Pages

29/09/2009

Des lumières de Kippour à celles de Soukot

Après s'être purifié et sanctifié lors de Kippour, nous voulons continuer à vivre cet instant de pureté d'extase spirituelle. Mais celui-ci est trop élevé, trop abstrait.
Le retour à la vie pratique est dur. Tout de suite construire la soukka…

Mais là réside tout le secret, il faut agir, faire descendre ces lueurs abstraites dans le concret.

La construction de la soukka est "heh'sher mitzva"- un moyen de la mitzva, tel le Sofer (scribe) qui écrit son Sefer Torah, un mezouza ou des tefilin. C'est d'ailleurs la raison pour laquelle il n'y a pas de bénédiction sur de telles actions. Si la Mitzva était de construire, alors on bénirait, mais le commandement consiste dans le fait de résider dans la Souka - évidemment pour cela il faut la construire !
Ce "heh'sher mitzva", cette préparation à la mitzva doit se faire dans la joie puisqu'en quelque sorte c'est une "partie" de la mitzva.
On ne renonce pas à ce que l'on a atteint à Kippour, on le transforme en joie dans l'acte.

Ce même acte nous prépare à une joie plus grande, celle de la fête de Soukot, notre lien avec notre Terre, notre Peuple - être voilé sous les "ailes de la Présence Divine".

Cette joie là est le moyen le plus sûr de sauvegarder, la joie qui a succédé le jeûne - notre rencontre avec le Roi. On veut rester un moment dans Son Palais, cela demande encore un peu de préparations… une joyeuse petite construction dans la pureté.

Ainsi, toutes les lumières se dévoilent !

25/09/2009

Shabat du repentir

Ce Shabat est communément nommé "shabat chouva", tandis qu'on l'appelle aussi "shabat techouva".
Les deux appellations sont ramenées dans les livres de halakha, ainsi que de minhaguim.
La différence entre celles-ci est un "tav", petite et dernière lettre de l'alphabet hébraïque.
Elle vient à la fin des כ“ב. "Shouva" n'est pas un langage humain, mais un ordre Divin.
De cette parole "Shouva Israel el Hachem Elokeih'a" du haut vers le bas peut germer la Techouva du bas-en haut ! Telles les "Mayim Sheouvim"…

Shenizke !

תשובה וגאולה ומה שיש ביניהם !

תשובה וגאולה
הרב מרדכי גרינברג שליט"א

במסכת סנהדרין (צז:) נחלקו התנאים, אם התשובה של עם ישראל היא תנאי לגאולה, או שהגאולה איננה מותנית בתשובה, והיא תבוא מכל מקום.

"רבי אליעזר אומר, אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה..."

הרמב"ן והרב חיים בן עטר סוברים כרבי יהושע: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה (רמב"ן דברים ל"ב, מ'), "כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו" (אור החיים ויקרא כ"ה, כ"ח). לעומתם סובר הרמב"ם כרבי אליעזר: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה" (הלכות תשובה ז', ה'). שיטת ר' יהושע טעונה הסבר, בתחילה הוא אומר שישראל ייגאלו אף בלא תשובה, ולבסוף הסיק שישראל ייאלצו לחזור בתשובה בעקבות גזרות קשות.

ונראה שפשר הסתירה גנוז בפרשתנו. הפרשה מתחילה במהלך של תשובה, "ושבת עד ה' אלוקיך" (דברים ל', ב'), משם היא עוברת לתחילת הגאולה, "ושב ה' את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וכו'" (שם שם, ג'). ומסיימת שוב במהלך של תשובה, "כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (שם שם, י'). וכבר אמרו חז"ל שתשובה "עד ה'" פירושה תשובה שלא לשמה, תשובה מיראה, ואילו תשובה "אל ה'", משמעותה תשובה לשמה, תשובה מאהבה. וכן תרגם האונקלוס: "ושבת עד ה' – ותתוב לדחלתא דה'", "כי תשוב אל ה' – ארי תתוב קדם ה'".

לדעת רבי יהושע יתרחש השלב הראשון של התשובה מיראה ושלא לשמה, כשהמלך יגזור גזרות על ישראל, מרוב הגזרות הקשות יחזרו בתשובה על כרחם. כורח הצרות, הפוגרומים, האנטישמיות ושאר מפגעים יעוררו את העם לתשובה, וגם היא לתשובה תיחשב, אף שאיננה תשובה לשמה.

ומה יהיו ביטוייה של התשובה בשלב זה? העלייה לארץ! שהרי החטא הקדמון שגרם לכל הגלויות היה "וימאסו בארץ חמדה" (תהילים ק"ו, כ"ד), ועל כן התשובה היא חיבת הארץ שהגולים יחבבוה ויעלו לגואלה. הכתובים "ושבת עד ה' אלוקיך" – "ושב ה' את שבותך ורחמך ושב וקבצך...", עניינם בשלב הראשוני בשיבה לארץ אבותינו, בעליה לארץ, והיא תיעשה מתוך כפייה ולא מרצון, שלא לשמה ומיראה. וכתב הרב טייכטל, "דזה גופה שאנו חוזרים לארץ ישראל, זה גופה לתשובה תחשב" (אם הבנים שמחה, עמ' קט בשם אהבת יונתן, הפטרת בלק, ד"ה "והיה ביום"). וכן כתב ר' יהודה אלקלעי, "והתשובה הכללית... שישובו ישראל לארץ הקדושה" (כתביו, כרך א', עמ' 278).

רק לאחר השלב הראשון של התשובה שלא לשמה, שיעלו לארץ ישראל תחילה, תבוא התשובה השלמה: "כי תשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך". ואכן זהו הסדר בספר יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (ל"ו, כ"ד), ורק אח"כ "וזרקתי עליכם מים טהורים... ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם" (ל"ו, כ"ה-כ"ו).

למהלך הזה רמז הרב קוק זצ"ל באורות התשובה (פרק י"ז, אות ב'):

"התעוררות חפצה של האֻמה בכללה, לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה – באמת אור של תשובה יש בה. באמת, הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה: "ושבת עד ה' אלוקיך", "כי תשוב אל ה' אלוקיך".

העליה לארץ תגרור אחריה חיזוק הרגשות הלאומיים שהראשונה שבהם היא תחושת האחדות, וע"כ הקדימה התורה לפרשת התשובה והגאולה את גורם האחדות – "אתם נצבים היום כולכם... לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו" וכתב השפת אמת (דברים עמ' סא):

"אתם נצבים היום כולכם – כי הכלל ישראל לעולם עומדים לפני ה', והעבודה לכל פרט ופרט לבטל את עצמו אל הכלל. וזהו "היום", הוא בכל יום ויום... ומצד זה יכולים כל הרשעים לחזור בתשובה, כי החטא רק שנפרש מכללות ישראל, ולכן יכול לחזור לשרשו, כמאמר "לירושת אבותי אני חוזר"".

ובזה"ז "סמוך לעקבתא דמשיחא, מתרבה סגולת האחדות באומה" (אורות עמ' יז).

"וכמו שאנו בטוחים שכל היעודים יתקיימו, ודבר אחד מהם לא יפול ארצה, כן אנו בטוחים שהדור האחרון, כמו שהתחיל לשוב על החטא של "וימאסו בארץ חמדה", ואחרי נדידת שנות אלפים בגולה, זכרו את ירושלים ואת ציון ואת מקראיה, ובכל עוז ומרץ עוזבים הם את ארצות הגלות ועולים לציון, ובחרוף נפש בונים את ארצנו הקדושה, כן יקום דור רענן וחי, אשר בחרוף נפש ילחם גם להחיות את הקדש... והדור ההוא יעמיד למשפט את הוריו ואת מחנכיו, אשר הוליכוהו שולל ויכרתו מפיהם אוכל קדשם, ויכריחו את אבותיהם שישובו בתשובה שלמה, וזה "והשיב לב אבות על בנים", שע"י הבנים ישובו האבות, ואנו מקוים שהדור הצעיר שלנו, הוא יהיה אותו הדור שיתנער מעפרו ויעבור חלוץ לשמירת התורה ולתשובה שלמה" (מעייני הישועה להרי"מ חרל"פ זצ"ל, עמ' יט).

"והתחיה של השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם אי אפשר להיות כי אם דוקא ע"י אוירא דארץ ישראל" (בעקבי הצאן להראי"ה קוק זצ"ל, עמ' קיד).

בין שמחת יום הכיפורים לשמחת הסוכות

הרב יהודה שביב

במבט ראשון נראים יום הכיפורים וסוכות כקוטביים זה לזה. בעוד שיום הכיפורים רציני עד לאימה מכובד העוונות אותם נושא עמו האדם המבקש סליחה וכפרה, כשהוא אחוז באימת הדין - הרי ימי חג הסוכות רוויים שמחה יתירה, שלגביהם מצווה התורה בייחוד: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ); "ושמחת בחגך" (דברים לז, יד); ולגביהם מְספר נחמיה (ח, יז): "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סֻכות… ותהי שמחה גדולה מאד". ואכן הרב קוק בספרו אורות התשובה (סוף פרק ט) מסביר את סמיכותם של מועדים אלו דווקא על רקע הניגוד שביניהם:1


התשובה וכל ההליכות המעשיות שלה, עם הרוח הכללית השולטת בעיקרה בימים המיוחדים לתשובה, עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות, לעדן את הרוח ולטהר את המעשים מכיעורם היא מוכרחת להיות סופנת עמה איזו חולשה, שלא נמלט ממנה אפילו הגיבור שבגיבורים. כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עוז החיים על ידי הסלידה הפנימית והנטיה לשוב מכל חטא - מתקמץ גם כן הרצון של הטוב, ועוז החיים הטהורים מתחלש גם הוא שבים על כן ימים של שמחת קודש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועוז החיים הטהור, אז תהיה התשובה שלמה.

אולם בדברי חז"ל ניתן למצוא גם פנים אחרות ליום הכיפורים. בתנא דבי אליהו פרק א נאמר שהקב"ה כביכול שמח ביום הכיפורים: "ימים יֻצרו (ולא) [ולו] אחד בהם (תהילים קלט, טז) – זה יוה"כ לישראל, לפי שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה, שנתנו באהבה רבה לישראל"… שמחה גדולה זאת חילחלה גם למטה.

במשנה האחרונה במסכת תענית למדנו: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאים בכלי לבן שאולין… ובנות ירושלים יוצאות וחוללות בכרמים".

התלמודים תוהים לפשרה של השמחה רק לגבי ט"ו באב; לגבי יוה"כ הרי זה מובן ומחוור: 'משום דאית ביה סליחה ומחילה' (בבלי ל, ב); 'הוא כפרה על ישראל' (ירושלמי ד, ז).
וכפי שכתוב במדרש (תנא דבי אליהו זוטא פרק ד): "ובארבעים יום האחרונים שעלה משה להר סיני… גזרו תענית ולנו בתעניתם… ולמחרתו השכימו ועלו לפני הר סיני, וישראל היו בוכים לקראת משה והוא היה בוכה לקראתם, עד שעלתה בכייתם למרום. באותם שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה על ישראל וקיבל את תשובתם…
ואמר הקב"ה לישראל: בניי, נשבע אני בשמי הגדול… שתהא בכייה זו לששון ולשמחה גדולה, ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה, לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות".

