Pages

31/12/2009

Parashat Vayeh'i

פרשת ויחי

“שפת אמת תיכון לעד“

פרשת ויחי מיוחדת ל"שפת אמת", שכן בפרשה זו בשנת תרס"ה נפטר בעל ה"שפת אמת" - רבי אריה יהודה ליב. אף שמו של החיבור, "שפת אמת", נטול ממילותיו האחרונות של המחבר, שנאמרו על פרשה זו. אנו נבחר לעסוק בדרשה זו, בה סיים ה"שפת אמת" את ספרו ואת מסכת חייו.1

"האספו ואגידה לכם... ובדרש - שזכו מכאן לקריאת שמע, ואיתא: כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, וכנסיה זו ודאי היתה לשם שמים, ולכן היא קיימת לעד... 'שמע' הוא קיבוץ ואסיפה, וחל על זה שם ה' אלקינו, וסופה להתקיים כמו שכתוב 'שפת אמת תכון לעד'".1

המדרש מתאר דיאלוג מעניין מאוד בין יעקב לבניו. בשעה שהם נאספים אל מיטתו, "אמר להם: שמעו אל ישראל אביכם, שמא יש בכם בלבבכם מחלוקת על הקב"ה? אמרו לו: שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת, כך אין בלבנו מחלוקת. ה' אלוקינו ה' אחד". לפי המדרש, פתיחת הפסוק - "שמע ישראל" - היתה פנייה ליעקב, בה הצהירו בניו של יעקב בפני אביהם שאין בלבם מחלוקת על הקב"ה. מדוע אנו, בני בניו של יעקב, מקדשים פסוק זה יותר מכל ומחשיבים אותו אף יותר מתפילה?1

ה"שפת אמת" מדגיש את ייחודו של המעמד בו נאמרו הדברים: בניו של יעקב, על אף שהיו פרודים ומלאים במחלוקות, בשעה שנאספו אל מיטתו של אביהם רגע לפני פטירתו מהעולם הצהירו בפניו שהם מקבלים את מסורתו כאביהם האחד והיחיד, ומקבלים את מלכותו של הקב"ה האחד והיחיד עליהם. דווקא האנלוגיה שעשו בניו של יעקב בין היותם כולם בניו של יעקב לבין קבלת מלכות שמיים, היא שנתנה תוקף נצחי לדברים. אין זו אמירה בעלמא, מן הפה ולחוץ, אלא אמירה בלב מלא, של משפחה שלמה שעברה טלטלות רבות אין ספור ופוזרה על פני הארץ. משפחה זו, חוזרת עתה ומתכנסת למיטת אביהם, ומצהירה אמונים להיותה המשך חי לקיום אביהם ולמסורתו: "כשם שאין בלבך מחלוקת, כך אין בליבנו מחלוקת". דווקא על מעמד זה אומר ה"שפת אמת" - "שפת אמת תכון לעד". גם מהמשך המדרש ניתן לראות מסר דומה, המקשר בין קבלת מלכות שמיים לבין ברית הבנים והמשפחה: "זה הוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים: שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה, אותו דבר שציוויתנו - עדיין הוא נוהג בנו; ה' אלוקינו ה' אחד".1


ר' עדיאל זימרן

מישיבת אלון שבות, גוש עציון


26/12/2009

10 Tevet

בס“ד
טבת תשס"ו
עשרה בטבת ומשמעויותיו
הרב אליעזר מלמד
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת רויטל בת לאה

עשרה בטבת
תיקנו הנביאים והחכמים אחר החורבן לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון ובגלות השכינה. ולאחר שהוקם המקדש השני בטל הצום, אבל כששב ונחרב חזרה תקנת הצום לקדמותה. ואף שבימי הבית השני המצור על ירושלים התחיל בתאריך אחר, מכל מקום עיקר הצומות נתקנו על החורבן הראשון, שהוא חמור יותר מכמה בחינות. שכן בבית המקדש הראשון שרתה השכינה במדרגה נעלה יותר, וכמה נסים שהיו בבית המקדש הראשון לא התרחשו בבית המקדש השני, ואף ארון הקודש שמצווה להניחו בקודש הקודשים היה בבית המקדש הראשון ולא בשני, ולכן אנו צמים על המאורעות שהיו בחורבן בית המקדש הראשון.

מיתת עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית
וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת.

על עזרא הסופר אמרו חכמים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו, אלא שקדמו משה רבינו (סנהדרין כא, ב). הרי שהוא שני למשה.

עזרא הסופר תיקן עשר תקנות יסודיות (ב"ק פב, א), ובזה הוא פתח את המסורת של חכמי התורה שבעל פה. עוד אמרו חז"ל כי עזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים, השייכים לתורה שבכתב, ומצד שני הוא ראשון חכמי התורה שבעל פה. נמצא שהוא גדול ישראל המשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל ישראל, נשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל ומבוני בית המקדש השני.

לאחר מכן, בימי מלכות יוון, נגזרה על ישראל גזרה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית ניטשטש ייחודה והיא החלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. והיה זה ביום ח' בטבת, וירד חושך לעולם שלושה ימים, ולכן בצום עשרה בטבת אנו מזכירים גם את האירוע המצער הזה.

התיקונים הראויים לעשרה בטבת
אמר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שיש לתקן בעשרה בטבת שלושה עניינים אלו. לעומת המצור על ירושלים - לחזק את חומות ירושלים ולבנות את הארץ ברוח ובחומר. לעומת מיתת עזרא - יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות, כדרכו של עזרא הסופר. לעומת תרגום התורה ליוונית, יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.

