוק. וכך עושה גם יצחק עם בנו שלוקח את אשתו ממקום רחוק.
והרב תמיד אומר שבימינו אין שום בעיה של נישואים של עדות שונות ולהפך על זה נאמר שעשו יום טוב בט"ו באב שהותרו שבטים לבא זה בזה. וכן על בית שמאי ובית הלל שאע"פ שהיו חלוקים בשאלות של רומו של עולם לא נמנעו מלשאת נשים זה מזה והאמת והשלום אהבו. והגמרא מביא במסכת יבמות שהחידוש הוא שהיו מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל גם בנושאים של נישואים "צרת הבת". ואם היו נוהגים בית הלל על פי הפסיקות של בית שמאי היו יכולים להקלע לאיסור לפי דעתם. אומרת הגמרא שהיו מודיעים להם. לפי דעתנו הכלה הזאת כשרה. אבל לפי דעתכם שיש בזה ספק אל תתחנו עם פלונית שלפי דעתכם אינה ראויה לבוא בקהל. אלא תתחתנו עם אלמונית שהיא כשרה גם לפי דעתכם.
ובמסכת יבמות (דף יג ע"א):1
“בית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרות לְאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוסְרִין. חָלְצו - בֵּית שַׁמַּאי פוסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, ובֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַבְּמו - בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין ובֵית הִלֵּל פוסְלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵלו אוסְרִין וְאֵלו מַתִּירִין, אֵלו פוסְלִין וְאֵלו מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעו בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטָּהֳרות וְהַטֻּמְאות שֶׁהָיו אֵלו מְטַהֲרִין וְאֵלו מְטַמְּאִין, לא נִמְנְעו עושִׂין טָהֳרות אֵלו עַל גַּב אֵלו. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאַהֲבָה וְרֵעות נוהַגִּין זֶה בְזֶה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר, (זְכַרְיָה ח) "וְהָאֱמֶת והשלום אַהֵבו".“1


הכרות קצרה
כמה זמן היכרות צריך לבני זוג?
בגמרא יבמות (סג.) אמר רב פפא: "קפוץ - זְבִין אַרְעָא, מָתוּן - נְסִיב אִתְּתָא. נחות דַּרְגָּא - ונסיב אִתְּתָא, סַק דַּרְגָּא - ובחר שושבינא". תרגום. אם אתה רואה עסקה של קנית קרקע, מהר וקנה אותה. אבל אשה טובה צריך לבחור במתינות. לנישואים מותר לאדם לרדת דרגה ולשאת אשה. אבל אם אדם רוצה לבחור שושבינים לחתונתו – מי שיקדש אותו, מי שילווה אותו. אלה שיהיו בחברתו – צריך לחפש יותר ממדרגתו.

מכאן שכאשר באים אנשים שראו אחד את השני ורוצים תוך שבוע להתחתן – צריך להגיד להם מתינות. "מָתוּן - נְסִיב אִתְּתָא" אבל המתינות הזאת לא צריכה להיות יותר מכמה חודשים, הכי הרבה חצי שנה. כשיצחק פגש את רבקה הוא לא המתין חודשים ארוכים על מנת לדעת שהיא אשתו.
יש חושבים שהכרות ארוכת שנים היא טובה. יש מהדרים וחושבים שצריך לחנך בנים ובנות צעירים וצעירות מקטנות. אבל המציאות היא הפוכה לגמרי מהמחשבה הזאת. שהרי בחברות נפרדות לחלוטין לא קיימת התופעה של רווקות מאוחרת. גם מספרם של המתמידים בנישואים גדול ומצליח. לעומת זאת בחברה הפתוחה והמעורבת, גיל הנישואים כמעט נעלם לו. כל הזמן הוא הולך ובורח הולך ומתאחר. גם כשיש נישואים, על פי הרוב הם מחזיקים פחות זמן. ודברים אלו הם על הרוב כי בודאי יש זוגות שהכירו בחברה מעורבת ומצליחים מאוד, ויש כאלה שגדלו בחברה נפרדת ולא מצליחים.