אולם נראה ששמחת היום אינה רק תוצאת מחילת העוונות, אלא היא מתבקשת מעיצומו של יום. שהנה למדנו (יומא סז, א): "תנו רבנן: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין – היו שמחין, לא הלבין – היו עצבין ומתביישין. התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים. ועדיין היו מציצין ורואין: הלבין – היו שמחין, לא הלבין – היו עצבין. התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו"…

ומקום יש לתמוה: מדוע שינו את מקום הקשירה?
מה לנו שהקהל עצוב, אדרבא כך יפה לו: אפשר שזה עצמו יעורר את הקהל לתשובה שלמה! אין זאת אלא שעצבות ביום כיפור יש בה כדי לפגום בקדושת היום, ומכאן שהשמחה בו מבטאת את קדושתו.
כך גם בהלכות נשיאת כפיים ביום הכיפורים קושרים בעלי ההלכה את המצוה בשמחה.
כך כותב הרמ"א (שו"ע או"ח סי' קכח סע' מד): "נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאין כפיים אלא ביו"ט, משום שאז שרויים בשמחת יו"ט, וטוב לב הוא יברך… ואפילו ביו"ט אין נושאין כפים אלא בתפילת מוסף שיוצאים אז מבהכ"נ וישמחו בשמחת יום טוב. ויום הכיפורים נושאים בו כפים כמו ביו"ט". ויתר הוא יום הכיפורים על שאר המועדים – "ויש מקומות שנושאים בו כפים בנעילה [נוסף למוסף], ויש מקומות אפילו בשחרית".
והמשנה ברורה שם (ס"ק קטו) מסביר בשם הלבוש: "שיש בו שמחת מחילה וסליחה".

סוכות זמן שמחתנו הוא, כפי שמשמיעה מטבע של תפילה; יוה"כ זמן שמחתנו הוא, כפי שעולה מן האמור לעיל.
ועם זאת רחוקים הם מועדים אלו זה מזה: שמחת יוה"כ היא במידה רבה שמחת ההתרוקנות של היחיד והציבור ממשאם המכביד של העוונות. שמחת הסוכות – לעומת זאת – היא שמחת אסיף; אם תמצא לומר אסיף כפשוטו, ואם תמצא לומר אסיף של מצוות, שימי חג הסוכות משופעים – יותר מימי כל מועד אחר – במצוות הרבה: סוכה וארבעה מינים, מצות ערבה וניסוך המים. ומכאן - שמחת יוה"כ יד הכל הייתה שווה בה, שהרי כפרת היום נהגה בכל ישראל בשווה; ואילו בזו של סוכות כבר יש בה דרגות: חסידים ואנשי מעשה לחוד וכל ישראל לחוד*.

_____________________
*
עי' משנה סוכה ה, ד. השחרור בא לידי ביטוי גם באמירת 'כל נדרי' בפתיחת היום, אמירה שמבטאת את ההשתחררות מכבלי הנדרים והאיסורים שאסר בהם האדם מישראל את עצמו. ומסתבר שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו מחולות השמחה פורצים חוצה אל העיר ואל הכרמים בשעה שהנאספים בהר הבית היו רואים את לשון הזהורית שהפכה מאדום ללבן. ויתירה שמחת מחולות זו - על שמחת המחולות שנהגה בלילות חג הסוכות בשמחת בית השואבה; שזו של יוה"כ פרצה חוצה עד לכרמים, ואילו זו של סוכות נותרה בעזרה במקדש (משנה סוכה ה, ב); זו של יוה"כ הכל השתתפו בה, ואילו בזו של סוכות רק "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים" (שם שם ד)...1
מתוך “המעיין“, גיליון תשרי, ה’תשס“ט

תשובה...

תשובה מאהבה, תשובה מיראה

שיחה מפי הרב יחזקאל יעקבסון

בדורות האחרונים אנו עדים לגיבושם של שתי אסכולות, למהלכן של שני דרכים בעבודת ה': החסידות מול תנועת המוסר. באופן מיוחד, הדבר מורגש ובא לידי ביטוי בחודש אלול, ביחס הנדרש לימים הנוראים בכלל ולראש השנה בפרט. בתנועת המוסר מדברים על 'א ל ו ל!' כעל הכנה רבתי ליום הדין הנורא, לעומת זאת, החסידות מדברת בעיקר על הצדדים של חוויית 'המלך בשדה'. ההבדל בולט גם ביחס לעיצומו של יום ר"ה, בעוד שבספרי המוסר הדגש הוא על יום הדין, הרי שבספרי החסידות מתייחסים לר"ה כיום מלכויות. יום המלכת מלך מלכי המלכים.

בכלליות ניתן לומר שההבדל בגישות נעוץ בחילוק שבין 'יראה' ל'אהבה'. כמובן שהדבר משפיע באופן ישיר גם על אופי התפילות בימים אלו: באיזה מקומות מאריכים, ואיך נראית התפילה. על פי שיטת המוסר – התפילה היא הזעקה, שיא התפילה הוא 'ונתנה תוקף': 'מי יחיה ומי ימות...', מאידך, יש המעדיפים את דרך השירה, ולהדגיש את 'ויתנו לך כתר מלוכה'.

ניתן אף לומר שאפילו ה'הרגשים' שיש לאדם, הכוונות והתחושות שנובעות בקרבו במהלך היום – הינם נגזרת ישירה של החילוק הזה: האם 'מלכויות' זה מלכות עם דין, או שמא מדובר על 'אשרינו מה טוב חלקנו שאנו זוכים להמליך את הקב"ה עלינו'. זכרונות: 'כולנו זוכים להיפקד ולהיזכר ביום הזה'' או 'אוי לי שאני נזכר לפני הקב"ה כעת, ואיך אעמוד בזה'. שופרות: האם זה תקיעה בשופר של המלכה, או 'היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו'.

שתי גישות. נראה שבשנים האחרונות, לפחות בחוגים שלנו, הנטייה היא יותר לגישה החסידית. החסידות נצחה את שיטת המוסר. קשה היום למצוא את המקומות בהם מדברים על 'אלול' כעל חודש של אימה ופחד, על 'יש דין ויש דיין'. אולי גם גישתו של הרב קוק לעניין התשובה השפיעה על המהלך הזה. הרב קוק חידש שתשובה אינה בהכרח חוויה מרירה. אדרבה, הרב מדבר על חוויה מרפאת, על שמחה גדולה, על התחדשות.

אכן, אין ספק שדרגה גבוהה יותר היא עבודת ה' הנעשית מאהבה מאשר עבודת ה' הנעשית מיראה. אולם חייבים להדגיש ולומר שהדברים אמורים רק אם אדם כבר הגיע לדרגה של אהבה לאחר שביסס בתודעתו את היראה. רק אדם שקיימת בתודעתו הידיעה והתחושה ש'יש דין ויש דיין', שר"ה זה יום דין וכו' – רק הוא יכול להתקדם לדרגה הגבוהה של עבודת ה' מאהבה.

לפעמים נדמה שאנחנו מדברים על עבודת ה' מאהבה, ומדלגים על היראה של 'יום הדין', לא בגלל הדרגה הגבוהה שלנו, אלא מפני שפשוט חסר לנו את אותו רגש, את אותה תחושה. אם הסיבה שהאדם מדבר על אהבה ועל 'המלך בשדה' רק בגלל שהוא לא מרגיש שר"ה הוא יום הדין, הרי שהיתה כאן קפיצה שאינה ראויה.

נתאר לעצמנו אדם שאמור להישפט בבית משפט, ויש סיכוי שהוא ייכנס לבית הסוהר למספר שנים, איך הוא היה מתנהג? – שבועות לפני כן הוא כבר לא היה ישן בלילות. הוא היה שוכר עורך דין טוב, חושב מה לומר ומה לא לומר במשפט וכו'. זה היה מגיע גם לדברים הכי פשוטים: מה אלבש ביום המשפט, איך אמצא חן בעיני השופט ועוד. כל ראשו נתון למשפט. האם אנו בימים אלו מתקרבים בכלל במשהו לתחושה הזאת? לצערנו, אנחנו רחוקים מזה. אולי זה בגלל שחסר לנו באמונה, בהבנת ר"ה כיום דין, הבנה של מעשינו. מדוע זה קורה?

ישנם מספר סוגי אנשים: יש יהודים שאינם מאמינים באמת שבראש השנה דנים את האדם. הם לא מקבלים ש'כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון', וממילא אין להם בכלל יראה מדין כלשהו. ישנם יהודים אחרים שהבעיה אצלם אינה באמונה שר"ה הוא יום הדין. בזה הם דוקא כן מאמינים. אך הם לא יראים, כיוון שהם מחזיקים את עצמם לצדיקים. הם אומרים לעצמם: הרי אני מניח תפילין כל בוקר, מתפלל שלוש תפילות ביום, לובש ציצית כל הזמן, לומד תורה ומקיים את כל המצוות. מה כבר יכול לקרות לי ביום הדין? לא רק שאצא זכאי, אלא עוד ארוויח מזה!

וישנם אחרים שאומרים: אנו יודעים שאין אנו צדיקים, אולם אנו בוטחים בכוחה של התשובה. יש תשובה, יש סליחה, נבקש סליחה והכל יהיה בסדר. אנו הולכים לתשליך, אנו מנערים את הכיסים, משליכים את העבירות, וזהו זה – מה יש לדאוג...

כל שלוש הגישות הללו לוקות בבעיה מסויימת באמונה או באי-הכרת חומרת העבירות בעומק הדין. הגמרא בסוכה (כח ע"ב) מספרת: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא". ר' יוחנן בן זכאי היה תלמיד חכם עצום, ובנוסף לכך הציל את כלל ישראל בימי בית שני שביקש להעביר את מרכז התורה שבע"פ ליבנה. אם היינו במקום ריב"ז, האם היינו מפחדים מיום הדין?

אף על פי כן, הגמרא בברכות (כח ע"ב) מספרת: "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה?"

ריב"ז עם כל גדלו, לא בטח בצדקותו, ופחד מאוד מיום הדין. הוא יודע שיש סליחה וכפרה, שהוא למד תורה והציל את עם ישראל וכו'. אז למה לבכות? אלא שהגדולים מבינים באמת מה זה דין, מה המשמעות של עומק הדין. ומהי התשובה הנדרשת, ואיך היא צריכה להיות, איזו עבודה גדולה יש. לכן, אם אין לנו הרגשה של יראה בימים האלו, זה לא מפני שאנו בדרגה גבוהה, אלא מפני שלא זכינו לכך.

בשביל לחוש את ההרגשה הזו, יש צורך ללמוד. אדם לומד הלכה, ופתאום הוא רואה באילו דברים הוא נכשל. הוא חושב שהוא בסדר, ובעצם הוא לא היה בסדר. אדם לומד אגדה – הוא מבין מה זה קרבת אלוקים, מה המשמעות של מצוות, של עבירות. אדם לומד מוסר – הוא מבין מה המשמעות של מידות מקולקלות, מה המקום של בין אדם לחברו בעבודת ה'. אך אדם האומר 'שלום עליך נפשי' – אינו מעיד על מדרגה גבוהה, אלא על חוסר ידיעה.

ודאי שאנו בעד תשובה מאהבה, ואני מאוד בעד שאדם יעשה גם את עבודת ר"ה השנה שלו באותה התלהבות של קיום מצוות סוכה. אכן, גם תשובה צריכה להיות חוויה מרפאת ומשמחת, כמו שכותב הרב קוק. אולם יש צורך להגיע לדבר זה רק לאחר הפנמה של היראה, של אימת הדין. לאחר מכאן אפשר להתקדם שלב אחד נוסף למעלה בקודש. אך ראשית לכל - יראת העונש, לאחר מכן יראת הרוממות, ולבסוף - עבודת ה' באהבה.

