Parashat Nasso

Parashat Nasso

La Bénédiction des Cohanim

"Et vous mettrez Mon Nom sur les enfants d'Israël, et Je vous bénirai" (Bamidbar 6, 27)

Dans le Talmud, on nous enseigne à propos de ce verset :
"Rabbi Akiva a dit nous l'avons apprise [=la bénédiction Divine] des prêtres [Cohanim], de D'ieu Lui-Même (MiPi HaGevoura) ne l'avons-nous point appris? C'est lorsqu'Il dit "et Je vous bénirai", cela signifie que les Cohanim bénissent Israël et D'ieu agrée par leur biais" (Talmud Bavli, H'oulin 49a)

Il est à retirer de ce passage talmudique que la Volonté Divine est de bénir Son Peuple quotidiennement !
En effet, la Birkat Cohanim (Bénédiction des Cohanim) se faisait tant au Temple que dans les contrées de la Terre d'Israël tous les jours.
(Sur les trois différences entre le Temple et les "Gvoulin" et une explication de celles-ci, cf. le comm. du Rav S. R. Hirsch sur le vers. ibid.)

Nos Sages apprennent encore de notre verset que D'ieu désire la Bénédiction de Cohanim (T. B. Sota 38a), c'est dire à quel point D'ieu aime Son Peuple et désire le bénir. Toutefois, il est clair que le terme "désirer" (MiTavé) n'est pas à prendre à son sens propre, en effet il s'agit là d'un attribut Divin. Il semblerait ainsi nos Sages nous transmettent ici un certain message : il existe un lien puissant entre D'ieu et Israël - de la même manière que D'ieu "désire avoir un appartement ici-bas" (Hakadosh Barouch Hou Mitavé LeDira BaTah'tonim) en ordonnant la construction du Temple [cf. Shemot Rabba 12 ; Likutei Sichot du Rabbi de Loubavitch, part. 2, Lech-Lecha, et al. ; Tanchuma Nasso, 15 ], ainsi Il souhaite résider au sein de Son Peuple, en le bénissant. C'est en quelque sorte un Dévoilement Divin ici-bas, dont la Volonté provient du plus haut point (Itarerouta diLeila).

C'est peut-être cette intention que traduit le Midrash (Tanchuma, Nasso, 8) :
"L'Assemblée Israël [Knesset Israël] dit devant D'ieu: "Maître de Monde, aux Cohanim tu dis de nous bénir. Nous n'avons guère besoin que de Ta Bénédiction et de se faire bénir de Ta Bouche […] D'ieu leur dit, malgré avoir dit aux Cohanim de vous bénir, Je Me tiens avec eux et vous bénis. Par conséquent les Cohanim étendent leur main, pour dire D'ieu Se tient derrière nous."

La Volonté Divine dont nous parlions précédemment est marquée par le fait que rien n'est laissé aux Cohanim seuls. Il n'y a pas de parole marmonnée magiquement - d'hommes naturellement extraordinaires, qui, par leur personnalité ou par un certain rituel nous assure la prospérité et la protection. Tout cela vient directement de D'ieu lui-même et personne d'autre.

Le Yeroushalmi (T. Y. Gittin, ch. 5, hal. 5 - 32b) va encore plus loin :
"… que tu ne dises pas un tel homme incestueux et meurtrier nous bénit. D'ieu dit - qui te bénis, n'est-ce pas moi? Ainsi qu'il est dit "Et vous mettrez Mon Nom sur les enfants d'Israël, et Je vous bénirai" (Bamidbar 6, 27)".

Explique Rav S. R. Hirsch (commentaire sur Bamidbar 6, 27) : "ce ne sont point les Cohanim qui bénissent Israël, les paroles qui sortent de leur bouche n'ont force de bénédiction en aucune manière - leur rôle est uniquement de "mettre mon Nom" sur le Peuple d'israël, alors que "Moi Je vous bénirai" (ibid.) ; leur rôle est de "déposer" le nom de D'ieu au sein du Peuple afin que celui-ci soit le char de la Shekhina [= Présence Divine]".