שמות וגימטריות
כמה וכמה פעמים אמר לי הרב שצריך להזהר מאלו שמפרקים זיווג בגלל שמות. ובמיוחד הקפיד הרב על רבנים שהפרידו זוגות נשואים. ואמר לאחד מהם אם הוא ידע שהוא ממשיך בדרכו הוא ינדה אותו. ואותו אחד לא הפסיק. מה עשה הרב לקח את שמו של אותו חכם ושם אמו. שם אשת החכם ושם האמא שלה. קרא לאותו חכם ואמר לו לפי השמות שלך ושל אשתך – אתם לא מאותו שורש נשמה וצריכים להתגרש. בדק אותו חכם וראה שהרב צודק. התחיל לבכות ולומר איך אני אגרש את אשתי יש לי ממנה שמונה ילדים.
אמר לו הרב. אם אתה מבין את עצמך. תבין גם אחרים. אל תאמר לשום אחד שהוא לא זוג משמים, וצריך להפרד חלילה. מי לנו זוג שלא משמים כמו יעקב ולאה. כולם היו אומרים שלאה מתאימה לעשו ויעקב לרחל. וגם לאה בכתה בגלל ההשוואה הזו שצריכה להנשא לעשו. והנה יעקב רוצה לשאת את רחל, רק בגלל לבן הארמי, שיא הקליפה, הוא צריך לחיות עם לאה. ובאמת אלוקים רואה שלאה שנואה. זה ממש נראה שהם ממש ממש "לא זוג משמים" - רק "זוג מלבן הארמי".
ובכן מהזווג הזה נולדו משה ודוד המלך. גם מלך המשיח נולד מהזיווג ה"לא מוצלח" הזה. ללמדך שלפעמים העינים של הבן אדם הם כל כך מצומצמות. אבל הקב"ה רואה ומסדר את העיניים.

לא מתחתנים על פי סימנים בלבד
לפעמים אנשים נפגשים עם בן זוג וחושבים או שאומרים להם "זה זיווג משמים". אל תשאלו יותר מידי שאלות, ואל תבררו יותר מידי בירורים. "זה משמים". אתם נגד השמים? אם בני הזוג מעוררים שאלות וספקות של התאמה וכד' אותם אנשים לוקחים אותם לאיזה רב גדול שיברך את הזוג - ומה יעשה הרב? בא זוג ומבקש ברכה. הרב מברך. ואז אומרים להם: אתם רואים אתם זוג משמים, הנה הרב בירך!! עכשיו מיד תתחתנו.
כמה פעמים ראיתי תקלות גדולות שיוצאות מנישואים כאלה. שאנשים רוצים לעשות מצווה לחתן מישהו ומדביקים לו מישהי, אבל הם לא רוצים לעמול על המצווה כמו שצריך. במקום לחפש ולהתאים חתן לכלה מתאימה, הם חיפשו איזה סימן משמים וזה מספיק להם. עבודה קלה כך סותמים לבני הזוג את העיניים ואחר כך מתחילות הצרות.
מי שמתבונן בפרשה רואה שהדרך שאליעזר בוחן את רבקה היא החסד שלה. כמה היא רבת חסד. כמה מידות טובות. למרות שהיו לו לאליעזר סימנים מהשמים. הוא מדבר עם הקב"ה ומחליט איזה מבחן הוא יעשה לה והנה “הוא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתואֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחור אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּה על שִׁכְמה“ איזה סימן של תזמון יותר טוב יכול להיות. "טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע". אבל הנס השני הרבה יותר מהראשון. בגללו אליער רץ לקראתה. הוא רואה שכשרבקה מגיעה על המעיין "המים עולים לקראתה". (רש"י בראשית כד יז – בראשית רבה). מה צריך סימן יותר גדול מזה.
אבל אליעזר הוא עבד נאמן. הוא יודע שסימנים זה טוב אבל העיקר הם המידות. האם היא בעלת חסד או לא? האם היא בעלת מידות טובות או שתמרר את כל החיים של יצחק? בשביל המבחן הזה היו צריכים המים לשתף פעולה עם אליעזר ולרדת לעומק הרגיל. "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּה וַתָּעַל". כך יודע אליעזר שרבקה היא בעלת חסד אמיתי.
ויהי רצון שהרווקים והרווקות שבקהל המאזינים והקוראים ימצאו את זיווגם הנכון משמים במהרה. והנשואים ימצאו נחב מבני זוגם ויחיו בשלום בית אמיתי. ויזכו כולם להשיא את בניהם ובנותיהם לבני זוג ראויים וטובים. אמן כן יהי רצון. 1

“חיי שרה“

תשמ"ח

"ויהיו חיי שרה ... שני חיי שרה"


נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת הרב מרדכי צמח בן מזל טוב

יש מאורעות שמשפיעים על התקופה והיא נקראת על שם המאורע ויש אישים שמשפיעים על התקופה והיא נקראת על שמם. התקופה של אברהם ושרה היו בה מאורעות גדולים הן ליחידים והן לכלל, הצלתו של אברהם מכבשן האש, מאורע מדהים ביותר. מלחמת הארבעה את החמישה. הפיכת סדום ועמורה - היה מקום שהתקופה תקרא על שם אחד המאורעות. יתר על כן - אברהם עצמו שעמד לבדו מעבר אחד של האמונה ששלטה אז בין בני האדם, השפעתו היתה ניכרת ביותר, גם אלו שלא האמינו בדרכו ראו אותו כנשיא אלוקים בתוכם ולא הוא זכה שהתקופה תקרא על שמו. זכתה לכך שרה וכל התקופה מאז הולדתה ועד פטירתה נקראות בתורה, וכך ראו אותה אלו שחיו בתקופתה וגם אחריה "שני חיי שרה" היא שהטביעה את חותמה על התקופה. הן בגין יפיה המיוחד שיפים של המעולים ביותר כלפיה - היו "כקוף בפני אדם" והן בגין החכמת החיים שלה, שבאו לידי ביטוי ע"י מלכים ועמים שבאו במגע אתה, ובהבנת אורחי חיי אדם ודרכי חנוכו עד כדי דרישה של "גרש האמה הזאת ואת בנה" והקב"ה נתן הסכמתו ל"כל אשר תאמר ". על כן זכתה שהתקופה תקרא על שמה "שני חיי שרה".

10/11/2009

Parashat Chayei Sarah

כ"ו בחשוון תשס"ז
תלמיד טוב - שומע ומוסיף

נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת לאה בת חנה


על הפסוק: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו", דרשו חז"ל (יומא כ"ח:)
"המושל בתורת רבו, הוא דמשק אליעזר, אמר רבי אלעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים".

בפרשיות הקודמות כשהובטח לאברהם, "אל תירא אברם אנוכי מגן לך", שאל אברהם: "מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי, ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר", ופרש"י שם: "שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים".

ויש להבין, הרי אברהם זכה לתלמיד נאמן כאליעזר, הדולה ומשקה, ואם כן על מה היתה תלונתו, וכי כל אחד זוכה להקים תלמיד נאמן שכזה?

היחס הנכון שבין תורת הרב לדברי התלמיד, הוא להעמיד תלמיד, שמלבד ששמועותיו של רבו בהירות לו, יהיה בו כח להיות מוסיף והולך על פי מה ששמע וקלט מרבו כלשון המשנה.
אברהם אבינו ראה בזקן ביתו אליעזר שהוא דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים, אבל אין לו משלו ולא כלום, ועל כן ביקש אברהם: "מה תיתן לי... ובן ביתי הוא דמשק אליעזר" - תלמיד נאמן, שאין בו כוחות רוחניים עצמאיים להיות מוסיף והולך, ואילו התורה היא פרה ורבה מגדלת ומרוממת.
על הפסוק: "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצאת בשפתיו" (מלאכי ב'), דרשו חז"ל (ירושלמי פאה): תורת אמת - דברים ששמע מפי רבו, ועולה לא נמצא בשפתיו - אפילו דברים שלא שמע מרבו. כלומר, האמת היא מה שלמד מרבו, ובנוסף לכך יש לו משלו אפילו שלא שמע מרבו, כמובן בתנאי שדברים אלו שאובים מתורת רבו, שאינם בגדר עוולה.

ובגמרא מסכת סוטה אמרו: "בעקבתא דמשיחא חכמת סופרים תסרח", מה שייך לומר על חכמה תסרח?
נראה לבאר ע"פ מה שכתוב במסכת מקוואות, שדנה האם מים סרוחים ראויים למקווה, מים סרוחים הם מים שאינם נובעים אלא עומדים במקום אחד. על זה אמרו חז"ל שבעקבתא דמשיחא תהיה תקופה שהחכמה לא תהיה נובעת, תחסר לה החיוּת השומעת ומוסיפה. גם בתלמוד תורה יש עניין של פריה ורביה כמבואר בספרים (פנים יפות עה"ת ועוד) להיות נאמן למקור, לתורת רבו ועל פיה להוסיף ציצים ופרחים בתורה. ד' יזכנו להידבק בתורתו, וביראתו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה באהבה.


----------
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות.
לקבלת העלון המלא: alonkmm@gmail.com

06/11/2009

H'eshvan

יהדות: חשון-חוש הריח

פורסם ב: 18/10/09, 08:32
לפי הקבלה, חוש הנפש השייך לחודש חשוָן הִנו חוש הריח.