גם הרב קוק, שהרבה לדבר על תשובה מאהבה, כתב במקומות רבים שצריך גם יראה פשוטה, 'יראה תתאה'. וכך הוא כותב במידות הראיה: "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אע"פ שרק תחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, וצריך הוא רק שם לקחת מקומו. אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו... ממוזגים ומשוערים, הנם מרימים את אור האצילות שבנשמה, מיישבים את החיים, וממלאים אותנו תוכן רציני ראוי להיות ליסוד נכון בבנין החברה היותר מאושרה. על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בנינים רמים לתלפיות..."

כדי ליצור אומץ, צריך לדעת קודם כל מהי סכנה. היראה הפשוטה, היא הידיעה שגם אם אתה לא מתחבר למצווה מסויימת, או שקשה לך לעמוד בניסיון של עבירה וכו' – בכל זאת אתה צריך לדעת שעבירה זה אש, וזה מסוכן. על בסיס זה, תבנה את האהבה שלך.

הדברים עולים בקנה אחד עם מה שכותב הרב קוק בפסקה אחרת במידות הראי"ה:"אמנם גם היראה החלושה, כשהיא מחוברת בהזכרת שם שמים יש בה צל של יראה אמתית. ואי-אפשר להזניחה כי- אם לפי אותה מדה שקנה לו לקנין נפשי את היראה הרוממה, הבאה עם גבורת הנפש וגדולתה. שבאמת היא יראת הכבוד והרוממות, ומסתעפת ממנה יראת החטא מצד עצמו".

ראש השנה בפתח. יהיו לנו מלכויות, זכרונות ושופרות. רגע לפני שנשיר 'המלך בשדה', נזכור שזה לפני הכל יום של דין, יש דין ויש דיין. על זה נבנה את האהבה שלנו לרבש"ע וליום הדין.

אסיים בסיפור נפלא ששמעתי: היה בדורות הקודמים רבי אחד, שהחסידים שלו היו מאוד מקושרים אליו, באהבה עצומה. ערב ר"ה, התפרץ הרב לבית המדרש, ניגש לחסיד אחד שהיה מקורב מאוד אליו, ושאל אותו בפתאומיות: 'אתה מפחד ממני?' החסיד היה בהלם. הניח אותו הרב, וחזר על כך עם חסיד אחר. לאחר מספר פעמים שנהג כך, ניגש לחסיד אחד ושאל אותו שוב: 'האם אתה מפחד ממני?' ענה לו החסיד: 'אני מפחד שמא תתקלקל האהבה בינינו'. אמר לו הרב: 'אשריך. אכן זוהי היראה האמיתית!'

יש יראה שמא תתקלקל האהבה, אך כדי להגיע לזה, צריכים עדיין את היראה הבסיסית. שילוב אמיתי של שני הדברים, יכניס אותנו לר"ה בצורה מתאימה, ובעז"ה נזכה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת שפע, שנת תשועה שנת גאולה וישועה ברוחניות ובגשמיות לנו ולכל עם ישראל, אכי"ר.

שמיעה והאזנה?


שמיעה והאזנה חברו יחדיו
הרב יוסף כרמל
מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org

מוקדש לעלוי נשמת חנה בת חיים

זכינו השנה ושבת " האזינו " חוברה לה יחדיו עם ימי ראש השנה בהם אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע קול שופר" ו"כי אתה שומע קול שופר , ומאזין תרועה".

לאורך ספר דברים פונה משה רבינו אל העם בשתי דרכים. האחת : הפעילו את חוש הראיה "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ" (דברים ב' לא),
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיום בְּרָכָה וקְלָלָה" (שם, י"א כו)
או בפרשה הקודמת "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיום אֶת הַחַיִּים וְאֶת הטוב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (שם, ל' טו).
השנייה פונה אל העם וקוראת לו להפעיל את חוש השמיעה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשות לְמַעַן תִּחְיו ובָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (שם, ד' א) ,
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (שם ה' א)
או " שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד" (שם, ו' ד)
וכמובן בפרשתנו "הַאֲזִינו הששּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (שם ל"ב, א).

נחלקו חכמים בשאלה מי מגדול ממי, האם שמיעה גדולה מראיה או ש"לא תהא שמיעה גדולה מראיה" (ראש השנה כה ע"ב). ה"נזיר", רבי דוד הכהן, תלמידו ועורך כתביו של הראי"ה קוק זצ"ל, מביא בספרו "קול הנבואה" (נעיר בסוגריים, כי גם שם זה משלב את שני הכיוונים קול=שמיעה , נבואה=חזון= ראיה) את הדעות השונות (עי"ש עמו' נט-סא). רבינו בחיי הדיין,בספרו "תורת הנפש" ורבנו נתנאל בירב פיומי בספרו "גן השכלים" מעמידים את השמע בראש. לעומתם האפלטונים מעלים לראש את חוש הראות והם רבי שלמה אבן גבירול בספרו "תקון מידות הנפש", רבי אברהם בן עזרא, בפירושו לתורה ((שמות ג' ו), הרמב"ם ב"פרקי משה", והרלב"ג בפירושו לתורה (תרומה קה ע"ב). המעניין הוא שחכמי המוסר , הכריעו כשיטה הראשונה. נצטט ראשונים ואחרונים "העין אבר נכבד מאוד ונכבדה ממנו האוזן" (רבנו יונה גירונדי "שערי תשובה שער שני, יב) , "הראשון הוא כח השמיעה השני הוא כח הראות" ("אורחות צדיקים", הקדמה).

ניתן לתרץ ולומר כי הראיה השטחית עולה על השמיעה ללא האזנה. אבל הקשבה המנסה לחדור לעומק הדברים יש לה יתרון על הראיה שאיננה יכולה לחדור אל מעבר למוחש. יתכן כי באותם רגעים נפלאים של מעמד הר סיני נשתלבו שני החושים הללו ושימשו לקליטת המעמד המיוחד בכל עומקו שנאמר " וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקולֹת" (שמות כ' יד).

דווקא בראש השנה בזמן שמיעת קול השופר, בימי התשובה הללו, בהם אנו נמצאים, הבה ננסה לשפר את מעשינו ולחזור ולנסות לראות את הקולות - התקיעה השברים והתרועה ושוב תקיעה, כדי שנזכה בקרוב לשמוע ולראות -

"תקע בשופר גדול לגאולתנו" "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".1

24/09/2009

כמה הלכות...


הלכות יום כיפור
"קול צופייך" - גיליון 374
הגאון הרב מרדכי אליהו
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת רויטל בת לאה

נעילת נעליים
א. אסור לנעול נעלי עור ביום הכיפורים, בין אם החלק העליון של הנעל מעור, ובין אם החלק התחתון בלבד עשוי עור.

ב. מדברי הרמב"ם משמע שלא ינעל נעל גומי עם סוליה עבה אלא דקה, כדי שירגיש כשדורך על אבנים (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' שביתת עשור הלכה ז', וז"ל: "אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת. ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן, וכורך בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף" - משמע שאם הסוליה עבה, אפילו אם היא מגומי או פלסטיק לא מהני)

ג. יש לחנך ילדים וילדות קטנים מגיל קטן שלא לנעול נעלים וסנדלים מעור.

ד. חייל הנמצא בפעילות מבצעית - יכול לנעול נעליים מעור.

אכילה
ילדים ביום כיפור - ילדים עד גיל 9 ומעלה מחנכים אותם בתענית שעות, כלומר שלא יאכלו כרגיל בשעה 7 או 8 בבוקר אלא יתענו תענית שעות ויאכלו בשעה 10 או 11. ילדים מגיל 11 אם הם בריאים, יצומו כל היום. בנות מגיל 12 ובנים בגיל 13 חייבים לצום כל היום.

חולה - חולה שיש בו סכנה או חשש סכנה, רשאי לאכול ביום הכיפורים "לשיעורים". בתשעה באב אנו אומרים לחולה שיאכל לחם עם דבר פשוט, אבל ביוה"כ נותנים לו לאכול אוכל משובח וטוב. טעם אחד, כי זה יו"ט, וטעם שני - אם יאכל כדבעי, לא יצטרך לאכול עוד פעם.

אכילה לשיעורים - מי שחייב לאכול ביום הכיפורים, טוב שיאכל פחות מ-27 גרם, כך שלא יצטרך ליטול ידיו בברכה, ולא יצטרך לברך ברכת המזון. ואם חייב לאכול יותר, ימתין 9 דקות או בשעת הדחק 4 שעות.

שתיית כדורים - מי שצריך לבלוע כדור או תרופה אחרת שאין בה טעם טוב - יכול לבולעה בלי מים. ואם חייב מים - ישתה כמה שפחות (מדובר בתרופה שהרופא ציוה לא להפסיק).

מעוברת שהתאוותה לאכול - מעוברת שהריחה איזה מאכל ומתאוה לו ופניה לא השתנו, לוחשים לה באזנה "היום יום כיפור", ולפעמים מתישבת דעתה בכך ולא רוצה לאכול.

והיה אם העובר שומע את הדבר הזה, יפסיק ולא ירצה לאכול. ועל זה אמרו בדרך רמז את הפסוק "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", להבדיל בין יולדת (חיה) שאוכלת לבין יולדת (חיה) שלא אוכלת.

ערב יום הכיפורים
ערב יום הכיפורים מיועד לתשובה ולכפרה, וישתדל להתבונן ולפשפש במעשיו.

כפרות
נוהגים לעשות כפרות בעשרת ימי תשובה, לוקחים תרנגול זכר לכל אחד מבני הבית, ותרנגולת נקבה לכל אחת מבנות הבית. ואין חובה לעשות כפרות בערב יום הכיפורים ממש, אלא יכולים לעשות זאת קודם לכן.

ואומר הרב בעל הבא"ח, בשעת הכפרות יחשוב האדם כי כל מה שעושין בעוף הזה ראוי לבא עליו בעוונותיו, והם ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. ויחשוב בליבו כששוחטים את העוף - זה כמו הרג, ותפישה בצווארו - כמו חנק, וכשזורקים את העוף לארץ - זה כמו סקילה, וכשמהבהבים את העוף על האש להוריד את נוצותיו - זוהי שרפה.

וטוב לומר את נוסח "לשם יחוד" לפני עשיית הכפרות (מובא במחזור 'קול יעקב' בעמוד ל"ה), ובו מובא: "ויהי רצון וכו' שתהא שעה זו שעת רחמים ועת רצון לפניך, והריני מהרהר בתשובה בשעה זו, לקיים מצות עשה על התשובה כדכתיב ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" וכו'.

מלקות
נוהגים לקבל מלקות לפני הטבילה במקוה, ויש שאומרים פסוקים שונים (עיין במחזור ליום הכיפורים בעמודים מו - מז).

ואני רגיל לספר, פעם אחת אמרו להרה"ג חכם סלמן חוגי עבודי זצ"ל, שהיה חבר בית הדין הגדול, שרק בבית הכנסת "שושנים לדוד" יש מי שנותן מלקות. הלך חכם סלמן מביתו ברחוב יפו עד לבית הכנסת "שושנים לדוד" בשכונת 'בית ישראל'. כשהגיע לשם הוא ביקש מהמלקה שילקה אותו. אמר לו המלקה: אתה רב גדול ואיני יכול להלקות אותך. אמר לו חכם סלמן: אז מה אני אעשה? אמר לו המלקה: ה' ילקה אותך. אמר חכם סלמן: קבלתי את המלקות כדבעי.

אין לוקה ומשלם
חז"ל אומרים שאין אדם לוקה ומשלם. ורק מי שמוציא שם רע, לוקה ומשלם. ומעשה בשמש אחד שהיה מלקה אנשים בערב כיפור והיו משלמים לו. והנה בא אדם אחד וקיבל מלקות אך לא רצה לשלם בטענה "שאין לוקה ומשלם".