Il en ressort que l'unique raison pour le Cohen de bénir le Peuple soit son ordonnance Divine et sa nécessité à accomplir la Avoda dont la Birkat Cohanim fait partie intégrante [cf. R.S.R. Hirsch, ibid, vers. 23]. Leur qualité a être la voie par laquelle D'ieu bénit son Peuple est innée et provient du plus profond de leur âme [cf. Sefer Hakhinoukh, commandement positif 367 ; Pri Tzadik de Rabbi Tzadok HaCohen de Lublin, par. Nasso - il explique également qu'étant donné que le rôle des Cohanim est d'enseigner la Torah, il est naturel qu'ils disent la Birkat Cohanim dont les "lettres entourent le travail de la Torah"(sic)], c'est pourquoi ils accomplissent cette Mitzva (et doivent le faire ainsi), avec amour.

Si cette Mitzva est si chère aux yeux de l'Eternel [cf. T.B. Brakhot 20b, Rosh Hashana 17b, Nidda 70b, T.Y. Ta'anit ch. 4, 1, Sanhédrin ch. 1, 2, etc.] pourquoi est-ce qu'en dehors d'Israël n'est-elle pas effectuée tous les jours?

Le Rama (Rav Moshe Isserles - Sh. Ar. O.H'. 128, 44) écrit : "puisqu'ils sont occupés de pensées quant à leur revenu et à la perte du temps de leur travail et même à Yom-Tov, on ne fait guère monter les Cohanim, sauf à Moussaf, alors que les gens sortent de la synagogue et se réjouissent de la fête".
Cette habitude a plusieurs raisons [cf. l'article du Rav Shear-Yashouv HaCohen (grand-rabbin de H'aifa) in Techoumin, 2, pp. 345-359 - qui en cite cinq].
Nous aimerions en citer ici une autre.

Le Rama (ibid.) ramène également un usage qui peut paraître étrange : les Cohanim célibataires n'ont pas le droit de monter, en effet, le Talmud (Bavli, Yebamot 62b) indique que quiconque n'est pas marié, ne peut être joyeux, il est "laissé sans joie".

Le Maharam Ben Barouh' dans ses responsa se demande pour quelle raison Itzh'ak a demandé à son fils Essav de lui amener des "mets" avant de le bénir ? Il répond ainsi : étant donné qu'Itzh'ak était aveugle, voué à être enfermé, presque emprisonné chez lui à cause de son handicap et le monde lui paraissait sombre, il avait de la peine à être joyeux. Et sans joie, demande-t-il, comme la bénédiction pourra-t-elle prendre lieu? Elle sera faible… Par conséquent Itzh'ak a essayé de réveiller en lui-même ce sentiment là.

Il en est de même pour les Cohanim - qui ne peuvent se suffire de bénir le Peuple par de simples paroles prononcées, seul un cœur plein de bon sentiments convient à ce but, d'autant que sans joie, comme dit, leur bénédiction n'a pas beaucoup d'utilité…

Après cela, le "Levoush" (le plus grand disciple du Rama - ibid.) pose la question suivante : pourquoi même à Shabat, en dehors d'Israël, dans les communautés Ashkénazes (qui ne suivent pas en cela le "Beit Yossef" - le rav Yossef Karo) l'usage est que les Cohanim ne montent pas? Et celui-ci d'affirmer dans sa réponse que seuls les moments fériés tels les jours de fête (Yom Tov) où le cœur des gens est allègre (Touvei Lev) et détaché du souci de leur revenu ainsi que de leur travail, ceux-ci se réjouissent réellement et donc, les Cohanim peuvent monter réciter la Brah'a.

Dans les Responsa du Beit Efraim (du Gaon R' Efraim Zalman Margaliot - O. H'., siman 6), il est expliqué pourquoi en Israël on dit la Birkat Cohanim tous les jours : c'est qu'en Israël on est détaché du fardeau de la Galout - aller de génération en génération de ville en ville, de contrée en contrée, ce lourd poids de l'exil, même historique, n'est plus vécu en Israël, ainsi l'esprit est-il plus clair en Terre Sainte.

