Pages

22/04/2010

Parashat Ah'arei Mot - Kedoshim

קדושים תהיו
הרב חיים סבתו

פרשת קדושים נאמרה בהקהל (ויקרא יט, ב):

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם.

ישנן פרשיות נוספות בתורה, שמודגש בהן שהן נאמרו לכל עדת בנ"י. וקשה, שהרי כל התורה כולה נאמרה לכל עדת בני ישראל ובמה התייחדו פרשיות אלה. רבותינו מסבירים שההבדל בין פרשיות אלה לשאר פרשיות התורה הוא בצורת לימודם לבני ישראל. רוב פרשיות התורה, כפי המתואר בגמרא, נלמדו לעם בצורה הדרגתית. כך הוא במסכת עירובין (נד, ב):

כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן שנה לו משה פרקו. נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להם משה פרקן. נסתלקו בניו...

לעומתן, בפרשיות אלה מדגישה התורה שהן נאמרו לכלל הציבור מתחילה.

חז"ל עומדים על ייחוד זה של פרשת קדושים ומסבירים: 'מפני שרוב גופי תורה תלויים בה'. נראה שחז"ל לא התכוונו בביטוי זה רק למצווה הראשונה שבה, 'קדושים תהיו', אלא לכל המצוות המפורטות בה, ובהן מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שעליה דרש רבי עקיבא 'זה כלל גדול בתורה'. ובכל זאת נראה, כי הציווי 'קדושים תהיו' מצדיק בפני עצמו את התואר המיוחד 'שרוב גופי תורה תלויים בה'.

מה פישרה של דרישה זו? ההנמקה שנותנת התורה לדרישה: 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם'. האם יעלה על הדעת להשוות את קדושת האדם לקדושת המקום? משמעות הביטוי 'כי קדוש אני' היא שהקב"ה מנותק וגבוה מעל כל העולמות שאנו מכירים, יש בו אמירה חשובה כנגד עובדי האלילים והמיתולוגיה היוונית, שהאנישו את הא-לוהים ושייכו לו תכונות אנושיות רבות כמו אהבה, שנאה וכיוצא בזה. ביטוי זה מדגיש שהקב"ה מעל העולם ואינו שייך כלל במושגים ארציים אנושיים.

ואם כן, כיצד אפשר לדרוש מן האדם, הנמצא בעולם הזה והשייך לארץ ולטבע להתקדש? רבותינו הרבו לעסוק במושג 'קדושה' ובציוויים העולים ממנו.

ביטוי, המופיע בספרא, מקדם אותנו צעד נוסף בדרך להבנת משמעות הציווי. את הפסוק 'קדושים תהיו' מסבירים רבותינו בספרא כ'פרושים תהיו'. משמעות המילה 'קדושה' היא פרישות. הא-לוהים קדוש הוא, מובדל הוא מן העולם, וישנה דרישה מסוימת מבני האדם להידמות לו, להיות אף הם 'פרושים'. על האדם לעשות צעדים סמליים של פרישות מן העולם, אשר יוכיחו את רצונו להידמות לא-לוהים, הפרוש לגמרי מן העולם.


כמובן, אין כוונת הדרישה מן האדם לפרישה מוחלטת מן העולם. עיון בתורה ומצוותיה יגלה שלא ניתן לפרש את המושג 'קדושים תהיו' כפרישה מוחלטת מן העולם, שהרי התורה מצווה לשאת אישה ולפרות ולרבות, ומצווה לאכול ולשתות בזמנים ובימים מסוימים. הכוונה היא לפרישות חלקית שמשמעותה ריסון. 'מרוסנים תהיו'. האדם הנמצא בתוך העולם מרסן עצמו בהוויות העולם, ועל ידי כך מביע את רצונו להידמות לא-ל הפרוש לחלוטין מן העולם.

הרמב"ם כותב בספר המצוות בשורש הרביעי:

אמרו 'קדושים תהיו', 'והתקדשתם והייתם קדושים', הם ציווים לקיים כל התורה, כאילו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שציויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו.

לדעת הרמב"ם הציווי 'קדושים תהיו' איננו חדש, אלא הוא מהווה סיכום של התוצאה שתתקבל אם נשמור את כל התורה כולה. כלומר, התורה אומרת, שסך כל מצוות התורה מגבילות אותך ומרסנות אותך. מטרת המצוות להעלות אותך לאווירה רוחנית, ולרסן את האווירה הגשמית שאתה נמצא בה. הן מביאות אותך להיות קדוש. מאחר ואין באמירה זו כל ציווי חדש אין למנות אותה במניין המצוות. לשיטת הרמב"ם, לא הזכרתו של הציווי נמנה אלא תוכנו, והתוכן כבר נאמר: שמירת שבת, איסורי עריות ושאר מצוות התורה אשר מובילות אותך לקדושה ופרישות.

הרמב"ם מוכיח את דבריו מן המכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים פרשה כ):

איסי בן יהודה אומר: כשהקב"ה מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה.