אמר לו השמש, אבל המוציא שם רע - לוקה ומשלם, ואתה מוציא שם רע על אבותיך, שהרי בוידוי אתה אומר "חטאנו עוינו פשענו אנחנו ואבותינו ואנשי בתינו", ואם כן אתה חייב לשלם.

טבילה
מנהג ישראל לטבול בערב יוה"כ, ואין האיש מברך על טבילה זו כיון שאינה חובה אלא מנהג.

ט' קבין לאנוס - מי שאינו יכול לטבול במקוה, כגון: זקן או חולה - ישפוך על גופו תשעה קבין מים, שהם שהם כ - 14 ליטר מים, ללא הפסקה, ובדיעבד זה מועיל.

נטילת ע"ב לאנוס ביותר - מי שאינו יכול אפילו לשפוך על עצמו מים כדלעיל - יאמר נוסח "לשם יחוד" מיוחד המופיע במחזור 'קול יעקב' בעמודים 50 - 51, ואח"כ יטול את ידיו ארבעים פעם, ואופן הנטילה נמצא במחזור בעמוד ים 49 - 50 (וכן בסידור 'קול אליהו' בעמודים שלג - שלד), ולאחר מכן יאמר עשר פעמים את הפסוק "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי". ויכוין "לב טהור ברא" - ראשי תבות "טבל", וסופי תבות "אבר", שבטבילת אבר אחד נטהרים כל אבריו.

תפילה על קברי צדיקים
נוהגים ללכת בערב כיפור להשתטח על קברי הצדיקים, ומרבים תחנונים ותפילה שבזכות הצדיקים ה' יציל אותנו מכל צרה ומצוקה.

אכילה בערב כיפור
הגמרא בברכות אומרת (דף ח' ע"א):

נשים - גם נשים חייבות לאכול ביום התשיעי כיון שהן צמות בעשירי.

מי שאינו צם, אם חייב באכילה בתשיעי - יש מי שאומר שגם מי שאינו צם בעשירי, כגון חולה, חייב לאכול בתשיעי פי שניים כיון שזה כבודו של יוה"כ (עיין לכה"ח סי' תר"ד ס"ק ה'), ויש מי שאומר שאינו חייב.

עד כמה אוכלים בתשיעי
א. ימעט בלימודו בערב כיפור כדי לאכול ולשתות (עיין ברכות ח' ע"ב).
וכתוב בגמרא שרבי עקיבא לא היה מפסיק מלימודו מרוב שקדנותו ורק בערב פסח ובערב יוה"כ היה מפסיק.

ב. יש הסוברים שחיוב האכילה בתשיעי הוא כמשקל חיוב הצום בעשירי, ואם כן יש חיוב לאכול בתשיעי במשך 24 שעות כשם שיש חיוב לצום בעשירי למשך 24 שעות. ומכל מקום אין אנו נוהגים בזה, אלא מנהגנו כדעת הבא"ח שאומר לסעוד כפול מכל יום, כלומר שש סעודות. ומיהו אין זה לעיכובא כי לא תמיד מתאפשר לקבוע כפול סעודות במהלך יום התשיעי.

יש המניחים בכיסם גרגירי חומוס או בוטנים כדי לקיים מצות אכילה כל היום. אך אין זה דרך אכילה, ואדרבה לפעמים אם יאכל כל היום, לא יוכל לאכול בסעודה מפסקת לתאבון, ויצא שכרו בהפסדו.

תוספת יום כיפור
צריך להפסיק את הסעודה מפסקת מבעוד יום, לנהוג מנהג יום הכיפורים גם מקצת היום התשיעי, ודבר זה נקרא "תוספת יום כיפור", ולדעת הרמב"ם היא חובה מדאורייתא.

ואין די להוסיף כמה דקות, אלא יש להוסיף 'תוספת ניכרת', ונהגו להוסיף ארבעים דקות בירושלים, חצי שעה בערים בצפון הארץ, ועשרים וחמש דקות בתל אביב וסביבותיה.

וידוי
כתב הרמב"ם (שם, ה"ז):

תפילות היום
מנחה א. טוב להתפלל מנחה מוקדם, כדי שיהיה אפשר לאכול את הסעודה מפסקת במתינות.

ב. תקנו במנחה של ערב כיפור לומר בסוף עמידה וידוי ו'על חטא'. ואין חוזרים על הוידוי בחזרת הש"ץ, וכן אין אומרים וידוי אחר התפילה (שו"ע תרז, א. ועיין ביומא דף פ"ז ע"ב).

ערבית
לך אלי - תפילה זכה
הספרדים אומרים קודם "כל נדרי" "לך אלי תשוקתי" ובסופה אומרים "ואשמתי וארבתי" וזה במקום וידוי שיש אומרים שצריך לאומרו לאחר האכילה, וכמה טעמים נאמרו בדבר. והאשכנזים אומרים "תפילה זכה" וגם בסופה יש וידוי.

שחרית ומוסף
נטילת ידיים
- כשקם משנתו יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו (בלי כף היד), ויזהר שלא ירחוץ יותר מכן שזהו עיקר הרחיצה בשחרית מפני שרוח רעה שורה על האצבעות. ואומר בעל הבא"ח, אמנם בשאר ימות השנה צריך ליטול כל האצבעות והכף עד פרק הזרוע, מכל מקום ביום כיפור ובתשעה באב מועיל ליטול עד סוף קשרי אצבעותיו, כי ביום הכיפורים שהוא יום שכולו קדוש אין שולטת בו כל כך הסטרא אחרא, ובתשעה באב אינה מקפידה על דבר מועט כזה כי כל היום הוא שלה בעוונותינו הרבים (בא"ח ש"ר תולדות ב').

הכנת מטפחת - סדר העבודה
טוב שגם איש וגם אשה יכינו מטפחת או אפילו מפית ניר וכדו' כשמשתחווים על הפנים בסדר העבודה, כיון שאסור להשתחוות על קרקע המרוצפת אבנים שנאמר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" (ויקרא כו, א), ואנו מחמירים בכל ריצוף שהוא. ואם יש שטיחים בבית הכנסת - מה טוב. ואם אין לו מטפחת או נייר או שבבית הכנסת אין שטיחים, יפסיק בטליתו או בדבר אחר (עיין כה"ח קלא ס"ק קיג).

סדר העבודה - ונשלמה פרים שפתינו
תפלת מוסף ביום כיפור מיוחדת מאד ומאריכים בה באמירת "סדר העבודה". בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הכהן הגדול מניח את ידיו על השעיר המשתלח ומתוודה בשם כל עם ישראל, ודיו.

ובימינו שאין ביהמ"ק קיים ואין לנו קרבנות אנו אומרים את "סדר העבודה" והוא במקום קרבן כמו שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו". והאדם צריך להתוודות בעצמו ולחזור בתשובה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שתשובתו טובה, כי אין לנו כהן שמתוודה במקומנו.

ואומרים חז"ל (מ"ר שיר השירים פרשה ד'):

בזאת יבוא אהרן אל הקודש
אומרים חז"ל, כל שבעת הימים לפני יוה"כ היה הכהן הגדול ישן בצורה על חצי ספסל, כי היו מפרישין אותו ללשכת פלהדרין שחציה בקדש וחציה בחול, ובמקום קדוש אפילו הכהנים לא ישנים ולא יושבים. ובמשך הלילה (ליל הכיפורים) היו אומרים לו לקרוא בדניאל או בעזרא, והיו מכים לפניו באצבע צרידה שלא ישן, וחוזרים ומלמדים אותו את סדר העבודה, וגם בבוקר היו מדברים על לבו ומכינים אותו לקראת תפקידו, ובשבעת הימים היו באים הזקנים ומזהירים אותו מכמה דברים, והוא היה פורש ובוכה והם פורשים ובוכים, הוא בוכה על שחשדוהו, והם בוכים על שחשדו בו, ומכל מקום כוונתם היתה לשם שמים (ונחלקו הרמב"ם והראב"ד האם הכהן הגדול היה עושה את כל העבודות או לא). לאחר שבעת הימים, עיני כל ישראל נשואות לכהן הגדול, והנה הוא עומד מול קדש הקדשים אך השערים לא נפתחים. הוא אומר 'אני כהן גדול' - אך השערים לא נפתחים. הוא אומר 'אני כהן גדול בן כהן גדול' - אך השערים לא נפתחים. הוא אומר 'הכנתי את עצמי ולמדתי הכל לפרטי פרטים', אך גם זה לא הועיל, עד שאמר למדתי תורה ואז נפתחו לפניו השערים, וזהו שכתוב (ויקרא טז, ג) "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", אין זאת אלא תורה שנאמר "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" - בזאת יבא אהרן, אם יש לו זכות של זאת .

ואומרים חז"ל שהיתה תקופה בה הכהנים הגדולים היו קונים את הכהונה בכסף, והם היו יודעים שכשהם יכנסו לבית קדשי הקדשים הם ימותו, ועל כן היו קושרים להם שרשרת ברגלם כדי שיהיה אפשר למושכם, ואעפ"כ הם היו נכנסים לקדש הקדשים.

הכהן הגדול היה נכנס לקדש הקדשים רק ביום אחד בשנה - ביום כיפור, וגם זה לאחר הכנות מרובות. אבל לבעלי מלאכה שהיו צריכים לתקן דבר מה בקדש הקדשים, היה מותר להכנס ללא שום הכנה מוקדמת - מכאן חשיבותם של בעלי אומנות.

מוצאי כיפור
ברכת הלבנה
יש שנוהגים לברך ברכת הלבנה בזמנה בתוך עשרת ימי תשובה. ויש שנוהגים לברך במוצאי כיפור כי יש לברך בשמחה ובטוב לבב, וכן נוהגים.

הבדלה
א. אסור לאכול במוצאי יום הכיפורים עד שיבדיל על הכוס. ואין שמיעת תקיעת השופר בסיום תפילת נעילה מתירה אכילה.

ב. לאחר תפלת ערבית, ימהר לביתו, כי בני ביתו ממתינים להבדלה.

ג. אם הבעל מאחר להגיע לביתו, והאשה רוצה לאכול - מותר לה לעשות הבדלה בעצמה. יש אומרים שאשה לא מבדילה ולא שותה מהיין של הבדלה פן יצמח לה זקן, אבל דברים אלו בטלים ומבוטלים, ואשה יכולה להבדיל ולשתות מהיין של ההבדלה ללא חשש, אם בעלה לא נמצא וכדו'.

ד. סדר ההבדלה - מבדילים על הכוס בלי בשמים. מברכים ברכת "בורא פרי הגפן", ברכת "מאורי האש", וברכת "המבדיל בין קדש לחול" וכו'.

ה. נר ששבת - טוב לברך ברכת "מאורי האש" על נר ששבת - שדלק כל יום כיפור (עיין שו"ע סי' תרכד, ד, וכה"ח שם ס"ק יב). וכשאין לו אש שדלקה כל יום כיפור, וגם אינו מוצא אצל השכנים - ידליק אש מגפרור, ומאש זו ידליק נר ועליו יברך.

"פתח אליהו" וקריאת קטע מהזהר
במוצאי ים הכיפורים יוצאת בת קול ואומרת: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוקים את מעשיך". ולכן יאכל האדם וישתה בלב שמח כשהוא מנוקה מעוונות (טור וב"י תרכד).

וכתב בעל הבא"ח: לפני ברכת המזון יאמר "פתח אליהו", וכן לשון 'רעיא מהימנא' בפרשת אמור דף צט: "ביומא דראש השנה וכו' עד דף ק: "וקודשא בריך הוא חדי בבנוהי זכאה חולקיהון בהאי עלמא ובעלמא דאתי" (מובא במחזור 'קול יעקב' בעמוד 924).