D'ici, nous comprenons qu'il y a une différence ontologique majeure entre l'environnement d'Israël et le reste du monde, en tous cas au niveau de la Avodat Hachem.

Ce point là est traité dans beaucoup de livres - nous n'en ramenons que très brièvement deux : le Shem MiShemouel du Rav Shmuel Borenstein de Sokhotshov (le fils du Avnei Nezer) qui écrit entre autres (Parashat Vayshlach, p. 42) qu'en dehors d'Israël la avoda est de "s'éloigner du mal" [sour meRa], alors qu'en Israël le service Divin est essentiellement positif [va'asse tov] et le Sfat Emet du Rabbi Alter de Gour (Parashat Re'eh, drasha de l'année 5661) qui proclame qu'en dehors d'Israël la avoda est marquée par la crainte [i'rah], alors qu'en Terre Sainte - la joie est la voie.


Puissions-nous tous servir D'ieu avec joie, comme les Cohanim, et jouir d'un temps où tous les Juifs entendront la Birkat Cohanim tous les jours, tant dans les contrées (gvoulin) que dans le Temple, Amen.

Shavouot - Halah'ot

הלכות שבועות

מאת הרה“ג מרדכי אליהו שליט“א

ניסן תשס"ב
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת אשר ישעיהו בן רבקה

חלק א – דיני ערב שבועות

ערב חודש סיוון
א. בערב ר"ח סיון טוב לאמר את התפילה שתקן השל"ה על גידול הבנים וחינוכם בדרך התורה, ויאמר אותה אף אם חל ערב ר"ח בשבת, ואף על פי שיש בה בקשת כפרת העונות, הואיל והיא באה כחלק מהתפילה - מותר. ומכל מקום אם מתענה ביום חמישי, עדיף לאומרה בתענית.

מראש חודש סיון
ב. ביום ר"ח סיון באו ישראל אל מול הר סיני. ביום זה היתה בעם ישראל אחדות גדולה "כאיש אחד בלב אחד", ולכן כתבה על כך התורה: "ויחן (בלשון יחיד) שם ישראל נגד ההר" (שמות יט ב). יש מחכמי ישראל שאומרים שבני ישראל באו להר סיני ביום ב' בסיון. על כן יש להקפיד במיוחד בשני ימים אלו על אחווה ורֵעוּת יותר מכל ימי העומר ויותר מכל השנה כולה. (עיין רש"י שם על פסוקים ב ג).

ג. ראוי להתנהג בקדושה וטהרה כל ששת הימים שמראש חדש ועד חג השבועות, ובזה יוסיף הארה גדולה לנשמתו ליראה את ה' הנכבד.

ד. נהגו להמנע מתשמיש המיטה בשלושת ימי הגבלה שלפני חג השבועות, שכתוב עליהם בזמן מתן תורה: "היו נכֹנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט טו). וכל שכן שנמנעים בליל שבועות (כף החיים תצד ס"ק יג). אמנם בבעילת מצווה חייב אדם אפילו בליל חג השבועות. וכן אם חושש משז"ל (כף החיים שם ס"ק יד).

ה. אין אומרים תחנון ואין מתענים מר"ח סיון שאז התחילו ההכנות למתן תורה. ואין אומרים תחנון עד י"ג בסיון כיוון שימים אלו הם ימי תשלומים לקרבנות חג השבועות. ויש נוהגים שלא לומר תחנון גם ביום י"ד בסיון (כף החיים תצד ס"ק נ, בן). אמנם מנהג הספרדים בירושלים ומנהג בית אל שלא לומר תחנון רק עד סוף יום י"ב בסיון, ומנהג אשכנזים בארץ ישראל עד סוף יום י"ג בסיון (עיין כף החיים קלא ס"ק קז ובמנהגי אר"י עמוד סו ס"ע ה).