למרות שחוש הריח הוא רק חוש אחד משנים-עשר חושי הנפש (וכן אחד מחמשת חושי הגוף), ניתן לראותו כמגלם את הרעיון של 'חושי-נפש' בכלל. מאפיינו המרכזי של חוש הריח הוא, שהוא קולט חומרים דקים ובלתי-נראים הצפים באויר. באותו אופן, עניינם של חושי הנפש הוא לזהות במציאות איכויות עדינות שאינן נתפסות בכחות הנפש הרגילים. וכפי שלתתרן ידמה חוש הריח כחוש מעין 'טלפתי' (הרבה יותר משהראיה והשמיעה ידמו ככאלה לעוור ולחרש, שבהכרח מודעים לנכותם), כך גם חושי הנפש אינם ניתנים להגדרה מדויקת, ומי שלא מתנסה באיזה מהם יתקשה להאמין בממשותו.

זיקתו של חוש הריח לכללות חושי הנפש מתבטאת בעובדה שהמלה ריח היא מלשון רוח. הריח, העדין והקלוש מבין החושים, הוא כביכול גם ה'רוחני' ביותר מביניהם, ולכן חז"ל אמרו עליו שהוא החוש היחידי שה"הנשמה נהנית ממנו", ושלא נפגם בחטא אדם הראשון. למעשה, הנביא מספר כי המשיח שיבוא באחרית הימים ידון את הבריות לפי חוש הריח בלבד: "וַהֲרִיחוֹ ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למִשמע אָזניו יוכיח" (ישעיהו יא, ג). אולי מסיבה זו מכונה המשיח במקום אחר, "רוח אפינו" (איכה ד, כ).

העובדה שחוש הריח שייך דוקא לחודש חשוָן משקפת אף היא את אופיו הכללי, שכן המלה חשוָן כוללת בתוכה את המלה חוּש (וכן חֹשן, מלה המייצגת את י"ב השבטים ששמותיהם היו חקוקים על אבני החשן שבבגדו של הכהן הגדול). הדבר אף רמוז בשבט המקביל לחשון ולחוש הריח – שבטמנשה הבנוי מאותיות נשמה, היא נשמת האף.

שלא טעמו טעם חטא
לחוש הריח זיקה מוכרת לחוש הטעם, עד שלעתים נדמה שהם שני 'מחושיו' של חוש אחד. לכל אחד מהם חסרון ומעלה ביחס לשני: חוש הטעם מספק לנו את טעמו של משהו באופן החווייתי ביותר, אך לשם כך מוכרח להחדיר אותו ממש לגופנו (שזה חסרון גדול במקרה של מאכלים לא בריאים למשל, שלא לומר רעלים); חוש הריח לעומת זאת, אף כי הוא מספק לנו רושם דק בלבד של הטעם, מאפשר לנו לתפוס אותו מבלי שנצטרך להתערבב אתו ולהחדירו לתוכנו. אפשר לומר שהניחוח הוא מעין 'עותק' של הטעם שנעתק והפליג ממנו, וחוש הריח הוא מה שיודע לצוד אותו באויר.

חוש הריח הגופני מלמד אותנו אודות חוש הריח בנפש: זהו חוש המסוגל לקלוט מהויות של דברים –מקומות, תרבויות, אנשים, מנהגים – מבלי להתנסות בהם בפועל. הדעה המקובלת היא, שכדי להכיר משהו חייבים לחוות אותו באופן ישיר, ועד אז אי אפשר לדעת במה מדובר. אין ספק שעיון קר ואקדמי שאינו נפגש עם מושאו על קרקע חוויתית כלשהי, כמעט תמיד מחמיץ לחלוטין את מהותו; אך האם משמעות הדבר היא שחייבים לחוות הכל? הרעיון של חוש הריח אומר שישנו תחום-ביניים בין העיון השכלי המרוחק לבין הטעימה החווייתית והמתערבבת: באמצעות חידוד החושים הפנימיים ניתן לקלוט את תמציתם של דברים רבים מרחוק. אדרבה, אפשר לומר שכפי שחוש הטעם מעמעם ומקהה את חווית הריח, כך ההימנעות מהתנסות רבה בכל מיני חוויות מחדדת ומשפרת את היכולת לקלוט את רוחם מרחוק.

רעיון זה מתקשר לפירוש שהעניקו חז"ל לפסוק נודע משיר השירים: "'הדודאים נתנו ריח' (שיר השירים ז, יד) – אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא". מדרש זה עושה קשר ישיר בין ריח לבין אי-טעימה, ואומר שמי שלא טועם את טעם החטא, מפיק כביכול את הריח הטוב ביותר. בהרחבה ניתן לומר שהוא לא רק מפיק ריח טוב אלא בכלל חוש הריח שלו מזדכך (לכן המשיח, הניצב ברום מעלות הצדיקים, מסוגל כאמור להריח את נשמות האנשים).