בניית סוכה - מחיל אל חיל
מתחילים מיד במוצאי כיפור בבניית הסוכה, לקיים מה שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל" (תהלים פד, ח) - ממצוה למצוה. ודבר זה נרמז במדרש על הפסוק "וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה, ויעקב נסע סכותה". ומי שיכול לעשות כן תבא עליו ברכת טוב. ואם אינו יכול, לפחות יעשה הכנה בדיבור, כגון שיתכנן את בניית הסוכה וכדו'.

וטוב לומר קודם הנחת הסכך תפילה מיוחדת מ"לשון חכמים" (מובא במחזור ליו"כ בעמודים 927 - 928).

סיום
ויהי רצון שהקב"ה יזכה אותנו לחזור בתשובה שלמה, ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, ונראה כהנים בעבודתם וכהן גדול על משמרתו ולווים בדוכנם וישראל במעמדם, בב"א.


Yeshiva.org.il - השער לעולם התורה

נעילה


עַל כַּפות הַמַּנְעול
הרב דוד דב לבנון
נערך על ידי הרב
מוקדש להצלחת עם ישראל

פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום.
אנו עומדים לפני תפילת נעילה שנקראת כך על שם נעילת שערי שמים 1 . גמר כל תפילות היום ו"הכל הולך אחר החיתום", וזו שעה של חתום הדין. מהגמרא נראה שכפרת היום האמורה בתורה "כי ביום הזה יכפר עליכם" נעשית בסוף היום, ומי שלא זכה להיות בשעת נעילה לא זכה לכפרה זו 2 .
חז"ל אמרו

נמצא ששעת נעילה, שהיא קץ זמן התשובה ביום הכפורים, היא תכלית כל הימים, ולשעת רצון זו אנו מצפים כל ימינו.
חז"ל המחישו את מעלת שעת הנעילה בפסוק משיר השירים (פרק ה'), וז"ל המדרש (כד הקמח לרבנו בחיי בשם המדרש): " 'קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפו מור וְאֶצְבְּעֹתַי מור עֹבֵר עַל כַּפּות הַמַּנְעול', קמתי אני לפתוח לדודי - זה יוצר (תפילת שחרית), 'וידי נטפו מור' - זה מוסף (אפשר ש"מור" רומז לריח הקטורת, הנזכר במוסף בעבודת הכהן הגדול), ' ואצבעותי מור עובר' - זה מנחה, 'על כפות המנעול' - זו נעילה ".
הפרק הנ"ל בשיר השירים עוסק בתיאור הציפייה של הרעיה לפגוש את הדוד אהובה, שחיכה לה מאחורי הדלת, אולם הרעיה התמהמה לפתוח את הדלת, והדוד חמק והלך לו:

כמה נפלא תיאור זה בהקשר עם שעת נעילה, שבה סוף כל סוף לאחר כל ההכנות והתפילות שערי שמים אמורים להיפתח. ואז נפגש עם "הדוד" הקב"ה בקרבה שאין למעלה ממנה, כפי שהתורה חוזרת ואומרת שביום הכפורים " לפני ה' תטהרו ", היינו שהטהרה תהיה בעמידתנו לפני ה'. והכל תלוי "עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל" אם נזדרז לנצל את שעת הרצון לפני שדודי יחמוק ונשאר בגעגועים אליו "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" ...
תיאור כזה של פתיחת שערים מצאנו בפירוש רש"י על סמיכת גאולה לתפילה, וז"ל


לא בקלות הגענו לשעת זו, קדמו לה ארבע תפילות של הכנה, כפי שדרשו חז"ל את הפסוק (תהלים פרק יז א) "תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה ה' צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה: מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים". וז"ל


במדרש למדו תפילת נעילה מהפסוק " גם כי תרבו תפלה אינני שומע" וז"ל (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפח) "מנין לנעילה? אמר רבי לוי: שנאמר 'גם כי תרבו תפלה', מכאן שכל המרבה בתפלה נענה ". תפילת נעילה היא בסימן של ריבוי תפילה בהיותה תפילה חמישית ביום, שאין עוד יום שמתפללים בו חמש תפילות ולכן היא מתקבלת, ולמדנו מכאן שאין להתייאש אם תפילה לא נענתה אלא יש להרבות בתפילה וסופה להישמע, ואפשר שרמזו תפילת נעילה בפסוק שמדבר על גזרה שתפילתם לא תשמע, לרמוז לכך שגם תפילת נעילה יש לה זמן ואם ח"ו יחמיץ את השעה הזאת " גם כי תרבו תפלה אינני שומע", ואם יתפלל בכוונה בעת נעילה חזקה שישמע הקב"ה את התפילה.
יש מחלוקת בין החכמים מדוע נקראת תפילה זו "נעילה" "רב אמר: בנעילת שערי שמים. ורבי יוחנן אמר: בנעילת שערי היכל". לא ברור אם יש מחלוקת הלכתית ביניהם, אבל משמעת דורשים יש. הסברנו לעיל לפי הפירוש של נעילת שערי שמים, ומצאתי מוסר השכל גם בפירוש השני "נעילת שערי היכל". על פי אמרה של רבי נפתלי מרופשיץ ("זרע קודש" לבוב תרכ"ח) "ענין יום הכפורים ונעילה ... דוגמת משל: כשעושין תיבה וארון, וכשכבר נגמר עושין לו מנעול, כדי שישתמר מה שבתוכו".
היינו, שיום הכפורים הוא יום אחד בשנה שאין כמוהו, "לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּששּׁנָה", "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדששׁ", ובודאי אי אפשר להיות ברמה רוחנית גבוהה כזאת לאחריו ובשאר ימות השנה 6 , אלא שיש לנעול את החוויה הזאת בעומק הלב ולנצור אותה לכל השנה. ונראה שלזה רומזים דברי הרבי "וכשכבר נגמר עושין לו מנעול, כדי שישתמר מה שבתוכו".


1תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד דף ז טור ג /ה"א אימתי היא נעילה רבנן דקיסרין אמרין איתפלגון רב ורבי יוחנן רב אמר בנעילת שערי שמים ורבי יוחנן אמ' בנעילת שערי היכל.
2 שבועות (יג ע"א) "ומודה רבי בכרת דיומא, דאי לא תימא הכי, כרת דיום הכפורים לרבי לית ליה? אלמה לא? משכחת לה כגון דעבד בליליא ומית, דלא אתא יממא לכפורי ליה! אלא אימא: כרת דיממא לרבי לית ליה? אלמה לא? משכחת לה דאכל אומצא וחנקיה ומית; אי נמי, דאכל סמוך לשקיעת החמה, דלא הוה שהות לכפורי ליה". לפי תירוץ ראשון שאכל בלילה ומת נראה שרק ביום ומסתמא בסופו הוא מתכפר. וכן מתירוץ אחרון נראה שגם מי שחטא לפני שקיעת החמה, אם נשארה דקה אחריה סוף הים מכפר עליו.
3 נראה שלילות יותר מימים משום שלא נבראו הלילות אלא לגירבא ללמוד תורה.
4 "ברית אברהם" לרבי אברהם הורוביץ זיטומיר תר"ח בשם מדרש.
5 חמשת הדברים בפסוק הם: א. שִׁמְעָה ה' צֶדֶק ב. הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי ג. הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי ד. בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה ד. עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים.
6 יש מבעלי המוסר שמוכיחים על הירידה הרוחנית מיד לאחר יוה"כ עד שתקנו לומר במעריב של מוצאי יום הכפורים "והוא רחום יכפר עון", ולע"ד אי אפשר להשאר במדרגה זו של יוה"כ אלא שיש לשמר אותה שתשפיע על כל השנה כולה.



Yeshiva.org.il
השער לעולם התורה

17/09/2009

צום גדליה

תשרי ה'תשנ"ה
צום גדליה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת לאה בת רחמה

ואמרו חכמים (ראש-השנה יח:), שיום זה נקבע כצום על הריגת גדליה, כמו שיום חורבן הבית נקבע כצום, "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו". וכמובן מיתתו של הצדיק הזה, שהיה עמוד התווך של השרידים שנשארו בארץ. העובדה שיד יהודים היתה בדבר, להרוס את שארית הקיום היהודי בארץ, מעמיקה את גודל החורבן, וזה קרה דוקא בימים של תשובה, בעשרת ימי תשובה. הנביא זכריה ניבא, שלעתיד הימים האלה יהפכו לימי ששון ושמחה: "כה אמר ד' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח ; יט).

ישנם ימים שיש בהם עוצמה מיוחדת. אם זוכים הם נעשים לימים טובים, ואם חס ושלום לא זוכים, הם נהפכים לימים קשים. כאשר זוכים, ימים אלה של עשרת ימי תשובה, הם ימים של תיקון, של השתפרות. וכאשר לא זוכים, כמו שהיה אז, היום הזה נעשה לשיא החורבן. אלא שיש אפשרות לתקן, ודוקא ליום כזה ישנה הסגולה ליהפך ליום בנייה והתחדשות הוספת חיים וקדושה. יהי רצון שתהא השנה הזאת שנת גאולה וישועה, שאור האמונה ואור התורה יאיר על כל ישראל.
צום גדליה הוא אחד מארבעה צומות שקבעו חכמים והנביאים על חורבן הבית, חורבן העם והמקדש. על כל שלב של החורבן נקבע צום. בעשירי בטבת סמך מלך בבל על ירושלים, אז החל המצור על ירושלים; בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר, הובקעה חומת ירושלים; בתשעה באב חרב בית-המקדש; ובא' בתשרי נהרג גדליה, שארית הפליטה שנשארה בארץ נתפזרה והחורבן היה שלם. שכן לאחר שהחריב מלך בבל את ירושלים ובית-המקדש, נשארו קומץ יהודים בארץ-ישראל, ביהודה, מלך בבל הפקיד את גדליה בן אחיקם עליהם ואליו החלו להתקבץ היהודים אשר ברחו והתפזרו בארצות השכנות. זה היה גרעין קטן, ששרד בארץ, וביום א' בתשרי בא ישמעאל בן נתניה והרג את גדליה בן אחיקם. אז נפוצו הנשארים והחורבן היה מוחלט.1

הלכות ר“ה

תשרי תשס"ט

הלכות ראש השנה

הרה"ג דוב ליאור
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת הרב מרדכי צמח בן מזל טוב

ההכנה הרוחנית לר"ה
ראשית, עלינו לדעת שההכנות לימים הנוראים קשות יותר מההכנות למועדים אחרים, למרות שמבחינה מעשית אין הרבה הלכות. בפסח אדם יודע שהוא מנקה את ביתו, מבער את החמץ ומכין מצה, בסוכות בונה סוכה ורוכש ארבעת המינים, אבל לפני ר"ה ויוה"כ אדם צריך להתעורר בתשובה, לתקן את מעשיו ולנקות את נשמתו - אלו דברים הרבה יותר קשים, הכנות נפשיות יותר קשות מהכנות גשמיות. חז"ל תיקנו, שאדם יכין את עצמו כל חודש אלול לקראת ר"ה ויוה"כ, כדי שיכנס לימי הדין כשהוא נקי וטהור. בראש חודש אלול עלה משה רבנו לקבל לוחות שניים וירד ביום הכיפורים, לכן יום הכיפורים נקבע ליום סליחה וכפרה לכלל ישראל לדורות, וימי אלול הם ימי רחמים, ימי תשובה והכנה ליום הכפורים.