ערב שבועות
ו. בפסח מקריבין שעורים, מאכל בהמה ובשבועות חיטים מאכל אדם, כיון שפסח מסמל את החרות הגופנית שלנו וגופנו דומה במשהו לבהמה, ושבועות היא החרות שזכינו לה במתן תורה. גאולת הגוף שהחלה בפסח מסתימת בגאולת הנפש עם קבלת תורה (עיין בן איש חי במדבר ה').

ז. מלאכה - העושה מלאכה בערב שבת ובערב יום טוב אחר חצות או בזמן מנחה קטנה, אינו רואה ברכה באותה מלאכה לעולם. אמנם מותר לעשות מלאכה לצורך יום טוב (טור או"ח תסח).

ח. אכילה - אין לאכול בערב יום טוב מחצות היום כדי שיאכל בלילה לתיאבון. אבל יכול לאכול פירות או מיני מזונות (עיין בן איש חי האזינו ג).

ט. קישוט עשבים - יש שנהגו לשטוח עשבים בבית הכנסת בערב החג, שיהיו שם ביום חג השבועות זכר למתן תורה שהיה בהר מלא ירק, כמו שאמר הכתוב "אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד ג - רמ"א תצד סע' ג). ויש נוהגים להעמיד ענפי אילן בבית הכנסת ובבתים לפי שביום חג השבועות נידונים על פירות האילן ויתפללו עליהם (באר היטב ס"ק ז). אך מנהגנו הוא לקשט בשושנים את ספר התורה, את התיבה ועוד מקומות בבית הכנסת (כף החיים שם ס"ק חן, טן), זכר למתן תורה, שבו נתמלא העולם כולו בּשָׂמִים. (עיין שבת פח:)
י. אם חל שבועות ביום ראשון, יקשטו את הבית בעשבים בערב שבת ולא בשבת (כף החיים שם ס"ק הן).

יא. תספורת - יסתפר, יטול צפורניו וירחץ לפני הטבילה, וטוב לומר "לשם יחוד" קודם התספורת (כמובא בלשון חכמים ח"א נח. והובא גם במחזור קול יעקב עיי"ש).

יב. הכוונה המובאת ב"לשם יחוד" היא כי במצוות התספורת הוא מכוון לקיים שתי מצות בפאת הראש, פאה אחת מצד ימין, ופאה אחת מצד שמאל, וחמש מצות בחמש פאות הזקן. וכשמשלם לספר יכוין לקים מצות "ביומו תתן שכרו" (שכל אומן כשמסיים המלאכה, זהו זמן הפרעון. ויכוין בזה לא רק בערב שבועות אלא בכל פעם שהולך להסתפר).

יג. אף על פי שלפי האר"י אין להסתפר בימי ספירת העומר כי אם בערב שבועות, עם כל זה כשחל שבועות ביום א' יסתפרו ביום ו' (עיין כף החיים תצג ס"ק יג).

יד. טבילה - "חייב אדם לטהר את עצמו ברגל" (ר"ה טז ב) על יד טבילה במקוה לקראת כל חג ובמיוחד לקראת שבועות שבו טיהרו את עצמם כל ישראל, אנשים ונשים, בציווי ה'.

טו. טובלים שמונה טבילות בערב החג; אחת - להעביר את הטומאה. שניה - לתיקון הכעס. שלישית - לתקן מה שפגם בשם ע"ב. רביעית - לתקן מה שפגם בשם ס"ג. חמישית - לתקן מה שפגם בשם מ"ה. שישית - לתקן מה שפגם בשם ב"ן. שביעית - להעביר את לבושי החול. שמינית - לקבל קדושת הרגל (כף החיים תסח ס"ק קא). ומי שאינו זוכר את כוונות הטבילה בפרטות, יטבול שמונה פעמים ויכוין בטבילתו על פי מה שכתוב בכף החיים הנ"ל או במחזורים ובספר זה.