ציווי התורה 'קדושים תהיו' איננו מצווה מסוימת, אלא זוהי אמירה שכל מצווה ומצווה מוסיפה קדושה לעם ישראל. תוכנן ותכליתן של המצוות הינו קידוש עם ישראל. עניין זה מבוטא בנוסח הברכות אותן אנו מברכים בטרם ביצוע המצוות, 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו'.

ברם, כאשר הרמב"ם נתן שמות לארבעה עשר ספריו במשנה תורה הוא ייחד ספר אחד וקרא לו בשם 'קדושה'. והרי, סובר הרמב"ם שכל המצוות הינן קדושה, ואם כן במה התייחד ספר זה?


ספר 'קדושה' מכיל את הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה. ומשמע, שאמנם, כל המצוות מעניקות קדושה, אך ישנו תחום אחד בין המצוות היותר ראוי להיקרא 'קדושה'. תחום זה הינו תחום העריות והמאכלות האסורות.


אף רש"י (ויקרא יט, ב), כרמב"ם, מזהה את הציווי קדושים תהיו עם פרישות העריות:


קדושים תהיו - היו פרושים מן העריות.


דבריו של רש"י נובעים מסמיכות פרשה זו לפרשה הקודמת, פרשת אחרי מות, המסתיימת בפרשה הגדולה של איסורי עריות (שם יח, ג):


כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו.


ומסיימת הפרשה (שם יח, ל - יט, ב):

ושמרתם את-משמרתי, לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם, ולא תטמאו, בהם: אני, יהוה אלהיכם. וידבר יהוה, אל-משה לאמר. דבר אל-כל-עדת בני-ישראל, ואמרת אלהם--קדשים תהיו: כי קדוש, אני ה’ אלהיכם.


סמיכות פרשיות אלה והביטוי החוזר בשתיהן, 'אני ה' א-לוהיכם', הן שהביאו את רש"י לקשור בינם. האמירה 'קדושים תהיו' שנאמרת בתחילת פרשתנו הינה המשך ישיר לפרשת עריות הקודמת לה.


אף בסוף פרשת קדושים מוצאים אנו פסוקים דומים (שם כ, כב-כו):


ושמרתם את-כל-חקתי ואת-כל-משפטי, ועשיתם אתם; ולא-תקיא אתכם, הארץ, אשר אני מביא אתכם שמה, לשבת בה. ולא תלכו בחקת הגוי, אשר-אני משלח מפניכם: כי את-כל-אלה עשו, ואקץ בם. ואמר לכם, אתם תירשו את-אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אתה, ארץ זבת חלב ודבש: אני יהוה אלהיכם, אשר-הבדלתי אתכם מן-העמים. והבדלתם בין-הבהמה הטהרה, לטמאה, ובין-העוף הטמא, לטהר; ולא-תשקצו את-נפשתיכם בבהמה ובעוף, ובכל אשר תרמש האדמה, אשר-הבדלתי לכם, לטמא. והייתם לי קדשים, כי קדוש אני יהוה; ואבדל אתכם מן-העמים, להיות לי.

נמצא אפוא, שביטויי הקדושה המוזכרים בפרשת קדושים מתייחסים לשני תחומים: התחום האחד הינו איסורי עריות, וזאת מתוך הסמיכות לפרשת אחרי מות, והתחום השני הינו איסורי מאכלות, כפי שעולה מפסוקי סוף פרשת קדושים. מעתה מובן מדוע הרמב"ם נתן את השם 'קדושה' לספרו העוסק באיסורי עריות ואיסורי מאכלות, משום שאלו איסורים בהם נתייחד המושג קדושה.


בנושא זה של הקדושה מצאנו הנחיה מיוחדת בנוגע לארץ ישראל שלא מצאנו בשאר המצוות (שם יח, כח):

ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.


הארץ הקיאה את הכנעני לא משום שבני ישראל היו צריכים להיכנס אליה, אלא משום שלא הקפיד על שני ענייני הקדושה העיקריים, איסורי ביאה ואיסורי מאכלות.


ישראל לא גירשו את הכנעני כי הם היו צריכים להיכנס, אלא אדרבה התורה אומרת שעד שתועבות הכנעני לא הגיעו לשיאם ישראל לא נכנסו: 'כי לא שלם עון האמרי עד הנה' (בראשית טו, טז). רק כאשר הגיעו תועבות הכנעני לרמה שהארץ לא יכלה לסבול, נכנסו ישראל לארץ במקום הכנעני. זאת ועוד, התורה אף הזהירה אותנו שאם אנו נעשה כתועבות האמורי, גם אותנו הארץ תקיא.


שני תחומים אלה התייחדו בכך שבהם עניין ההנאה והתענוג הוא חלק מהאמצעי לקיום המצווה. הקב"ה ברא באדם את תענוג האכילה, על מנת שהאדם ירצה לאכול, ההנאה משמשת כאמצעי לכך שהאדם ישמור על קיומו ולא ירעיב את עצמו. כך הדבר גם בחיי המשפחה, היה צורך באמצעי נוסף של תענוג על מנת שהאדם ירצה לקחת על עצמו אחריות כזו וישנו חשש שהאמצעי יהפוך למטרה. לכן דווקא שם נאמרו ביטויי הפרישות והקדושה באופן חד משמעי, ודוקא בהם התייחדה ארץ ישראל.