סליחות
מנהגי אמירת סליחות
מנהג אמירת הסליחות לא מוזכר בתלמוד. הרמב"ם 1 כותב שמר"ה עד יום הכפורים צריך להרבות בתחנונים. והטור 2 כותב שיש נוהגים לומר סליחות מר"ח אלול. מ"מ המנהג לומר סליחות הוא מהגאונים, רק שעדות הספרדים מתחילים בר"ח אלול ובני אשכנז ממוצאי שבת שלפני ראש השנה ולפחות ארבעה ימים קודם, דומיא דקרבן שבודקים אותו ארבעה ימים לפני ההקרבה. ואם חל ראש השנה ביום ב' או ג', מתחילים במוצאי שבת שבוע קודם 3 .
הרמ"א מדגיש 'יום ב' או ג'', מפני שיש ימים שראש השנה לא יחול בהם. יש כלל 'לא אד"ו ראש', כלומר, יום ראשון של ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי. הטעם הוא שאנו מקפידים שיום הכיפורים לא יחול ביום שישי ולא ביום ראשון כדי שלא יווצר מצב שיומיים לא יוכלו להכין אוכל והציבור לא יוכל לעמוד בזה 4 . כל זאת מזמן שהחלו לקבוע את הלוח על-פי החישוב, אך בזמן שהיו מקדשים על-פי הראיה - היה יכול להיות שיום הכיפורים יחול ביום שישי. המשנה 5 אומרת שהכהנים הבבליים אכלו את חטאת יום הכיפורים חי בליל שבת. החטאת נשחטה ביום שישי שהוא יום כיפורים ואי אפשר לאוכלה, אך כיון שחטאת נאכלת ליום ולילה, ובלילה כבר נכנסת השבת ואסור לבשל, אכלו אותה חי.
נוהגים לתקוע בשופר בכל חודש אלול לאחר תפילת שחרית (חוץ מערב ר"ה כדי להבחין בין תקיעות רשות לחובה) כדי להכניע את הלב.

סליחות לפני חצות הלילה
צריך להזהר שלא לומר סליחות לפני חצות הלילה שאז מידת הדין מתוחה 6 , ובפרט במוצאי שבת שקדושת השבת מתנוצצת עד חצות. אמנם לגבי קבלת שבת, אי אפשר לקבל שבת ביום שישי בבוקר, הזמן המוקדם ביותר הוא פלג המנחה. אך במוצאי שבת, נראה שיותר מחצות הלילה אדם לא יכול להמשיך את קדושת השבת, לכן עד חצות א"א לומר סליחות ולא שייך לומר תחנון. אמנם זמן הבדלה הוא כל יום ראשון, ואם נאנס יכול להבדיל גם ביום ראשון אחר הצהריים מפני שזה עדיין בתוך הזמן (וי"א עד יום ג' - עיין או"ח סי' רצט), כמו מילה שצריכה להיות ביום שמיני וזריזין מקדימין למצוות, אם מל אחר צהריים זה עדיין זמנו, מה שאין כן לגבי המשכת קדושת השבת.

ברכת הטלית לש"ץ בלילה
בעל התפילה 7 נשלח ע"י הציבור, לכן הציבור מקנה לו את הטלית של בית הכנסת השייכת להם, וחייב לברך עליה. אך כשאומרים סליחות לפני עלות השחר יש בעיה לברך, שהרי 'לילה לאו זמן ציצית'. יש שתי שיטות בראשונים איך לפרש דין זה. הרמב"ם 8 סובר כפשוטו, שכל בגד פטור מציצית בלילה, והרא"ש 9 סובר שרק בגד המיוחד ללילה פטור מציצית, אך בגד המיוחד ליום - גם בלילה חייב בציצית. אמנם אפשר להתעטף בטלית של ציבור ולכוון מפורשות שלא לקנות אותה, אך עדיף לצאת מכל הספקות, ולשאול טלית מחבירו שלכו"ע אין לברך עליה 10 .

שליח הציבור
שליח הציבור צריך להיות ירא שמים, בן שלושים ונשוי, אלו דברים שמעידים על רצינות וכובד ראש. מ"מ ברור שאם יש בחור צעיר ירא שמים ולעומתו אדם ריק נשוי בגיל שלושים, עדיף הבחור בעל היראת שמים. ואפילו אם יש בעל ייסורים ובן תורה - בן תורה עדיף, מפני שבעל הייסורים אמנם נכנע יותר אך זה זמני רק בשל ייסוריו, לעומת בן תורה שהתורה מעצבת את כל אישיותו ורצינותו בצורה עמוקה יותר.
מי שאומר סליחות ביחידות, לא יאמר את הקטעים בארמית וכן לא את י"ג מדות, למרות שאת פסוקי י"ג מדות יכול לומר בטעמים כקורא בתורה, עדיף שלא לומר.

מנהגי ערב ר"ה
הכנות לחג
המחבר מביא 11 , שנוהגים להתענות בערב ראש השנה. אך הדורות שלנו נחלשו 12 ורוב הציבור לא נוהג כך, ובן תורה ודאי שאין לו להתענות כדי שלא לפגוע בלימודו.
מכבסים ומסתפרים בערב ראש השנה 13 . לכאורה מה הרבותא, הרי לפני כל חג יש מצווה שהאדם ייראה נאה. אלא שבשאר חגים יש מצוות שמחה, אך בראש השנה שהוא יום הדין, הוה אמינא שלא יכבס בגדיו ולא יסתפר, קמ"ל שכן, מפני שאנו בטוחים שהקב"ה יוציא לאור משפטנו ונצא זכאים, לכן מתכוננים לר"ה כמו כל חג. מ"מ בגדים מפוארים שלובש בשאר ימים טובים לא ילבש בר"ה, אלא רק בגדים לבנים ומכובדים.
נוהגים לטבול בערב ראש השנה 14 ואין מברכים על טבילה זו, אמנם על הטבילה של ערב יום הכפורים מביא הטור 15 בשם רב סעדיה גאון שצריך לברך, מ"מ גם אז לא מברכים, מפני שמנהג זה לא מוזכר בתלמוד ולא במדרשים.

תפילה על קברי צדיקים בער"ה
יש מקומות שנוהגין להתפלל על קברי צדיקים ונותנים שם צדקה לעניים 16 , אך לא ישים מגמתו נגד המתים אלא יבקש בזכות הצדיקים שוכני עפר. הגר"א לא צידד בהליכה לקברי צדיקים. שאלו את מרן הראי"ה קוק, האם מותר לצאת מארץ ישראל לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים. בתשובתו כתב 17 , שבוודאי יש עניין להשתטח על קברי צדיקים, אך לצאת מארץ ישראל לחו"ל זה איסור, ויש מספיק צדיקים בארץ ישראל. והוסיף: "מ"מ אין הדבר ברור כלל לע"ד לומר, שלא תספיק אהבת אבות העולם ישני חברון, עד שנצרך לצאת על זה מא"י לחו"ל".
כמובן שלכהנים אסור להשתטח על קברים אפילו של צדיקים. יש שרצו להסתמך על המדרש ש'קברי צדיקים אינם מטמאים' והבינו זאת כפשוטו, שיש היתר לכהנים להשתטח על קברי צדיקים. וזה אינו, מפני שבשו"ע אין דין כזה. ומפורש מצינו במקרא שמישאל ואלצפן שנשאו את נדב ואביהוא שמתו - נטמאו, וכן נושאי ארונו של יוסף נטמאו משום שהמת מטמא גם אם הוא צדיק. כך כותב גם ר' ישראל משקלוב תלמיד הגר"א בתחילת ספרו 'פאת השולחן' 18 .

ליל ר"ה
תפילת העמידה
יש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים בכריעה, וצריכים הם לזקוף בסוף הברכות 19 , וה"ה בתחילתן. חז"ל תיקנו 20 , שצריך לכרוע ארבע פעמים בתפילת שמונה עשרה, באבות והודאה בתחילתן וסופן. אם אדם כורע כל התפילה נמצא שהוא מבטל תקנת חז"ל, לכן צריך לזקוף בסוף הברכות. וכן יש לזקוף קודם אותם ארבע מקומות, ע"מ שיוכל לכרוע כתקנת חז"ל. בגמרא 21 מובא שהמלך היה כורע במשך כל התפילה, שלא יעלה על ליבו שכיון שהוא מלך מותר לו להתגאות, לכן היה צריך להבליט ביותר את ההכנעה לפני בורא עולם.
אין אומרים בתפילה 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון' 22 . למרות שאסור להתעצב בראש השנה, שנאמר 23 "חדוות ה' היא מעוזכם", מ"מ אינו כמו שאר מועדים שבהם כתוב 'ושמחת בחגך'.
כידוע, במשך כל השנה צריך להתפלל שמונה עשרה בלחש, אך יש להזהר שיחתוך בשפתיו, שהרי רוב הראשונים פוסקים ש'הרהור לאו כדיבור דמי', וכל הברכות, וכן ק"ש, תפילה וברכת המזון - אם הרהר בליבו לא יצא ידי חובה. אמנם אין חיוב להשמיע לאוזנו חוץ מקריאת שמע שחז"ל דרשו 24 'שמע ישראל - השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך'. אבל בראש השנה ויוה"כ מותר להתפלל בקול רם, ולא חיישינן שמא יטעה את חברו, מפני שכולם מתפללים מתוך מחזור 25 , מ"מ לא יצעק בקולי קולות כדי לא לשבש את התפילה.

ברכת איש לרעהו בלילי ר"ה
בליל החג הראשון נוהגים שכל אדם אומר לחבירו 'לשנה טובה תכתב' 26 . יש אומרים שלא לומר 'ותחתם', מפני שרק צדיקים גמורים נחתמים ביום הראשון של ראש השנה, אך אנו נוהגים לומר גם 'ותחתם' 27 . מובא בשם מרן הרב זצ"ל 28 , שבליל החג השני יאמר אדם לחברו 'חג מבורך' ולא 'חג שמח', מפני שאין גדר של שמחה בראש השנה אך נקרא חג ככתוב "בכסה ליום חגנו".

סימני ליל ר"ה
תקנו חז"ל 29 , שבר"ה יאכל אדם מאכלים שיש בהם סימן לדבר טוב. אך צריך לדעת, שאין הכוונה שאם אדם יאכל רימון ויאמר 'שירבו זכויותינו כרימון', שבזה הוא עשה את שלו ויש לו עתה הרבה זכויות. כוונת הסימנים היא לעורר את האדם לאותם דברים שהם מסמלים. בודאי שאל לו לאדם לכעוס על אשתו ובני ביתו אם לא הכינו את הסימנים כראוי, שאז יצא שכרו בהפסדו. מכל מקום ודאי שאין זו חובה כמו אכילת מצה בליל הסדר.

עניין אכילת הסימנים
המהר"ל 30 בהסבירו את דברי הגמרא ש'סימנא מילתא היא', מביא את הרמב"ן 31 על הפסוק: "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם" ששואל, מדוע התורה מספרת שאברהם עבר בארץ והגיע לשכם, וכן לגבי יצחק שחפר בארות, ועוד מעשי האבות, שלכאורה אינם מלמדים אותנו דבר, מה התועלת שיש בסיפור דברים אלו? אלא שכידוע 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים' 32 , והם באים ללמד על העתיד. בזמן שנגזרת גזירה בשמים, אם בזמן הגזירה היא מוצאת את ביטויה בהתממשות במשהו בעולם המעשה, זה נותן לה יותר תוקף שבזמן בוא עיתה להתגשם, היא תתיישם במלוא עוצמתה. ומוסיף המהר"ל שזו חכמה נפלאה לעשות לגזירה העליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא הגזירה לפועל הטוב. לכן בראש השנה שהוא יום הדין, ונגזר על האדם מה יקרה אתו במשך השנה, אם הוא עושה פעולה חיובית מסוימת, היא מחזקת את ביצועה כשיבוא זמנה.
המאירי 33 מסביר שכוונת הסימנים היא, שגם בזמן הסעודה שהיא הנאת הגוף צריך האדם לזכור את עניני התשובה והסליחה, לכן אוכלים מאכלים שמזכירים זכויות וגזר דין טוב וכו'. אף מה שאומרים 'יכרתו שונאינו' אין הכונה רק לאויבי עם ישראל, אלא לשונא שיש בכל אדם פנימה, היצר הרע והדעה העקומה שיש בליבו, הם השונאים. על-ידי שאדם מקבל על עצמו יותר יראת שמים, יותר קבלת עול מלכותו יתברך ומתקן את עצמו, ממילא יכרתו שונאינו וירבו זכויותינו. חז"ל דרשו 34 "לא יהיה בך אל זר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה היצר הרע. הדעה הזרה, ההשקפה העקומה, היא היא העבודה זרה הגרועה מכל. כל הסימנים האלו מעוררים את הכוונה ומחזקים את ההתעוררות לתשובה.