יום הקדיש הכללי לנרצחי השואה
הרבנות הראשית הוסיפה ותקנה, שעשרה בטבת יהיה יום הקדיש הכללי לכל קדושי השואה שלא נודע יום פטירתם.

ואף שהכנסת קבעה בחוק להזכיר את השואה בכ"ז ניסן, קביעה זו היתה שלא על דעת חכמים, מפני שחודש ניסן הוא חודש של שמחה, וכפי שנקבע להלכה (שו"ע או"ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ואם אירעה הלוויה בחודש ניסן אין אומרים הספדים. ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ"ב תכט, ח). ורבים נוהגים שלא הולכים לבית קברות בחודש ניסן, ומי שיש יארצייט לקרובו בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. ואם כן ברור שאין מקום לקבוע בחודש ניסן יום זיכרון לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה.

אכילה ושתייה לפני עלות השחר
הצומות הקלים, ובכללם עשרה בטבת, מתחילים בעלות השחר, ונמשכים עד צאת הכוכבים. בעשרה בטבת הקרוב הצום מתחיל ב-5.15 (אז החמה 17.5 מעלות מתחת לאופק. יעוין פניני הלכה זמנים ז, ג).

אמנם יש לציין, כי מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, לדעת הרבה פוסקים הרי הוא כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול או לשתות. לפיכך הרוצה לקום לפנות בוקר ולאכול או לשתות לפני שיתחיל הצום, צריך לחשוב על כך בליבו. ואם לא חשב על כך אסור לו לאכול אפילו בדיעבד, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקילים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (ע' מ"ב תקסד, ו, כה"ח י').

חולים פטורים
כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות - תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות, שביום הכיפורים גם החולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק כשהמחלה קשה עד שהצום עלול לגרום לסיכון הנפש - אז אין לצום, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. וגם כשהצום מסוכן לו, אם יכול החולה להסתפק באכילה מועטת לשיעורים (פחות מככותבת ומלא לוגמיו כל תשע דקות) יעשה כך. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים חולים פטורים מלצום, וגם אינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות.
וגם מעוברות ומיניקות, אף שאינן נחשבות חולות, פטורות מהצומות הקלים.

מי נחשב חולה
ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו - נחשב לחולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה - פטורים מהצום.
ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה - פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד, שמצטער בצום וחושש שאם יתענה יחלש ויחלה - פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה, וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו - פטור מהצום (כה"ח תקן, ו; תקנד, לא).

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול הוא לחלות - פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר המחלה. גם אדם החולה בסוכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה וצריך להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רב או רופא ירא שמיים.

קטנים שלא הגיעו למצוות
קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום. רק ביום הכיפורים שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום בתחילה מספר שעות ואח"כ צום מלא. אבל בשאר הצומות אין מצווה לחנכם, אבל נוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקן, ה). ואם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהרים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג).

חיילים
חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שנמצאים בתקופת אימונים - חייבים לצום.

חתן וכלה
חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום, אע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים - בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שכוח הרבים עדיף על היחיד, ואבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א).

בעלי ברית מילה
גם בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, חייבים להתענות. ונוהגים לערוך את הברית לקראת סוף הצום, לפני השקיעה, ומיד לאחר צאת הכוכבים מתפללים ערבית ומקיימים את סעודת הברית (פניני הלכה זמנים ז, ט, 12).

רחצה בחמים ושמיעת מוזיקה
שאלה: האם מותר להתרחץ במים חמים ביום הצום? והאם מותר לשמוע מוזיקה שמחה או לערוך קניות משמחות ביום הצום?
תשובה: מצד חובת הצום, אין איסור רחיצה בצומות הקלים, אלא רק בתשעה באב. אולם מצד מנהג אבלות נכון להחמיר ברחיצה בצומות הקלים, שכן צומות אלו נתקנו על חורבן בית המקדש, וכמו שנוהגים מנהגי אבלות בתשעת הימים שלפני תשעה באב, כך נכון לנהוג בימי צומות החורבן.
לכן טוב להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בזמן הצום, אבל לצורך ניקיון מותר לרחוץ בפושרים, היינו במים שמצד אחד אין שמחה להתרחץ בהם ומאידך גם אין צער. וכן נכון שלא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה שמחה ולא לערוך קניות של שמחה בזמן הצום.
וכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בבניינה במהרה בימינו אמן.1

מהאתר :1
www.yeshiva.org.il

20/12/2009

Parashat Vaygash

הרב שלמה ברין - עיונים ב“משך חכמה“1
פרשת ויגש

יעקב במראות הלילה
על הכנת השכינה לגלות

בדרכו לרדת למצרים לפגוש את יוסף, זובח יעקב אבינו זבחים בבאר שבע, וזוכה להתגלות א-לקים: "ויאמר א-להים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב, ויאמר הנני. ויאמר אנוכי הא-ל א-להי אביך, אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם." בהמש"ח מבין (כפשוטו) ש'מראות הלילה', הם חלומות הלילה, וכי הבשורה שנתבשר יעקב מפי הגבורה, נאמרה לו בנבואת חלום. נבואת חלום הלילה מוכרת לנו מחלום הסולם שחלם יעקב בשנתו, בצאתו לחרן, והיא אופיינית דווקא לו. לעומת זאת, לא מצאנו סוג זה של התגלות, 'במראות הלילה', אצל אברהם או יצחק. מהו אפוא סוד 'מראות הלילה' האופף את ההתגלות שבה מתגלה ה' ליעקב אבינו?