הרמב"ם במורה נבוכים מסביר למה הלשון העברית נקראת 'לשון הקודש'. לדבריו, לשון זו הינה היחידה בעולם אשר אין בה שמות לאברי המין ואף לא ליחסי האישות. כארץ הקודש, אשר איננה סובלת את העריות, כך לשון הקודש.


הרמב"ן חולק על הרמב"ם וסובר, שאין כוונת הציווי 'קדושים תהיו' להגדיר את תכלית המצוות, אלא כוונתו מאד מסוימת:


והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות... שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים... וטעם הכתוב שאמר 'כי קדוש אני ה' א-להיכם' - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים.


הרמב"ן מחדש שמלבד המצוות המפורשות בתורה ישנה מצווה נוספת המְצַווָה על המרחב המותר של האדם.


הרמח"ל במסילת ישרים שואל בתחילת שער הפרישות:


לא דייך מה שאסרה עליך התורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים, ואין גבול לדבר הזה ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל וחכמינו ז"ל אמרו שעתיד האדם ליתן דין וחשבון לפני המקום על מה שלא נהנה ולא אכל ממנו אעפ"י שהיה מותר.


מדגיש הרמב"ן שאף בתוך המרחב המותר ישנו ציווי המצווה עליך לרסן עצמך.


אמנם, התורה לא הגדירה במפורש מה צריך להיכלל בריסון זה ומה צריך להיות היקפו, ושני טעמים לדבר. טעם אחד הוא, שאם הייתה התורה מגדירה לנו במפורש את גבולות האיסור היה הופך מקדושה לאיסור רגיל. רצון התורה הוא שהאדם יכבוש, בעצמו, חלק מן הדברים שמותרים לך. מתוך מה שמותר לו עליו בעצמו לבחור את התחום ואת הגדרים של הריסון, וזוהי התקדשות. דומה הדבר למידת החסד, בה התורה לא הגדירה כמה חסד על האדם לעשות, כדי להשאיר את הדבר בגדר חסד.


טעם נוסף מוצאים אנו בדברי הרמח"ל בסוף מידת הפרישות. לאחר שהביא וביאר את כל ענייני הפרישות כותב הוא:


הרי לך הכלל האמיתי כל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם הזה ראוי שיפרוש מהם וכל מה שמוכרח לו חטא לפרוש ממנו. הנה זה כלל נאמן אך משפט הפרטים מסור לשיקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש.


אי אפשר להגדיר פרטים בציווי זה כי הפרטים משתנים מאדם לאדם, מדור לדור ומתקופה לתקופה. לא זהה הקדושה הנדרשת מאדם במצב רוחני מסוים כקדושה הנדרשת מאדם במצב רוחני אחר.


במידת הקדושה מבאר לנו הרמח"ל עניין חשוב נוסף:


עניין הקדושה כפול הוא, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. תחילתו מה שהאדם מקדש את עצמו וסופו מה שמקדשים אותו משמיים. הוא מה שאמרו האדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות היא ברדיפת הידיעה האמיתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ישרה עליו קדושתו ויקדשהו ואז יצלח בידו שיוכל להיות בדבקות עימו יתברך בתמידות כי מה שהטבע מונע ממנו יעזרהו יתברך לא ימנע טוב להולכים בטוב.


הרמח"ל מסביר כי לקדושה שני חלקים, ורק אחד מהם נתון בידיו של האדם. על האדם להתקדש, ולפרוש ככל שביכולתו, אבל לחלקה השני של הקדושה יזכה רק במתנה. אדם שמקדש עצמו מעט מן השמיים מקדשים אותו ושורה עליו שכינה והשראה של קדושה.


נסיים בדברים שאמר הרב נריה בהספד על בנו אברהם יצחק שנפטר בגיל צעיר. בתהילים נאמר (פד, יב):


חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להלכים בתמים.


לרוב, אדם שמתקדש הוא גם מתבדל. קדושה והתבדלות הולכות כאחד, ולכן, לכאורה, אדם שמתקדש פורש מחברת בני האדם. בני האדם אינם אוהבים אותו משום שהוא אינו כמותם, הוא אינו חי כמוהם, אינו אוכל כמוהם ואינו מתעסק איתם בהבלי העולם. לעיתים הם אף מקנאים בו.


לכן, 'חן וכבוד ייתן ה' ' - הקב"ה נותן למתקדש מתנה מיוחדת של חן וכבוד שמימיים, שעושים אותו מוצא חן בעיני הבריות. על אף התבדלותו ועל אף שהוא לא נוהג בהבלי העולם, אנשים רוצים את חברתו ואת קרבתו. הוא ימצא חן בעיניהם. חן זה מתנת אלוהים הוא ואינו תלוי כלל ביופי או בפרט חיצוני אחר.

הקדושה, שעל פניו הייתה צריכה לגרום להתרחקותו מהחברה, משרה עליו חן מיוחד אשר מעניק לו מקום של כבוד בחברה.