תקיעות
עמידה בתקיעות דמיושב
נוהגים לעמוד בכל התקיעות גם בתקיעות 'דמיושב' שלפני מוסף. הרדב"ז 35 מסביר, שהתקיעות שלפני מוסף הן כדי לבלבל את השטן, לכן הן מיושב כדי לא להטריח את הציבור, והני מילי כשיושבים על הארץ אבל היום שיושבים על כסאות אין טרחא לעמוד. הנצי"ב 36 אומר, שכיון שאנשים מדברים בתפילה צריך להסמיך את התקיעה לברכה, ולכן לא יושבים אלא עומדים, כדי לצאת ידי חובה בתקיעות הראשונות.

דינים שונים בשופר
התוקע בשופר גזול - יצא ידי חובתו למרות שאסור לברך עליו 37 . ואינו דומה ללולב הגזול שלא יוצא בו, מפני שבלולב צריך לצאת בגוף הלולב, ובשופר - המצוה היא רק בקול השופר, ובקול לא שייך גזל. אך אם השאיר אדם שופר בביהכ"נ מותר לתקוע בו מפני שניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה.
אין לחפות את פי השופר בשום חומר, כדי שלא תהא חציצה בין פיו של התוקע לשופר. מובא בשם הרמב"ן שמי שתוקע בלי שייגע בפיו בשופר - פסול, מפני שצריך מגע בין התוקע לשופר ככתוב 38 "אֶל חִכְּךָ שֹׁפָר".
אין לעבור אפילו על איסור דרבנן כדי להשיג שופר, אך מותר לומר לנכרי לעבור על איסור דרבנן כדי להביא שופר ביו"ט 39 . אם אולם בית הכנסת ענק 40 , יש לעמוד קרוב יותר לבעל התוקע, כדי שלא ישמע קול הברה עם קול השופר 41 .
זמן תקיעת שופר הוא ביום 42 , דהיינו מהנץ החמה. בשעת הדחק, כגון חייל בפעילות מבצעית שיש לו אפשרות לשמוע שופר לפני הנץ ויודע שלא תהיה לו אפשרות אח"כ עד השקיעה, יכול לשמוע מעלות השחר בברכה. (וה"ה לעניין מקרא מגילה ונטילת לולב.)

מניין הקולות
מן התורה צריך לשמוע תשע קולות 43 , ורבי אבהו תיקן בקיסרי שצריך לשמוע שלושים קולות 44 . וכתב הרמב"ם 45 שמרוב גלויות ואורך השנים נסתפקו מהי 'תרועה', לכן עושים את כל האפשרויות. ורב האי גאון כתב 46 , שלא נסתפקו במצוה דאורייתא שנהגה בכל הדורות, אלא כיון שהתורה אמרה "יום תרועה יהיה לכם" ותרגם אונקלוס 'יום יבבא יהא לכון', ובכל מקום בא"י היו מייבבים בצורה שונה, ביהודה כך ובגליל אחרת, וכל מקום הריע כדרך יבבתו, וכך יצא ידי חובתו, איחד רבי אבהו את כל היבבות של המקומות השונים כדי שיהיה מנהג אחיד בכל ישראל. ומוסיף החת"ס 47 ביאור יפה אף בדברי הרמב"ם, שסוגי התרועה תלויים במצבם של ישראל, בעת שלוותם ובעת גלותם; יש תרועה ויללה שהיא לשמחה ודביקות, ויש תרועה לתפילה בעת צרה, ויש גניחה שהיא לצער, ובכל תקופה עם ישראל הריע בצורה המתאימה לאותה תקופה, ע"ש בהרחבה. ומוסיף שזהו שכתב הרמב"ם: 'באורך הימים נסתפקו לנו איך היו אותם תרועות' כלומר גם ברמב"ם אין הכוונה לספק, אלא שינוי מחמת מצב התקופה, וזה החידוש בתקנת ר' אבהו לעשות את על סוגי התרועה בכל ישראל מידי שנה. ומסיים "וה' ירויח לנו ויקויים 'הטיבו נגן בתרועה'".
אנו נוהגים לתקוע מאה קולות עפ"י דברי בעל המאור 48 כיון שכתוב 'היום הרת עולם' דומיא דיולדת שפועה מאה פעיות, כך אנו תוקעין מאה קולות.

נשים בשמיעת קול שופר
אשה פטורה מתקיעת שופר 49 . אולם בדורות האחרונים נהגו הנשים להקפיד לשמוע קול שופר. אם באה לשמוע, לדעת הרמ"א יכולה לברך, ולדעת המחבר אינה יכולה לברך, אלא התוקע יברך אם לא יצא ידי חובתו 50 , או שמוציא גם איש שלא שמע את התקיעות. מ"מ אם תוקע רק לנשים והן לא יודעות לברך (כגון עולות חדשות), יתקע ללא ברכה. מי שמברך להוציא אחרים הם יוצאים גם אם אינם מבינים את הברכה.

כוונה לצאת יד"ח בשמיעת קול השופר
התוקע צריך לכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומע צריך להתכוון לצאת ידי חובתו 51 . וגם למ"ד שאין מצוות צריכות כוונה, הני מילי שעושה מצוה בעצמו, אך אם רוצה לצאת י"ח ע"י שליח לכו"ע צריך לכוון לצאת, כי אחרת אין שום קשר בין עשיית המצוה לאותו אדם. 52
אורך התקיעה צריך להיות לפחות כאורך התרועה של אותו סדר. וראוי לתקוע בשלושים קולות אחרונים את התרועה כמנהג יהודי תימן.

הכנה מיו"ט א' ליו"ט ב'
בעל המאור 53 סובר, שבארץ-ישראל עושים ראש השנה רק יום אחד כמו שאר ימים טובים, אך רוב הראשונים (רי"ף, רמב"ם ורא"ש) סוברים, שגם בא"י עושים יומיים והם כיומא אריכתא. אמנם, צריך לדעת שיש הבדל גדול בין יום טוב שני של גלויות לבין יו"ט שני של ר"ה בארץ ישראל. בחו"ל עושים בכל יו"ט עוד יו"ט שני מפני הספק שלא ידעו מתי קדשו את החודש, אבל ברור שאחד הימים הוא קודש והשני חול, וכיון שלא יודעים איזהו קדש, עושים את שניהם יו"ט. לכן ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני ממה נפשך, או שהיא נולדה ביום חול ואין שום בעיה לאוכלה למחרת שהוא יו"ט, או שנולדה ביו"ט ולמחרת הוא חול וגם אז אין בעיה לאוכלה.
בראש השנה שני הימים הם ימים טובים, אלא שהראשון הוא דאורייתא והשני דרבנן, לכן ביצה שנולדה ביום הראשון אסורה גם בשני. כמו כן אין לעשות שום הכנות מהיום הראשון ליום השני דהוי כמכין מיום טוב לחול, למרות שלגבי דברים אחרים אנו אומרים ששני ימי ר"ה הם 'חדא קדושא'.

'שהחיינו' ביו"ט ב'
יש מחלוקת הראשונים אם לברך 'שהחיינו' בליל ב'. הרמב"ם סובר שלא לברך, והמחבר 54 מכריע שיברך אף אם אין לו פרי חדש. כדי לחוש לשיטת הרמב"ם ראוי שיהיה פרי חדש בליל ב', ויוכל לברך 'שהחיינו' לכו"ע.

עשרת ימי תשובה
המלך הקדוש והמלך המשפט
בעשרת ימי תשובה אומרים במקום ה'א-ל הקדוש' - 'המלך הקדוש', ובמקום 'מלך אוהב צדקה ומשפט' - 'המלך המשפט' 55 .
אם טעה ולא אמר או שהוא מסופק:
שיטת המחבר: אם הוא ב'המלך הקדוש' - חוזר לראש מפני שיש כלל 56 ששלוש ברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה נחשבות כחטיבה אחת, וכל טעות באחת מהן צריך לחזור לראש התפילה שזו בעצם תחילת הברכה. אם הוא ב'המלך המשפט' - אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת 'השיבה', ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש התפילה.
שיטת הרמ"א: אם טעה ולא אמר 'המלך הקדוש' - חוזר לראש. אך אם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט' במקום 'המלך המשפט', כיון שסוף סוף הזכיר את המילה 'מלך' יצא בדיעבד.
אין אפשרות לתקן זאת ב'שומע תפילה' מפני ש'שומע תפילה' עניינה בקשות, לכן אם לא אמר 'ותן טל ומטר' יכול לאומרה ב'שומע תפילה' כי זו בקשה, לעומת 'משיב הרוח ומוריד הגשם' שהיא שבח שאינו יכול לאומרה ב'שומע תפילה'. כמו כן 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט' הם ענייני שבח ולא שייכים ל'שומע תפילה'.
אם אמר 'האל הקדוש' או 'מלך אוהב צדקה ומשפט' ותוך כדי דיבור (זמן אמירת שלוש תיבות 'שלום עליך רבי') נזכר ותיקן את עצמו - אין צריך לחזור. כל זאת אם לא התחיל את הברכה הבאה, אך אם התחיל את הברכה הבאה - אפילו אם תיקן עצמו תוך כדי דיבור - נחשב הפסק, וב'המלך הקדוש' צריך לחזור לראש התפילה. מובא ב'דרך החיים' 57 שאם במשך השנה אמר 'המלך הקדוש' או 'המלך המשפט', אינו נחשב טעות ואינו חוזר, ולא דמי למי שאמר ביום רגיל 'יעלה ויבוא' שזה שקר גמור, שהרי אותו יום אינו ראש חודש, 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט' אלו דברים נכונים ואמיתיים כל השנה כולה, אלא שבעשי"ת אנו מדגישים זאת באופן ברור יותר.

שאר התוספות בתפילה
כל שאר התוספות, אם שכח ולא אמר, אם לא סיים את אותה ברכה יחזור, אך אם סיים לא יחזור, מפני שדברים אלו לא מוזכרים בתלמוד אלא זו תוספת של הגאונים. לכן ראוי לכל אדם שבימים אלו יקפיד להתפלל מתוך סידור וכך לא יתבלבל ולא ישכח, כמו שמובא 58 לגבי ברכת המזון שראוי לכל אחד לברך מתוך הכתב.
בשבת שבתוך עשי"ת בערבית יאמר בברכת מעין שבע 'המלך הקדוש' 59 . אם טעה השליח ציבור, י"א שצריך לחזור וי"א שלא צריך לחזור. והטעם הוא, שבדורות הקודמים היו מתפללים מחוץ לעיר, וכדי שהמאחרים לא יאלצו לחזור לבד, היו אומרים ברכה מעין שבע, אך זה אינו חלק עיקרי מהתפילה, לכן מספק לא יחזור. הוא הדין אם חל ראש השנה או יום כיפור בשבת.