טז. מי שהוא זקן וחולה ואינו יכול לטבול במקוה - ישפוך על גופו תשעה קבין מים שהם כשלוש עשרה וחצי ליטר מים ללא הפסקה. וישפוך מכלי אחד, שניים או שלושה כלים אך לא יותר מכך. וישפוך עליו אדם אחר ללא הפסקה בין כלי לכלי. ויש אומרים שאין צריך בכלי דווקא אלא אפילו עומד תחת המקלחת ויורדים על גופו כשלוש עשרה וחצי ליטר מים ללא הפסקה, הרי זה מטהרו (בן איש חי ניצבים ג ועיין מ"ב ס"ק כ"ו כף החיים ס"ק פ"ה ועיין כף החיים סי' פ"ח אותיות ה' וצ"ח).

יז. למנוע מכשול יש להדגיש כי עצה זו מועילה אך ורק לטבילה של גברים בערבי חגים, ראש השנה, כיפור וכדו', אך לטהרת נשים לבעליהם אין לעצה זו כל ערך עד שתטבול במקוה ממש וכלשון הרמב"ם (בהלכות איסורי ביאה פרק יא הלכה טז) "אין האשה עולה מטומאתה ויוצא מידי ערוה עד שתטבול במי מקוה כשר,,,, אבל אם רחצה במרחץ אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם הרי היא אחר הרחיצה כמות שהיתה קודם הרחיצה, ב"כרת". שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעיין או בימים שהם כמעיין כמו שיתבאר בהלכות מקואות".

יח. מי שאין יכול לשפוך על עצמו מים כדלעיל - יטול את ידיו ארבעים פעם: וכך הסדר: יערה תחילה מים על יד ימין ויכווין אות ראשונה של שם ע"ב. פעם שנייה על יד שמאל ויכווין גם כן באות הראשונה של שם ע"ב. אחר כך יערה פעם שנייה על יד ימין ויכווין באות השנייה של שם ע"ב, ויערה אחר כך על יד שמאל ושוב יכווין באות השנייה של שם ע"ב, וכן בדרך הזאת יעשה עשר פעמים. אחר כך יערה עשר פעמים על יד ימין, ויכווין כל פעם באות אחת מעשר אותיות של שם ע"ב. אחר כך יערה עשר פעמים על יד שמאל, ויכווין כל פעם באות אחת מעשר אותיות של שם ע"ב על הסדר. נמצא בסך הכל ארבעים פעם, אותיות של שם ע"ב הן כך: י' ו' ד' (גימט' 20). ה' י' (גימט' 15). ו' י' ו' (גימט' 22). ה' י' (גימט' 15). סה"כ גימטריה 72 שהם ע"ב (בן איש חי שם).

יט. אחרי הנטילה יאמר עשר פעמים את הפסוק: "לֵב טָהוֹר בּרָא-לִי אֱלהים. ורוח נכון חדש בּקִרבִּי". ויכווין "לֵב טָהוֹר בּרָא" = ראשי תיבות "טבל" וסופי תיבות "אבר". שבטבילת אבר אחד נטהרים כל אבריו (ועיין ר"פ בסוד ישרים תפילה מיוחדת לזה ומובאת במחזורי קול יעקב).

כ. ריפוי - אין מקיזים דם בערב שבועות מפני שהוא יום סכנה, כיוון שאם לא היו מקבלים בני ישראל את התורה, היו עלולים ח"ו להקבר תחת הר סיני. מפני זה גזרו חכמים שלא להקיז דם בכל ערב יום טוב. ואם חל שבועות ביום ראשון מחמירים בזה כבר מיום ששי (שבת קכט ב. רמ"א תסח סע' י. מ"ב שם ס"ק לח. כף החיים שם ס"ק צח).

שבועות שחל ביום שישי
כא. יש להכין ביום חמישי עירובי תבשילין. (עיין לעיל הלכות וסדר הנחת העירוב).