בהמש"ח מצביע על כך ששני חלומות לילה אלה של יעקב היו בתחילת דרכו של יעקב לשהות ממושכת בחוץ לארץ, וההתגלויות היו בעצם הכנה לתקופות הגלות הארוכות. משום כך, באה אליו ההתגלות דווקא בלילה: 'להראות שאף בלילה, בחשכת הגלות, שורה שכינה בישראל.' וכדברי רשב"י: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עימהן". הגלות חסרונותיה וצרותיה משולים לחשכת הלילה. 'מראות הלילה', הם אור השכינה המאיר במקצת את החשכה. יעקב קשור אל הלילה בבחינה נוספת, שהרי אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן מנחה ויעקב את תפילת ערבית. אולם, קיים הבדל עקרוני בין תפילת ערבית לתפילת שחרית ומנחה. תפילות שחרית ומנחה תוקנו כנגד קרבנות התמיד של שחרית ובין הערביים, ואילו תפילת ערבית תוקנה כנגד הקטרת אברים ופדרים במקדש, שהיו קרבים והולכים כל הלילה. אולם זמן הקטרת האימורים בלילה איננו עומד בפני עצמו.
הוא תלוי בזמן היום שקדם לו, שבו ורק בו, נעשית עבודת הקרבן העיקרית, שהיא שחיטתו וזריקת דמו. משמעותה של תלות זו היא, שאין עבודה במקדש בלילה אלא אם כן מקורה נעוץ בעבודת היום שקדמה לו, ואין לו ללילה קיום של זמן עבודת מקדש כשלעצמו, אלא אם שואב הוא את כוחו מן היום.

הוא הדין במעמדה של השכינה בחו"ל שאף היא תלויה בארץ ישראל. המש"ח מסיק על יסוד דברי חז"ל 'שאין השכינה שורה בחו"ל רק למי שהיה רואה בארץ ישראל'. רק מי שזכה לראות שכינה במקומה הראוי והמקורי בארץ ישראל יוכל גם לראותה מועתקת ממקומה ומתלווה אליו בחו"ל. כשם שרק קרבן שדמו נזרק ביום ניתן להמשיך את העבודה ולהקטיר את אבריו גם בלילה.

השכינה המתלווית ליעקב בחשכת הגלות, מאפיינת את דמותו ותפקידו של יעקב אבינו גם לדורות. זהו הטעם שבגללו מציין נעים זמירות ישראל את יעקב במזמורו: "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם א-להי יעקב". שמו של יעקב קשור דווקא בעת צרה ובתקופת הגלות, שבהן הוא זקוק להבטחה ותמיכה, על כן נגלה אליו ה' 'במראות הלילה'
בהמש"ח עורך השוואה והקבלה בין חזון הלילה של יעקב לזה של שלמה המלך. בבמה הגדולה שהייתה בגבעון, לפני שבנה את המקדש בירושלים, נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה. בעת חנוכת בניין המקדש על ידי שלמה היה גילוי שכינה מלא וגדול לעיני כל ישראל. ואעפ"כ, לא זכה שלמה שיתגלה אליו ה' ביום ויודיענו על היענותו לתפילה שנשא בעת חנוכת הבית, אלא בלילה: "וירא ה' אל שלמה בלילה ויאמר לו שמעתי את תפילתך ובחרתי במקום הזה לבית זבח.". הפער בין ההתגלות הגדולה ביום במעמד חנוכת הבית, לעיני כל ישראל, לבין ההתגלות 'הנמוכה' לשלמה בחלום הלילה טעון הסבר. המש"ח רואה, על פי דרכו, את התגלות הלילה כסימן לגלות העתידה לבא.

כשנשא שלמה לאישה את בת פרעה, נגזר שהבית שבנה עתיד להיחרב, וישראל יענשו בגלות: 'לכן היה מתגלה להם בלילה להראות שגם בגלותם יהיה ה' עימהם.' עוד בהיות הבית הראשון בראשיתו ובשיא תפארתו, הכינה ההשגחה העליונה את ישראל לקראת גזרת גלותם. רמז לכך מוצא המש"ח בתיאור בספר מלכים, הפותח את התגלות ה' לשלמה מיד לאחר חנוכת הבית ואת היענות ה' לתפילתו, בדומה לתיאור שהוזכר לעיל מספר דברי הימים: "וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון." לאמור, על אף שהבית בנוי על תילו וישראל עתה ברום מעלתם, ההתגלות היא התגלות לילה, כפי שהיה בגבעון לפני בניית המקדש ושלא כפי שראויה להיות התגלות במעלתה הגבוהה. כל זאת על פי מדתו של יעקב אבינו הרואה במראות הלילה. דווקא משום שהיא באה ממקום נמוך יותר, יכולה התגלות הלילה להכשיר את ישראל במעמדם הנמוך יותר בגלות וכך יכולה להתלוות לישראל בחשכת גלותם.

תנאי נוסף לכך ששכינה תהיה עם ישראל ביציאתם לגלות, ראינו כבר לעיל: התחלת הופעתה של השכינה וראייתה במקומה המקורי בארץ ישראל, קודם שיצאו לגלות. כשם שהקטרת אמורי הקרבן בלילה יוקטרו רק לאחר שהתחילה עבודתו ביום. זהו גם עניינה של תפילת ערבית שתיקן יעקב הקושרת את הלילה אל אור היום והמאפשרת את תפילת הלילה מתוכו של אור היום. כח העמידה בגלות נובע אף הוא ממעלתה של ארץ ישראל והחיבור למקדש ולקודשיו.