זהירות מפת עכו"ם בעשי"ת
איסור פת עכו"ם מובא ביו"ד סי' קיב, ויש שנהגו היתר בפת פלטר, היינו: אופה, שיש פחות חשש של קירבה והתיידדות מאשר פת גוי של בעל בית פרטי 60 . מ"מ בעשי"ת ראוי להמנע אף מפת פלטר. לכן היום, מי שנוסע לחוץ-לארץ, במקום שלא מורחים את התבניות עם שומן של איסור, והממשלה שם מקפידה על ניפוי הקמח, מותר לקנות לחם של מאפיה. מכל מקום גם אם כל השנה אינו מקפיד, בעשרת ימי תשובה ראוי לכל אדם מישראל להזהר בזה 61 .


1. הלכות תשובה פ"ג ה"ד.
2. סימן תקפא.
3. תקפא, א, ברמ"א.
4. כמו כן מקפידים שיום חביטת הערבה שהוא שביעי של סוכות לא יחול בשבת כדי שיוכלו לחבוט.
5. מנחות צט:
6. 'ברכי יוסף' סימן תקפא, ב, בשם מהר"ם זכותא.
7. דווקא בעל תפילה, אך מי שעולה לתורה או כהן שעולה לדוכן לא יברך, מפני שכל התעטפותו אינה לשם מצות ציצית אלא מפני כבוד הציבור.
8. הלכות ציצית פ"ג ה"ח.
9. הלכות קטנות עמ"ס מנחות, הלכות ציצית סימן א.
10. הרוצה לברך על טלית של חבירו, בעל הטלית צריך לתת לו אותה במתנה ע"מ להחזיר ואז היא שלו ויכול לברך, מפני שיש דין בציצית שצריכה להיות 'כסותך', לעומת תפילין שאין צורך שיהיו שלו וגם על שאולים יכול לברך.
11. תקפא, ב.
12. עיין שו"ע או"ח תקעא, ב.
13. תקפא סעיף ד.
14. תקפא, ד ברמ"א.
15. או"ח סימן תרו.
16. תקפא, ד.
17. 'משפט כהן' סימן קמז.
18. וכן בשו"ת 'סבא קדישא' למהרש"א אלפנדרי ח"ב יו"ד סימן כג, אוסר.
19. תקפב סעיף ד.
20. ברכות לד.
21. שם.
22. תקפב, ח.
23. נחמיה ח, י.
24. ברכות יג.
25. תקפב, ט.
26. רמ"א שם.
27. ה'מגן אברהם' מצדד לומר גם 'ותחתם', והגר"א אומר שלא לומר, מפני שרק הצדיקים נחתמים בראש השנה.
28. 'מועדי הראיה' עמוד עב.
29. כדברי הגמרא בכריתות ו. ש'סימנא מילתא היא'.
30. 'באר הגולה', באר השני ד"ה בפרק ג' דהוריות (עמוד לג בדפו"י).
31. פרשת לך לך, בראשית, יב, ו.
32. תנחומא ט.
33. ב'חיבור התשובה', מאמר ב פרק ב.
34. שבת קה:
35. בשו"ת ח"ד סימן כה אלף קא.
36. 'העמק שאלה' שאילתא קעא אות ב.
37. תקפו סעיף ב.
38. הושע ח, א.
39. תקפו כא.
40. אמנם בדרך כלל אין בעיה בבתי הכנסת הרגילים, כגון היכל "ישיבת ניר".
41. ט"ז תקפז, א.
42. תקפח, א.
43. ר"ה לד. תר"ת שלוש פעמים.
44. תשר"ת תש"ת תר"ת שלוש פעמים.
45. הלכות שופר פ"ג ה"ב.
46. מובא בר"ן ר"ה י. בדפי הרי"ף, ד"ה 'אתקין ר' אבהו'.
47. 'תורת משה' עה"ת בענייני ער"ה.
48. פרק אחרון בר"ה.
49. תקפט, ג.
50. שם ו.
51. שם ט.
52. זהו הסבר הנצ"יב (שאילתות קנד או"ק ב) בדעת הרמב"ם. ועיין בחוברת 'דרשת שבת הגדול' עמוד 58.
53. ביצה ה.
54. סימן תר, ב.
55. שו"ע סימן תקפב סעיף א.
56. ברכות לד.
57. הלכות תפילה, פרק "דיני סמיכת גאולה לתפילה ותפילת שמונה עשרה והברכות כולן" סעיף מו.
58. 'משנה ברורה' סימן קפה ס"ק א.
59. תקפב סעיף ג.
60. עיין שם ביו"ד סי' קיב פרטי הדינים וחילוקי הדעות בזה.
61. תרג, א.



Yeshiva.org.il
השער לעולם התורה

התחדשות – התבוננות לפני ר“ה

התחדשות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת ר' אברהם בן דוד

בעוד שעות אחדות הננו נכנסים לליל התקדש חג, ראש-השנה, יום הדין. בראש-השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (ראש-השנה טז, א), שנאמר: "היֹצֵר יחד לִבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו); כל באי עולם עוברים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אחד אחד, ככבשים שמונים אותם כדי לעשר, ויוצאים זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולים לצאת כאחד. וריש לקיש אמר, כי כשם שהגמלים העולים במעלות בית חורון, עולים בשביל צר ואין יכולים ללכת זה בצד זה, שהעמק עמוק בשני צידי הדרך, ולכן עולים זה אחר זה, כך עולים בני-האדם לפניו יתברך ביום הדין, אחד אחד, וכל אחד נידון לעצמו.

מדוע נבחר יום האחד בתשרי ליום הדין? כי יום זה הוא יום בריאתו של אדם הראשון. רבי אליעזר אומר: העולם נברא בעשרים וחמישה באלול, והאדם שנברא ביום השישי לבריאה, שהוא יום האחד בתשרי, נמשכה בריאתו של אדם כל היום: בראש-השנה נברא אדם הראשון. בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשנייה נמלך במלאכי-השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גיבלו, בחמישית ריקמו, בשישית העמידו גולם על רגליו, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן-עדן, בתשיעית ציוהו, בעשירית עבר על ציויו, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס [-קיבל חנינה] מלפני הקב"ה. אמר לו הקב"ה: אדם, זה סימן לבניך כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפני בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס. אימתי? "בחֹדש השביעי באחד לחֹדש" (ויקרא כג, כד). ואף בשמים יש אות, שמזל החודש הזה מאזניים, כי בו פלס ומאזני משפט לד'. כך דברי הר"ן (דפי הרי"ף ג.) על-פי הפסיקתא (כג, א).

לאמור: כל שלבי בריאתו של אדם היו ביום הזה, ביום הזה עלה במחשבה לברוא אותו ואחר-כך כל שלבי בריאתו. אחר-כך נצטווה במצוות ונכשל ועמד בדין וניחון. הכל היה באותו היום, גם הכישלון והתיקון, כי התשובה והתיקון הם חלק מבריאתו של האדם; אילולא האפשרות של התיקון, לא היתה יצירתו מושלמת. האדם היה חסר, שכן הוא עלול להיכשל ולא יוכל להתקיים לולא האפשרות של התשובה והתיקון. התשובה, שמונחת ביסוד היצירה של האדם, קדמה לעולם, ועל-ידי קביעת האפשרות של התיקון נעשתה בריאת האדם שלמה, בת קיום.

ביסוד בריאתו כבר ניתן לו חיסון מפני נפילות, ניתן לו כח הישרדות והתחדשות, ניתן בו הכח לקום ולהתאושש ולהתגבר אחרי כל משבר שאליו הוא נקלע. זהו ייחודו של ראש-השנה. בכל שנה בראש-השנה העולם והאדם מתחדשים. העולם נידון והאדם נידון. זה הביאור לדעתו של רבי אליעזר, שאמר: בתשרי נברא העולם, ואשרי העם יודעי תרועה. אשרי העם, שיודעים את מעלתו של היום הזה, יום תרועה, יום המלכת הקב"ה. ואמרו בברייתא (ראש-השנה טז, א) שאמר הקב"ה: "אִמרו לפני בראש-השנה מלכֻיות זכרונות ושופרות. מלכֻיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה - בשופר". אם בכל שנה מתחדש העולם בראש-השנה, בשנה זו, שמסתיימת שנת השמיטה, השנה השביעית, ומתחיל מחזור חדש, החידוש כפול. והננו מתפללים - תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה, ומכל מה שעברנו השנה, ממנו ניוָשע תשועת עולמים. כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.



Yeshiva.org.il
השער לעולם התורה

“זה היום תחלת מעשיך“

זה היום תחילת מעשיך

הרב חיים סבתו


תיקנו חכמים בנוסח התפילה של ראש השנה: "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון".

ומסבירה הגמרא (ר"ה כז,א):

"אמר רב שמואל בר יצחק: כמאן מצלינן האידנא: (=כמי אנו מתפללים עתה) 'זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון', כמאן - כרבי אליעזר, דאמר: בתשרי נברא העולם".

וביאר הר"ן (על הרי"ף על הסוגיה שם):

"ויש לשאול: למה אדם נידון בראש השנה יותר מבשאר דברים? ותירוץ דבר זה למדנו בפסיקתא (כג) בשם רבי אליעזר בפסוק: 'דרשו ה' בהמצאו' דתניא: בעשרים וחמשה באלול נברא העולם... ולפי זה, 'זה היום תחילת מעשיך'-על יצירת אדם קא אמרינן, אבל בכ"ה באלול תחילת בריאת העולם... "

ועדיין יש לשאול, מדוע אנו מתפללים: "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון", אם אין זה תחילת המעשים אלא היום הששי לבריאה?

וביאר הרבי מחב"ד, הרב שניאורסון, שהטעם לכך הוא מפני שתכלית בריאת העולם ומשמעות בריאתו אינה אלא בבריאת האדם.

כלומר, האדם אינו נזר הבריאה בלבד אלא הוא היחיד הנותן משמעות לבריאה, ולכן נכון לומר "תחילת מעשיך" רק על היום שנברא בו האדם כי הוא הנותן תוכן לעולם. וזאת מפני שהאדם הוא היחיד בכל יצורי מטה ומעלה שיש לו בחירה, על כן הוא היחיד שיכול לקבוע בדעתו מה יהיה בעולם ולפיכך כל העולם תלוי בו. ולא עוד אלא שמעשיו משפיעים על הבריאה כולה ועל גורלה וכפי שראינו בימי המבול שמעשי השחיתות של אותו דור הביאו לא להשמדת האנושות בלבד אלא אף להשחתת העולם כולו, ולעומת זאת צדקותו של נח הצילה את העולם כולו מאבדון.

וכך כותב הרמח"ל במסילת ישרים (פרק א):

"ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עלוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזו לשונם: (חגיגה יב) 'כיון שראה הקדוש ברוך הוא אור שגנזו לצדיקים, שמח, שנאמר: 'אור צדיקים ישמח'. ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צב): 'אמר רבי יצחק מלמד שנתכנסו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו'. והנה על העיקר הזה העירונו זכרונם לברכה במדרש קוהלת (רבה ז) שאמרו זה לשונם: "'ראה את מעשה האלוקים'(קהלת ז), בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".

ומכאן האחריות הגדולה המוטלת על האדם שבבחירתו בין טוב ורע, ובכוח התשובה הבאה מבחירתו, קובע הוא לא את גורלו בלבד אלא את גורל העולם כולו. ולכן יום דינו של האדם הוא יום הדין של העולם כולו ויום בריאת האדם הוא היום הנקרא: "יום ראשון" לבריאה כולה.1