כב. הדבקת הנרות לפמוטים היא מלאכה שאסורה ביום טוב, ועל כן יש להכין את הנרות בערב יום טוב או להשתמש בנרות שאינם צריכים הדבקה. ואם חל שבועות ביום שישי או ביום ראשון, יש להכין בערב יום טוב שתי מערכות פמוטים, אחת לערב יום טוב ושניה לערב שבת. אם לא הכין - יניח את הנרות בתוך הפמוט ויחזק אותן שלא יפלו על ידי נייר אלומיניום החתוך מיום חול אבל לקרוע ביום טוב אסור. המדליקות בשמן יתחבו את הפתילה במקומה בערב יום טוב. ואם לא עשו כן יכולים להכינם בדיעבד, גם ביום טוב עצמו. וטוב שיעשו כן בשינוי. (עיין כף החיים תקיד ס"ק מא משנ"ב ס"ק יח. ועיין בהלכות אלו באורך בדיני הדלקת נרות ביום טוב).

כג. יש להדליק מערב יום טוב נר נשמה גדול, על מנת שיוכלו להעביר ממנו אש לצורך הדלקת אש ביום טוב, ובמיוחד לצורך הדלקת נרות בערב שבת ביום שישי אחר הצהריים.

כד. אם אדם הניח עירובי תבשילין - מותר לו מעיקר הדין לבשל כל יום שישי שהוא יום טוב, וטוב לסיים להכין את הכנת מאכלי השבת בשעה מוקדמת ביום שישי, ולא להכינם סמוך ממש לפני כניסת השבת. (משנ"ב ס"ק תקכז ס"ק ג כף החיים שם ס"ק ד בן איש חי צו ס"ק ח)

כה. ישתדל לסיים את אכילת ארוחת הצהרים לפני חצות היום כדי שיאכל בליל שבת בתיאבון. ובדיעבד יכול לאכול עד זמן מנחה קטנה שהוא שעתים וחצי לפני השקיעה (ויש אומרים שלוש שעות, והכל בשעות זמניות עיין שולחן ערוך רמט סע' ב והחונים עליו).

כו. מי שרגיל לאכול ביום שבועות את מאכלי הבשר בשעה מוקדמת ואחר שש שעות את מאכלי החלב, צריך בשנה זו לאכול מוקדם את מאכלי הבשר בכדי שיאכל סעודה חלבית בשעה מוקדמת.

כז. מתפללים את תפילת ליל שבת כרגיל אך לא אומרים "במה מדליקין". (עיין שולחן ערוך ער סע' ב). ויש מהאשכנזים הנוהגים לומר "במה מדליקין".

כח. בכל שבוע אפשר מעיקר הדין להתחיל לקרוא "שנים מקרא ואחד תרגום" ממנחת שבת שעברה (ועיין שם בכף החיים ומ"ב). אמנם ע"פ הסוד טוב לקוראה ביום שישי. בכל שבת רגילה אין בכך בעיה אבל כשחל יום טוב ביום שישי אי אפשר לקרוא בו "שניים מקרא ואחד תרגום" שהוא יום טוב כמו כן אין קוראין "שנים מקרא ואחד תרגום" בליל שבת, ולכן ישתדל לגומרה ביום שבת קודם תפילת שחרית או אחרי תפילת מוסף לפני סעודת שבת. אם לא סיים קודם הסעודה - יקרא במשך היום לפני תפילת מנחה. אם חושש שלא יספיק לקרוא ביום שבת - יקרא בליל שבת "שניים מקרא ואחד תרגום" (עיין שולחן ערוך רפה סע' ד).

כט. במוצאי שבת מתפללים כמו בכל מוצאי שבת, אומרים "שובה" ויהי נועם וכו'", ועושים הבדלה כרגיל.

שבועות שחל ביום ראשון
ל. אין לשטוח בבית עשבים או ענפי אילן ביום שבת, ומי שרגיל להניחם יעשה כן ביום שישי. (ובעניין הקזת דם או ניתוח שאינו הכרחי עיין לעיל בדיני ערב שבועות).