בהקשר לכך משבץ בהמש"ח דברי מוסר שראוי להביאם כאן ככתבם וכלשונם.

"ומזה יצא לנו מוסר השכל. שכאשר ישראל אוחזים אל הקבלה הנאותה, והולכים בדרכי אבותיהם, אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין, אשר ניגלו אליו הא-לקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עימהם גם בחוצה לארץ- גם בלילה. אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם, ואינם הולכים בדרכיהם, אז כשהם בפני עצמם, הלא אין שכינה שורה בחו"ל! ונסתלקה שכינה מהם, ונתונים למשיסה ולבז, כי אינו חושב עצמו לגוי עתיק שכבר ראה והיה דבר ה' אליו."1

Parashat Miketz

השיעור ניתן בתשנ"ח-תש"ס
רעיונות לפרשת מקץ
הרב עזריאל אריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת אשר ישעיהו בן רבקה

התנכרותו של יוסף
"ויתנכר אליהם". כבר הרמב"ן תמה, והוא לא היחיד: מדוע עשה כך יוסף לאחיו? מדוע התנכר אליהם והעמיד אותם במצב כה קשה? ואם חשב כי הם ראויים לעונש על חטאם כלפיו, מדוע לא חשש לעבור על איסור "לא תיקום ולא תיטור"? ואף אילו נמצא את ההצדקה להתנהגות זו כלפיהם, מדוע כה התאכזר אל יעקב אביו, שהמשיך להתאבל עליו כשהוא ממאן להינחם? האם לא היה בידו של המשנה למלך מצרים לשלוח שליח לאביו ולבשר לו על הצלת בנו, לפני שיעברו שבע שנות שובע ושנתיים רעב? האם לא יכול היה לוותר על הורדת בנימין למצרים, דבר שגרם לאביו סבל ודאגה כה רבים?

אין ספק. לא רגשי נקם הנחו את יוסף הצדיק. מי ששומע את אחיו מאשימים את עצמם על מכירת אחיהם, ובוכה בצד - אינו אדם אחוז רגשי משטמה וכעס על מה שארע לו לפני עשרים שנה. צריכים אנו לומר שמחשבה גדולה היתה בלבו, מחשבת תיקון. הן כה כתב הרמב"ם בהלכות תשובה, כי מי שנכשל בחטא - תשובתו השלמה היא להגיע לאותו מצב בו היה בחטאו, ולא לשוב ולהיכשל. כאשר עמדו האחים בגבורה מול האיום למכור את בנימין לעבד, מבלי לוותר - הבין יוסף כי שבו בתשובה שלמה. אך עדיין הדבר אינו פשוט כלל. וכי מי נתן ליוסף את הסמכות לצער את אביו ואת אחיו כדי להביא אותם לתשובה שלמה? האם מותר למשל להעליב את הזולת כדי לגרום לו לשוב? הרי נאמר בתורה "הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"! אכן תמהים אנו על יוסף. ואולי משום כך לא זכה יוסף לאריכות ימים, ומת ראשון, לפני אחיו?


אנוכי אערבנו
יעקב אבינו חושש להוריד את בנימין למצרים. בניו מנסים לשכנע אותו בכל כוחם, שיסכים לכך שיורידו עמם את בנימין. שני נסיונות נעשים, ע"י שנים מן האחים, ראובן ויהודה. האחד נכשל, והשני הצליח. מה ההבדל שבין שני האחים?

לכאורה, ראובן מציע הצעה הרבה יותר משכנעת. הוא מוכן לשאת בעונש כבד אם לא יעמוד בהתחייבותו: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". ולכן, "תנה אותו על ידי, ואני אשיבנו אליך". יהודה, לעומתו, לא מוכן לקבל על עצמו שום עונש של ממש; וכל מה שהוא אומר אינו אלא התחייבות מעורפלת: "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים". מדוע א"כ קיבל יעקב דווקא את דבריו של יהודה?

הרמב"ן תולה את ההבדל באישיותם של שני האחים. ראובן כבר הוכיח אזלת יד בניסיון כושל להגן על יוסף. יהודה, לעומתו, גילה מנהיגות. עפ"י דרכו של הרמב"ן ניתן להעמיק עוד יותר. ראובן ויהודה הם שני אחים שיש ביניהם מכנה משותף עמוק. הם היחידים ששמם נקשר בפירוש בפרשת מכירתו של יוסף. הם גם השנים אשר נכשלו בחטא בתחום המשפחה: ראובן - עם בלהה. יהודה - עם תמר. אך ההתייחסות של שניהם אל כשלונותיהם - שונה היא בתכלית:

ראובן מייסר את עצמו על חטאיו. הוא מרוכז בעבר, ומנסה לכפר עליו בשקו ובתעניתו. הוא מבין שאת המציאות שארעה לא ניתן לשנות. הוא פועל לנקות את עצמו מן החטא, להסיר מעל עצמו את האחריות למה שקרה. תפקידם של הייסורים ושל התשובה אצל ראובן הוא לא לתקן את העבר אלא לנתק את הקשר שבינם לבין מי שעשה אותם. לכן הוא יושב בשק ובתענית שנים ארוכות עדי לכפר על מעשה בלהה. על כן, כאשר הוא לא מוצא את יוסף בבור, הוא קורע את בגדיו. ומאותה סיבה בדיוק הוא מוכן לשאת בעונש חמור אם לא ישיב את בנימין.