הרעיון כי ניתן להריח דבר שלילי מבלי לחטוא בו מאפשר להסביר עקרון יסודי לפיו נהגו כל גדולי החסידות: לא לתת עצה לחוטא שביקש תיקון לנפשו לפני שמצאו בתוכם, ולו בדקות שבדקות, משהו מעין אותו חטא ותיקנוהו בעצמם. כיצד יכולים היו צדיקים גדולים אלו למצוא בעצמם גוונים של עבירות שמעולם לא לקו בהן? התשובה היא שאת טעמם של חטאים אלו לא מצאו בתוכם, אך את ריחם כן.

מעיון לריח
ניתן לראות בששת החושים של חודשי ניסן עד אלול מעין הכנה לששת החושים של חודשי תשרי עד אדר, בהקבלה. החודש שניצב במעגל השנה כנגד חשון הוא אייר, שחושו הוא חוש העיון, ואם כן ניתן לראות חוש זה כסולל את הדרך באופן כלשהו לחוש הריח.

והנה, העיון והריח הפוכים במדויק. יותר מכל החושים, חוצה הריח את החשיבה ההגיונית והמודעת ונוגע ברבדים הבלתי-מודעים בנפש. במישור הגשמי, מתבטא הדבר בכך שחוש הריח מפעיל את התת-מודע – הרבדים הראשוניים והחייתיים ביותר במֹח, הנחים מתחת לרבדים הגבוהים והשכליים (מכאן עוצמת הרתיעה של ריח רקבון למשל, ומנגד, כח הפיתוי הגדול של בשמים). במישור הרוחני, ה'ריח' מבטא דוקא את כח העל-מודע – הרובד הנעלה ביותר בנפש, המסוגל ללכת מעבר לחשיבה השכלית ולקלוט את רוחם הפנימית של הרעיונות.

אפשר לומר שהריח הקודם לעיון הוא יצרי וגשמי, ואילו הריח הבא בעקבות העיון הוא נעלה ורוחני. יוצא איפוא שחוש העיון מזכך ומברר את חוש הריח, סולל את הדרך מהריח הנמוך לגבוה.

לאה ורחל
חוש העיון הוא קשור באופן מיוחד לדמותה של לאה אמנו, שבזכות בינתה היתרה נולד יששכר, השבט של חוש העיון. כעת, נשים לב שקשר מפתיע שורר גם בין חוש הריח לבין אחותה הצעירה של לאה, רחל: מעבר לכך שעצם השם רחל רומז לריח, יום פטירתה של רחל חל בי"א בחשון, החודש שחוש הריח שייך לו!

זיהוי לאה ורחל עם חושי העיון והריח, בהתאמה, מאפשר לנו לקרוא מחדש את סיפור נישואיהן ליעקב אבינו. ניזכר, שבתחילה חפץ יעקב רק ברחל, בה התאהב מהרגע הראשון. אך לבן אבי רחל רימה אותו והשיא לו את אחותה הגדולה, לאה. רק לאחר שגילה את התרמית והיה כבר נשוי ללאה התאפשר ליעקב לשאת גם את רחל. אף שחילוף האחיות נעשה בדרך מרמה אנושית, מקובלנו לראותו – כמו כל דבר אחר בעולם – כמכוון מלמעלה: יעקב נועד מלכתחילה לשאת גם את לאה וגם את רחל, ובסדר זה.

אם נתרגם את הסיפור לתחום חושי הנפש, מתגלה לפנינו הרעיון הבא: התאהבות יעקב ברחל ולא בלאה פירושה, שהוא התאווה להשיג את חוש הריח ולא החשיב כלל את חוש העיון; והעובדה כי בכל זאת נכפה עליו לשאת קודם את לאה פירושה, שהוא אולץ להשתלם בחוש העיון לפני שהוענק לו חוש הריח. סיפורו של יעקב מתגלה כמשל לדרך הנכונה לקנות את חוש הריח האמיתי: קודם עיון שכלי ורק בעקבותיו (ובמחיר עמל נוסף) רכישת חוש הריח.

05/11/2009

Parashat Vayera

יא חשוון תשס"ט

אברהם אבינו ותפילתו עבור אנשי סדום
הרב משה צוריאל

נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת רחל בת יקוט

מפורסמים דברי הנצי"ב ("פתיחה" לביאור "העמק דבר" על ספר בראשית)
כי אבותינו "התנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי ע"ז מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אע"ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם. ובמדרש רבה פ' וירא (פרשה מ"ט) יש על זה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו 'אהבת צדק ותשנא רשע (אות ר' מנוקדת סגול, תהלים מה, ח, כלומר המושג של רשעות, ולא מדובר בשנאה לאיש רשע עצמו), אהבת להצדיק את בריותי ותשנא [מ]להרשיען" עד כאן (לשון חז"ל) והיינו ממש כאב המון גויים" עכ"ל הנצי"ב.