יהודה, לעומתו, אינו מרוכז בעצמו, אלא בתיקון העולם. כשלונו בפרשת תמר הוא חמור יותר מאשר בלבול יצועי יעקב ע"י ראובן. אך יהודה הופך את הכישלון להישג, בכך שהוא נושא את תמר לאשה. "ולא יסף (=ולא פסק) עוד לדעתה". גם בנוגע לבנימין, דעתו של יהודה לא נתונה לשאלה איך יכפר על הכישלון. הוא לוקח אחריות אישית מלאה על בנימין ללא אפשרות של כפרה אפילו לעולם הבא. בכך מתקן יהודה גם את כשלונו בפרשת יוסף. אצל יהודה, מכירת יוסף לא היתה "כישלון טקטי" אלא עבירה ביודעין. את כפרתו הוא לא מוצא בייסורים אלא בלקיחת אחריות אישית מלאה על בנימין, ובנכונות להיות לעבד תחתיו, בדיוק כפי שעשה ליוסף אחיו.

גם דרכו של ראובן וגם דרכו של יהודה, דרכים חשובות הן בעבודת ה'. אך כאשר יעקב צריך לבחור מלך לעם ישראל, הוא בוחר ביהודה...1

H'anuka

הרב אהרון ליכטנשטיין
פרשת מקץ

מנורה וקטורת - 
הומניזם וטרסנצדנטיות

הפסוקים בתורה מדברים על הטבת הנרות והדלקתם במקביל להקטרת הקטורת:
"והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלת אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, קטרת תמיד לפני ה' לדֹרֹתיכם" (שמות ל', ז)

יש להניח, שמשמעות הפסוקים איננה רק לקבוע עת ומועד לחפוף בין הקטורת להדלקת הנרות, אלא כנראה שיש קשר מהותי ביניהם.

הציר המרכזי בחנוכה הוא המנורה - נס פך השמן. אולם אין לנתק את המנורה מהקטורת, שהקטרתה מלווה את הדלקת המנורה. מעבר לפסוקים המפורשים הכורכים את הדלקת הנרות עם הקטרת הקטורת, הרי גם בפרשיות הנשיאים, אותן אנו קוראים בימי החנוכה, מוזכרת הקטורת: "כף אחת עשרה זהב מלאה קטֹרת". מהי המשמעות הסמלית של מנורה מצד אחד וקטורת מצד שני?

אור הוא סמל לדברים ברורים, בהירים ומסודרים- "ברור כשמש". אור מרמז גם על שכל והגיון. תכונה זו, של הגיון וסדר, היתה תכונה יוונית. ואמנם, אם היינו מתייחסים אך ורק למנורה ולנרות, היינו חוגגים את נצחונם של ערכי החשיבה והאינטלקט, המזוהים דווקא עם הקבוצה היריבה. אולם, לנו אין רק את המנורה אלא - "בהיטיבו את הנרות - יקטירנה", ומבחינתנו, הנרות והקטורת אינן שייכות אך ורק למערך של זמן אלא ישנה זיקה מהותית ועמוקה ביניהם.

קטורת אפופה נימה של מסתורין: עשן בוקע ועולה ממנה, אדים טרנצנדנטאליים מרחפים מעליה. אנטיתתית לאור! הקטורת איננה שייכת לעולמנו הראציונלי המובנה, אלא לעולם של מיסטיקה, מחוץ להבנתינו ומעבר להשגתנו - "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". העולה (כליל) שייכת למזבח ואילו הקטורת, כביכול, לקב"ה עצמו.

כאן נמצא מוקד המחלוקת הערכית והתרבותית בין מערך המנורה שלנו לבין מה שאנו מזהים עם תפיסת עולם ואורח חיים של התרבות היוונית במיטבה. מחלוקתנו עם העולם היווני היא באיזו מידה אנו רואים את ההגיון וכושר ההבנה כמנצחים. העולם היווני הוא עולם של מנורה צרופה, אולם עולמנו שונה הוא: המנורה היא הכרחית וחשובה אך מאוזנת ביחס דיאלקטי עם הקטורת. מחד, הבנה והשכלה, סדר והגיון, ומאידך, מודעות למסתורין שביקום ולמסתורין שבאדם, ובראש ובראשונה - מודעות לא-ל המסתתר בשפריר חביון. אנו רואים תמיד את אור המנורה בפרספקטיבה של עשן הקטורת.

לאש ולענן ביציאת מצרים, היתה משמעות פרקטית - "בעמוד ענן לנחֹתם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם". אולם במתן תורה אנו נתקלים באש ובענן בהקשר אחר - "ויהי קֹלֹת וברקים וענן כבד על ההר", וכאן המשמעות היא סמלית, מחשבתית. אנו שואפים ללמוד ולהבין את תורתנו, אך עצם המגע עם תורת ה' אפוף תחושת מסתורין. אברהם מצווה להעלות את יצחק לעולה ב"ארץ המוריה" וברש"י מובאים שני הסברים לפשר השם: "ורבותינו פירשו, על שם שמשם הוראה יצאה לישראל. ואונקלוס תרגמו, על שם עבודת הקטורת שיש בו מור, נרד ושאר בשמים". מארץ המוריה יוצאת תורה שמאירה ומבררת, אך יש שם גם פולחן המסביר לנו עד כמה התורה היא חלק מעולם של קטורת, עולם של מסתורין.

ישנה הפריה הדדית בין המרכיבים: המאמץ האינטלקטואלי יונק מתחושה של מגע עם הנצח והמסתורי, ולהיפך, ההבנה מזינה את תחושת האין סוף והסוד. אך אותה הפריה והזנה הדדית, אותו שיבוץ ושילוב בין המנורה והקטורת, מוצאים עצמם מותקפים משני כיוונים הפוכים: מחד, ע"י חוגים שכלתניים, ומאידך, ע"י בתי מדרש המתעסקים במיסטיקה שכולה בלבול ואי הבנה.

אנו מתפללים "והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". השילוב הזה בין המנורה ובין הקטורת הוא חלומה וחזונה של הישיבה, ונקווה שזו גם שאיפתו של כל תלמיד בישיבה. כאברהם, שרק הוא ראה את הענן הקשור להר, כך גם הרב עמיטל עוד לפני הקמת הישיבה, כשרק הרים היו כאן ואפילו לא בניינים טרומיים, ראה והבין שכאן יהיה מקום שישלב בין מנורה וקטורת.1

H'anuka

Rabbi Tzadok HaCohen de Lublin écrit dans son "Pri Tzaddik" sur H'anuka que nous fêtons la victoire sur Aristote qui est "l'écorce" (klipa) antithétique à la Torah Orale. Il continue la voie déjà tracée par le Maharal de Prague dans son célèbre "Ner Mitzva" qui soulignait le fait qu'il ne s'agissait pas d'une simple victoire, mais bien d'une lutte de civilisations.
Pour comprendre cela, je propose d'aller faire un tour du côté de la philosophie aristotélicienne, voir de quoi il s'agit…

La philosophie aristotélicienne[1]

La philosophie hellène, en particulier aristotélicienne, bénéficia d’un crédit extraordinaire au cours de l’histoire. Ainsi, elle devint mère de la pensée occidentale pendant une période notoire[2]. De la sorte, Aristote hérita du titre de « philosophe par excellence », étant le seul à pouvoir expliquer le plus largement possible les phénomènes naturels, métaphysiques, éthiques, etc.


La « vérité »

A cette époque, le critère de validité d’une théorie est qu’elle ne put être logiquement repoussée. Par conséquent, toute théorie logiquement prouvée est valide tant qu’elle est irréfutée. Une condition supplémentaire s’impose : ce même paradigme hypothétique doit – théoriquement pour le moins – pouvoir édifier une science traduisant l’ensemble des phénomènes en une vision rationnelle et cohérente.

Aristote, avec génie, y parvint, il recouvra tous les recoins du savoir humain, au point où il en était alors. Les recherches scientifiques d’autrefois étaient dénués de toute méthode systématique, malgré cela, Aristote fit preuve d’un fin esprit analytique, ainsi que d’une précision sans précédent dans ses observations.


La causalité comme théorie

Pour « le philosophe », reprenant la théorie des quatre éléments (eau, air, feu, terre), les objets inanimés sont doués d’une “volonté“ – leur nature ou « essence ». La preuve en est claire, étant donné que tout ce qui est mis en mouvement doit être mû par une force extérieure (puisque l’objet est inanimé), alors il doit nécessairement exister une force qui pousse l’objet en mouvement : c’est le désir de la flèche de revenir au sol, sa place naturelle, sinon celle-ci continuerait à l’infini, tout comme la vache veut rentrer à son étable, ou le cheval à son écurie.

Mais cela n’est pas tout, continuons cette logique un pas plus loin. Si tout ce se meut doit être mû, c’est qu’il y a une cause à ce mouvement. Ainsi, tout effet, action ou phénomène est provoqué par une cause, c’est ce qu’on appelle la causalité. Mais comme celle-ci ne peut pas constituer une chaîne infinie, il devient nécessaire de définir un Moteur premier, la Cause en-soi, cause de toutes les causes, immobile puisque première, bref, éternel, sans nature ou « essence », qui met en mouvement sans en être affecté. Cette cause en-soi ne peut survenir aucun changement, faisant ainsi son éternelle immobilité. De même, son immatérialité est prouvée par le fait que la matière est soumise au changement, étant donné sa sensibilité au mouvement - limité au matériel.

Jusqu’ici, l’identification de la cause en-soi avec D’ieu ne pose aucun problème. Toutefois, après un développement plus poussé de cette théorie de la phénoménalité, on se rendra compte de certaines problématiques plutôt dérangeantes.


Le miracle – ou le rejet de la phénoménalité

Le Rambam (Maïmonide) écrit dans son Guide des Egarés (II, 25)[3] :

La foi en la “phénoménalité“ telle que la voit Aristote, qui est obligée, qu’aucune essence ne subisse de changement et qu’aucun objet ne change son habitude, sépare la Torah de son essentiel et nie inévitablement tout miracle en plus d’annuler tout ce qui est promis par la Torah ou est menacé [de châtiment]. Hormis si tu interprètes les miracles tels les mystiques musulmans […] sache qu’avec la foi au renouveau (h’idoush) du monde, les miracles sont tous possibles et la Torah devient possible.

Maïmonide nous indique ici clairement quels sont les problèmes[4] : la possibilité du miracle, la Providence divine (hashgah’a), ainsi que le créationnisme s’opposant radicalement à cette vision de l’éternité de la matière.

En effet, selon Aristote, un D’ieu immatériel et immobile ne peut créer ou faire surgir la matière, car cette hypothèse suppose un changement dans la substance divine, chose logiquement exclue, comme expliqué précédemment. Par conséquent, la seule réponse possible à l’origine de la matière est que celle-ci est éternelle. Il s’en ensuit qu’il ne peut guère y avoir ni de création et donc de Créateur, ni de miracle « transformant » l’ordre naturel – en fin de compte matériel – et donc éternel et insensible au changement, ou alors c’est que le miracle est une illusion et pas vraiment un changement ! Dans les termes de Maïmonide ce sont les « mystiques musulmans »[5].