אמנם הנצי"ב בסס דבריו על דרשת חז"ל. אבל נבאר במאמר זה כי אין כך פשט המקרא כלל. וגם גדול עולם אחר, מהר"ל, מפרש הפוך מדברי הנצי"ב הללו. וצריכים להבין כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים, כמו שנבאר בסוף דברינו.
מה אומר מהר"ל? בברית בין הבתרים שכרת ה' עם אברהם נאמר "ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו, יב) "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" (בראשית טו, יז). מה פשר החזון? ומדוע נפלה עליו "אימה חשכה"? פיענחו חז"ל (מדרש בראשית רבה, פרשה מד): "אמר ר' יוחנן ארבעה דברים הראה לו, גיהנם ו[שיעבוד] מלכיות [אומות העולם על ישראל], ומתן תורה ובית המקדש. אמר לו [ה'] כל זמן שבניך עסוקים בשתים [האחרונים] הם ניצולים משתים [הראשונים]. אמר לו במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות? [ומבואר במדרש בשם שלשה אמוראים] אברהם ברר [עבורם] גיהנם, והקב"ה ברר לו את המלכיות" עכ"ל. כלומר לפי הדרכת ה' עדיף שיסבלו מהאומות מאשר בגיהנם, כי כל עוד הם בחיים אפשר להם לשוב בתשובה ולקצר את תקופת העונש. מה שאין כן בגיהנם העונש הוא מוחלט. ועוד, עצם עמידתם האיתנה בקיום תורתם למרות שלטון האומות עליהם, משמשת להם זכות, מה שאין כן עונש הגיהנם אין בו זכות.
נרצה להבין משום מה טעה אברהם לבחור עבור בניו את העונש הגדול יותר, את ייסורי הגיהנם? עונה מהר"ל ("גבורות השם", סוף פרק ח): "שכן דרך הצדיקים לשנאת עושי הרשעה, ואמר על רשעים שירדו לגיהנם. אבל הקב"ה הוא מלא רחמים, מביא יסורים על האדם לכפר ולנקותו ולהצילו מן הגיהנם, ולכן [ה'] בירר לו המלכיות. וכאשר תבין דברים אלו תדע אמיתותם" עכ"ל.
אנו תמהים מאד על פרשנות מהר"ל כי מפורסם באומה כי אברהם היה מקרב את הרשעים, וכיצד פירש להיפך? וחזר מהר"ל על מוטיב זה בביאורו כיצד הושע הנביא אמר לה' על החוטאים "העבירם באומה אחרת" (פסחים פז ע"א). מבאר מהר"ל "כל כך היה הושע הנביא שונא החטא והיה משתוקק הושע אל הפירוד בשביל חטאם" ("נצח ישראל", פרק יא, עמ' סז). וכן מצאנו אצל אברהם אבינו כאשר פנה אליו ה' "בניך חטאו לי", ענה לו "ימחו על קדושת שמך" (שבת פט ע"ב). וברור כי כוונתו אך ורק לאותם הפושעים והמורדים, ולא לכלל האומה. ולמה אברהם לא חיפש כאן זכות?

פרק ב
נחדש כאן שבמקרא עצמו לא מוזכר שאברהם אבינו התפלל להציל את הרשעים שבסדום; אלא אברהם אבינו התפלל רק על אותם הצדיקים שדירתם בסדום, שלא יסופו יחד עם הרשעים. אבל בענין הרשעים הסכים אברהם שייענשו. רק כאב לו מדוע הזכאים שבעיר ימותו יחד איתם. הוא התפלל על הצלת כל העיר כדי להציל את הצדיקים שבתוכה, ואם אין שם צדיקים נמנע אברהם מלהתפלל עבור הרשעים שבעיר, כמו שנוכיח להלן. הא כיצד? הבה נעיין בפסוקים.

[א] "ויגש אברהם ויאמר, האף תספה צדיק עם רשע? [ב] אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה? [ג] חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע [ד] והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית יח, כג-כה). ראינו כאן כי ארבע פעמים מתחנן אברהם אך ורק על הצדיקים שבעיר, ולא על כלל התושבים, שהם רשעים.