« Figé dans son immobilité, le D’ieu d’Aristote n’a finalement aucune emprise sur le monde. »[6]

Ainsi, nous voyons que la croyance en la possibilité du miracle permet de contredire la vision aristotélicienne du monde et nous oblige donc à voir une main créatrice. Il n’y a guère plus de hasard, malgré l’ordre naturel - la main Divine survient.

« H’anouka » est donc la célébration du miracle, de ce dépassement de la nature[7]. Signifiant qu’on n’est point limité à la seule matière ou la singularité de son étant, mais plutôt à une quête de transcendance dans l’immanence éprouvée dans la matière. Tel dépassement sous-tend non seulement la possibilité d’une force transcendante, mais également la possibilité de s’en rapprocher !


Conclusion

En d'autres termes, l'origine même de la matière est la spiritualité et non pas le contraire. Et là réside le danger de la culture grecque : adopter ce point de vue à force d'user de leur technologie, de leurs valeurs, de leur éthique et esthétique, etc. !

C'est cela faire rentrer "la beauté de Yaffèt dans les tentes de Shem", savoir quoi et comment l'utiliser, selon les valeurs de nos Sages explicitées dans la Torah Orale. C'est ainsi que H'anuka est véritablement le renouvellement de la Torah Orale, même au niveau historique (gzeira sur le verre, etc., puis les enseignements suscités…).

Nous comprenons maintenant mieux les propos de Rabbi Tzadok !



[1] Basé sur :

J. F. Revel, Histoire de la philosophie occidentale, Stock, Paris 1968

B. Russel, L’aventure de la pensée occidentale, Hachette, Paris, 1961

J. Brun, Aristote et le Lycée, P.U.F., Paris, 1961

[2] Cf. à ce propos l’exclamation de Candide sur la philosophie, in Candide de Voltaire.

[3] Traduction libre.

[4] Cf. également : Maharal de Prague, Guevourot H’, début de la seconde introduction s.v. vehineh

Ramban (Nachmanide), Torat H’ Temima, 146-147, s.v. venitbarer

[5] Il semblerait s’agir d’une secte extrémiste de l’islam qui voyait, non seulement dans le Coran, mais également dans la réalité, une signification symbolique et allégorique (cf. Encyclopédie de l’Islam, I, pp. 1098-1100 (M.G.S. Hodgson), ainsi que IV, pp. 198-206 (W. Madelung) ramenés par M. Schwarz, Moreh Nevouh’im, tome I, p. 342, note 9.

[6] H. Infeld, La Torah et les sciences ou mille années de controverses, Gallia, Jérusalem, 1991

[7] La Nature est généralement symbolisée par le chiffre sept (semaine, Création, Menorah, etc.), alors que H’anouka, c’est le huit (bougie, la lettre h’èt, etc.) – cf. Maharal, Ner Mitzva, …

03/12/2009

Parashat Vayshlach

בס“ד
פרשת וישלח
ה’תשס“ט
מפי הרב חיים סבתו שליט“א

סיכום השיחה
הקדמה
ישנם כמה מקומות בכל התורה שמאד קשה לפרש על פי הפשט. אחד מהם בפרשתנו.
שם כתוב :

“ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכֹל לו ויגע בכף–ירכו ותקע כף–ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאָמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל." (בראשית לב, כה–ל)

על פי רש“י מדובר פה בהתמודדות ריאלית עם המלאך, ואף הרשב“ם מסביר ע“פ הפשט שיעקב רצה לברוח מהמלאך ולא יכל.

הקושי
ובאמת קשה, והרי המלאך הוא שליח של ה’, ואיך אפשר לאדם, ליעקב, להתמודד עמו !

ולכן, הרמב“ם והרלב“ג הולכים בדרכם כדי לפרש את זה : “וירא כי לא יכול“ פירוש, זה היה בתוך חלום. והסיבה לכך פשוטה, לפי הרמב“ם אפשר לראות מלאך רק בחלום, וכך הוא מפרש לאורך כל “המורה נבוכים“ המקומות בתורה שבהם מגיע מלאך ה’, כי לפי דעתו, המלאך מבטא כח מסויים או פיסי או רוחני, אבל עצם הכח הזה הינו שליח מה’. נמצנו למדים כי כל האירוע אירע בחלום, ולכן יעקב לא נפגע באמת אלא בחלום (וע’ רלב“ג על אתר, הוצ’ מעליות).

ובכל זאת, כל הפרשה אומרת דורשני, כמו שאומר רש“י (בשם המדרש).

כי הפרשיה אין בה הבנה אנושית, היא כולה סימלית.

ובאמת, אפשר להסביר את כל הפרשיה ע“פ מה שכתוב בפרשת שבוע שעבר. החלום או המציאות הזאת באים לתת לו איזה תמונה של “מחניים“ של מה שקורא למעלה, כי ישנם שני מחנות: אחד למעלה, ואחד למטה. יעקב מסמל שני היבטים: דהיינו איש היסטורי, וגם איש פרטי. ולכן, בין אם זה חלום או בין אם לאו, יש לנו להבין את הסמליות שיש במאבק אם המלאך. שהוא, על פי הסברנו, מאבק רוחני.


“אגידה לי מה שמך“
במאבק הזה, ישנם כמה דברים תמוהים, ואחד השאלות המתבקשות היא : מה עכשיו אתם שואלים את השם אחד של השני? אחרי כל הסיפור?
סיפר הרב, שכשהיגיעו “חלבים–סורים“ בניו–יורק, פעם נפל אחד מהם על הכביש ואז שאל אותו שוטר מה שמו, וענה לו אותו “חלבי“ בתמיה: “וכי עכשיו זמן היכרות הוא! למה לא שאלת אותי לפני כן?“.

שאלת המלאך מובנת כי אם זה לצורך שינוי השם. אבל אח“כ יעקב ג“כ שואל את המלאך, ומה הטעם לכך?

כדי להבין את הענין, עלינו להתבונן על משמעות המילה “שם“.
“שם“ בא לבטא כח עצמאי. (עיין רבינו בחיי על אתר)

ליעקב יש שם. השם מבטא את מהותו, את עצמיותו (עיין כוזרי ד,א [ביחס לשם של ה’]), והמלאך בא לשנות, או ליתר דיוק, כמו שנראה, להוסיף שם על שמו.

דוגמא נוספת לכך ששם מגלה מהות, מוצאים אנו אצל משה. הוא שואל את ה’ מה שמו. ובזה הוא שואל לאיזה גילוי, לאיזה כח עצמו של ה’ כביכול להתייחס. “א–ל ש–די נראה אלי בלוז“.

לעומת זאת, למלאך אין כח בלתי תלוי, הוא שליח של ה’, וזוהי מהותו, ולכן אין משמעות בפעולה שלו.
ובזה מובן רש“י קשה (ד“ה למה). הוא מביא מדרש (בראשית רבה עח, ה.) המתאר שהמלאך אומר: “אין לנו שם קובע, משתנין שמותינו“, ומוסיף רש“י, “הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים“.
לאור הסברנו מובן: למלאך אין מהות, ולכן שמו משתנה (ועיין רבינו בחיי ד“ה הגידה; אור החיים ד“ה למה זה תשאל; וכן בהגהות ברש“י בכת“י).
וזה חלק מהנצחון של יעקב שמראה למלאך שלעומתו, אין לו שום כח עצמאי, הוא תלוי בהקב“ה לגמרי. וכי האדם לא תלוי בהקב“ה? בוודאי שכן, אלא שהקב“ה נתן את הכח הזה, הבחירה חופשית, לאדם (עיין מדרש תנחומא פ’תזריע; מהר“ל תפארת ישראל, יב, ועוד).


מאבק כפול
אם נמשיך להתבונן, רואים אנו שישנם שני מאבקים.

מאבק עם אנשים – עם עשו ולבן.
ומאבק עם אלוקים, הוא מאבק רוחני – זה הדבר איננו חדש, יעקב בבטן כבר תופס את אחיו, והוא כל חייב ממשיך במאבק הזה, ולכן, כל המעשה נעשה בלילה – סמל הגלות, הקושי, המאבק, ההתמודדות; עד עלות השחר (עיין “עין אי“ה“ ברכות א ב,א; הגיוני משה עה“ת פ’ וישלח).

והמלאך בא להדיעו שהוא נצח במאבק הזה, אמנם הוא נפגע.
התורה מלמדת אותנו שיש כאן לקח לדורות. ועלינו לבאר אותו.


הנצחון
לבן בא עם אנשים, ונכשל. גם כך עשו עשה, וגם נכשל. ובכן יש לשאול, איזה נצחון יש פה? והרי לא נלחמו בכלל! האויב נכשל לפני עת הקרב !

קשה לנו לתאר את בית יעקב, אבל אפשר ללמוד דבר מתוך דבר. ובאמת, יש לומר, שהיה פה נצחון רוחני שקדם לנחצון הפיסי (אפשר גם לראת את זה ביוסף בסיפורו, והוא מבית יעקב).
ולכן כתוב “כי שרית עם אלוקים [ואז] עם אנשים ותוכל“ (לב, כט). כשהוא מנצח רוחנית, ממילא הוא גם מנצח עם האנשים, כי זה תוצאה מהנצחון הרוחני.
אמנם, חייבים אנו להזהר בהבנת הנצחון, וכך פירשו חז“ל, שיעקב לא הבין נכון את אותו הנצחון, הוא חשב שזה היה נצחון סופי. וכל זה דמיון הוא, כי אין נצחון סופי ברוחניות !

והנה, מצינו שכתוב בגמרא [מס’ ברכות] שאסור לקרוא לאברהם – אברם, אמנם לישראל מותר לקרוא ליעקב. ומה רצו לומר?

ופשוט, שרצו לתאר שיעקב–“איש המאבק“ נשאר בהתמודדות תמידית כל הלילה למרות שיש לו איזה “כח עצמי“ חדש, דהיינו “ישראל“ – המבטא את נצחונו. ואמת נכון הדבר, יעקב נצח אבל זה לא היה סופי, ויעקב, כמו שאמרנו, לא היה רק דמות אנושית, אלא גם דמות היסטורית. ובזה באה התורה ללמדנו שהמאבק של עם ישראל ממשיך לאורך כל ההיסטוריה עד עלות השחר – עד הגאולה.


אחרית דבר
ועלינו להזהר לא לטעות: מצד אחד לדעת שהמאבק הינו אינסופי, ומאידך גיסא אנו חייבים להשאר עם הכוחות הרוחניים הטהורים של יעקב ולא לתת לא ללבן ולא לעשו להשפיע עלינו, לא ברוחניות, ולא כתוצאה מכך בגשמיות.1