עונה הקב"ה לפי סגנון תביעתו של אברהם:
[ה] "אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם" (יח, כו) וזאת כדי להציל לאותם הצדיקים. כלומר, אילו היה פתרון יעיל להוציא מהעיר כל הצדיקים ההם, ולא ימותו יחד עם השאר, לא היתה בעיה. מה שהפריע לאברהם היה על מיתתם של אותם הצדיקים. וכך מתבארים כל שאר הפסוקים עד סוף הדו-שיח: "ויאמר [ה'] לא אשחית בעבור העשרה" (יח, לב).

וכאשר מתברר שגם אין מספר מועט זה של צדיקים בתוך העיר, נאלם אברהם דום "ואברהם שב למקומו". לכאורה לפי הצעת הנצי"ב (וההבנה השגורה בעולם התורה) היה צריך אברהם להמשיך ולהתחנן עבור הציבור הגדול ההוא של רשעים שנמצאים בסדום, בלי שום קשר לענין כמה צדיקים יש שם? אם "ניצול" טענת הצדיקים היתה רק אמצעי הצלה בלבד, למה לו לאברהם להפסיק ממאמציו להציל כל שאר האוכלוסיה?
ועוד ראיה שאברהם היה שונא את אנשי סדום, וגם שמח בכליונם, כי למחרת המהפיכה "ויהפוך את הערים האל" (בראשית יט, כה) מובאת תגובת אברהם "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. וישקף על פני סדום ועמורה וכו' והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן" (יט, כז-כח). למדונו חז"ל ומובא ברש"י (בראשית יח, טז) כי כל מקום שנאמר לשון השקפה, "וישקף", אינו אלא לרעה (פרט למצוות הביכורים). מה היא הרעה שבהשקפת אברהם על פני הערים החרבות? אלא ודאי מכאן סמך לפרשנותו של מהר"ל, כי הצדיקים שונאים את הרשעים המוחלטים, כדברי דוד המלך "הלא משנאיך ה' אשנא וכו' תכלית שנאה שנאתים" (תהלים קלט, כא-כב) כמו שנפסק למעשה ב"משנה ברורה" (סי' א, ביאור הלכה ד"ה ולא יתבייש). ואברהם השקיף בסיפוק נפש על אובדן הצוררים.

פרק ג
הקדמנו כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים. גם דברי הנצי"ב צודקים. אלא יש אנשים בדורנו שלא עיינו כל צרכם, והם קוראים בשטף ובלי מתינות. הם הטועים בהבנת דבריו. הבה נצטט שוב דברי הנצי"ב, אשר לכאורה הוא סותר את עצמו תוך כדי שתי שורות. זו לשונו: "היו עמם באהבה וחשו לטובתם וכו' אע"ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם". הרי זה דבר והיפוכו!
הפתרון לזה אנו נמצא בדבריו המאירים של מרן הרב אברהם קוק. הוא כותב: "מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון. ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם 'מתחת השמים' (שמות יז, יד) אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורשו הטוב אשר הוא 'מעל לשמים' ונכלל הכל באהבה העליונה. אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה" עכ"ל ("מוסר אביך", מדות הראי"ה, אהבה ס"ק ו, עיי"ש הערות רצי"ה). [הערת המעתיק: "טהרה עצומה" היא שיהיה בעל מחשבה הזה נקי מגאוה, כעס, עצבות ושאר מדות של אנוכיות].
כלומר כל מה שברא הקב"ה, וראה נחיצות להימצאותו, עלינו לאהוב (וכך כתב מהר"ל, על אבות, סוף עמ' מז). ועלינו להתפלל שהרשעים יספיקו לחזור בתשובה, ושלא יהיה צורך להמית אותם ("יערות דבש", לר' יהונתן אייבשיץ, דרשה א', ברכת "רפאנו"). וגם חברי בית הדין היו צמים יום שגזרו עונש מות אפילו על מחרף ומגדף את ה' ועובד ע"ז. אבל כאשר מגיע הזמן להענישו או לכלותו, שמחים אנו על ההטבה הגדולה שאנו מטיבים בזה לאותו הרשע עצמו. וכך כותב הרב קוק: "הרע הגמור והמוחלט, שאין בו ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו ואיבודו ואפיסתו. זוהי שלימות התפתחותו היותר גדולה. ואנו צריכים להתרומם למדת חסד מקיפה כזאת עד אשר נשאף להיטיב לכל. וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו. 'וכל הרישעה כולה כעשן תכלה' וכו' 'אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך' ("קבצים", קובץ ו, פסקא קמט; אורות הקודש, ח"ב עמ' תצ"א).
זאת אומרת כי לפי הדרכת הנצי"ב ראוי לו לאדם גם לאהוב את הרשעים, למרות שהוא גם שונא אותם. כיצד יתקיימו בו באדם ב' מדות הללו? זה מפני ב' בחינות שונות. הוא אוהב אותם כי הם יצוריו של הקב"ה, והם חלק מכלל העולם. אבל לעת עתה שהם מזיקים לבריות, בשעה שהם מקלקלים את העולם ואינם חוזרים בתשובה, ודאי עדיף שייכלו ולא יזיקו לשאר בריות העולם. בזה יש הטבה גם להם עצמם. הריגת נחש או עקרב היא גם לטובתם של אותם המזיקים לבל יקלקלו לשאר הברואים. כביכול "הצלנו את הנחש או העקרב מרוע מזימתם".
[ובאמת כאשר נדייק בדברי המדרש שהנצי"ב הביא, לא מפורש שם שאברהם אהב את הרשעים, אלא שאהב לדבר עליהם דברי זכות. "אהבת להצדיק את בריותי ותשנא [מ]להרשיען"].

ובזה מובנים דברי מהר"ל, אשר דבריו מבוססים על דברי חז"ל במדרש רבה ("אברהם ברר להם את הגיהנם"). הצדיקים הגדולים שונאים את הרשעים. הגיעה עת פורענות של אנשי סדום (על מה שהציקו לאותה נערה, וכן לכל עובר אורח, כמפורש בחז"ל, סנהדרין ק"ט). ודאי כי אברהם לא התפלל עבורם שימשיכו לחיות, שהרי בכך רק ימשיכו להציק לבריות. כלום מותר להתפלל עליהם שיחיו? אלא התפלל אברהם רק עבור "הצדיקים שבסדום".


יש לכם משהו לומר לנו?
נשמח אם תיצרו קשר:
beitel@yeshiva.org.il









כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה [כב, טז].1


"אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שנצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך, וכהנה, היא תוצאה ערפילית מההכרה הגנוזה שבעומק לבב האדם, שהעניין האלוקי יקר הוא מכל, וכל נחמד ואהוב כאין נגדו.

כאשר הוצרכה ההארה האלוקית להופיע בטהרתה, נתגלתה בעוז התלהבותה בניסיון העקדה, שהראה לדעת שאותו החום וההתמכרות לעניין האלוקי אינו צריך דווקא שתהיה ההשגה האלוקית כ"כ מעולפת בלבושים בזויים כאותם של העבודה הזרות, שהניצוץ של הטוב האלוקי אובד בהם לגמרי את דרכו, אלא גם בהשגה טהורה, - אע"פ שאין לדמיון הגס כ"כ חומר להזדעזע בתור הזדעזעות חומרית הקרובה לתכונתו של האדם, - שאין צריך לומר כמה שהיא מאירה את כל דרכי חייו של האדם, כמה שהיא מתקנת את החיים החברותיים וכמה היא מעמדת על בסיס איתן את מצב הרוח של האדם, ביחס לשאיפותיו הנצחיות, המתגלות בענינים שהם "למעלה מן השמש".

כל אלה הם דברים גלויים. הרבותא המצויינת היא, שלא יחסר חום ההתמכרות ביחש להתקשרות האלוקית בצורת ההשגה המוארה. זה יצא לפועל ע"י ההחלטה של נסיון העקדה, שנשאר חוק טבעי לדורות עולמים, שגם בהקישור העדין אל הדעה המורמת מכל רעיון חושי יש חדירה לכל חדרי לב; ולולי זה הייתה האנושיות עומדת אז ברגש עכור ופראי, אמנם פועם בחזקה ביחושו לאלוקות, או ברוח קריר מסונן קצת מבלעדי תכונה של חיים עמוקים. ע"כ גדול הוא ונישא זיכרון העקדה, לדורות עולמים, ולא רק במטבעות תפילה כ"א המקרא במקומו הוא אומר: "יען כי עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".

ומה נהדרת היא תפילתנו, להזכיר זכותו של האב הראשון הלוחם נגד הפראות הדמיונית במערכה האלוקית, שכל זכותה הקלושה הייתה בצד הפופולרי שלה בחידור עומק הלב, שהיו האלילים טוענים שא"א לתרבות אנושית מבלעדיו, מפני שהרושם של האלוקות הטהורה הוא מרומם יותר מדאי וזך יותר מדאי מלהיות בו כדי מרעה להמון גויים. בא "אב המון גויים" והורה מה שהיה צריך להורות, עד אשר איך שירדו הדורות - יש מקום לחדירה של האור הטהור, ועקדת יצחק נזכרת ברחמים לזרעו לדור דורים"

['אגרות הראיה' ח"ב עמ' מג].1