לא. יש להדליק מערב יום שבת נר נשמה גדול, על מנת שיוכלו להעביר ממנו אש לצורך הדלקת אש ביום טוב, ובמיוחד לצורך הדלקת נרות של יום טוב בליל יום טוב במוצאי שבת.

לב. יש להכין בערב שבת שני זוגות פמוטים. אחת לערב שבת, ואחת לליל יום טוב. את נרות השבת ידליקו בערב שבת כרגיל. ואת נרות יום טוב צריכה האשה להדליק אחרי "צאת הכוכבים" ואחרי שאמרה בתפילת ערבית "ותודיענו" או שאמרה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש".

לג. את נרות אלו יש להדליק לפני הקידוש. מי שנוהגת לברך "שהחיינו" על הנרות בכל יום טוב תברך גם ביום זה. אם הדליקה נרות אחרי הקידוש אינה יכולה לברך "שהחיינו". (עיין באורך בהלכות הדלקת נרות בערב יום טוב)

לד. בתפילת ערבית אומרים "ותודיענו" והוא במקום "אתה חוננתנו". אם שכח לאומרו במקומו ונזכר לפני שאמר "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים" אפילו לפני "ברוך אתה", יאמר "ותודיענו" ואחר כך יאמר "והשיאנו". ואם הזכיר שם ה', אינו חוזר. (עיין שולחן ערוך תקצט. כף החיים שם ס"ק ב).

לה. אין לעשות שום מלאכה האסורה בשבת גם אם היא מותרת ביום טוב, עד שיאמר "ותודיענו" בתפילה, או אחר התפילה יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש".

לו. אם חל שבועות ביום ראשון מברכים בקידוש שעושים במוצאי שבת חמש ברכות וסימנם יקנה"ז: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן: א) יין - בורא פרי הגפן. ב) קידוש - אשר בחר בנו וכו' מקדש ישראל והזמנים. ג) נר - ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מאורי האש (ויסתכל על הנרות שהדליקה האשה). ד) הבדלה - ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המבדיל וכו' ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש. ה) זמן - שהחיינו. (עיין שולחן ערוך סי' תעג סע' א).

לז. אם שכח וקידש קידוש רגיל ללא הבדלה - יעשה הבדלה בשעה שנזכר. וכיצד יעשה הבדלה זו? אם נזכר בתוך הסעודה ורגיל לשתות יין בסעודתו, יקח כוס בידו ויברך "מאורי האש" ו"המבדיל". ואם אינו רגיל או שנזכר אחרי האוכל - יקח כוס יין בידו ויברך ג' ברכות "הגפן" "מאורי האש" ו"המבדיל". (עיין כף החיים שם ס"ק כג, כד).

לח. אסור לומר בשבת: "אני הולך לישון כדי שיהיה לי כוח להשאר ער בליל שבועות". אבל מותר לחשוב כך. (מ"ב רצ ס"ק ד).

לט. אסור להוציא אוכל קפוא מהמקפיא ביום שבת בכדי שיופשר לסעודת יום טוב.

מ. ביום שבת ישתדל להתפלל מנחה מוקדם ולאכול סעודה שלישית בשעה מוקדמת לפני זמן מנחה קטנה (שעתיים וחצי לפני השקיעה). וכל זה בכדי שיאכל את סעודת ליל החג בתיאבון (שולחן ערוך תרלט סע' ג). אם עבר הזמן הזה ולא הספיק לאכול, יאכל סעודה שלישית אך לא יאכל בה יותר מ"כביצה" לחם (54 גרם - כשתי פרוסות - רמ"א תקכט סע' א. מ"ב רצא ס"ק יז).

מא. אין שום היתר לערוך את השולחן ביום שבת לצורך החג, וכן אין לחתוך סלט או להכין שאר מאכלים משבת לצורך החג. (עיין כף החיים תמד ס"ק מה).

מב . במוצאי יום טוב יעשו הבדלה ובה מברכים שתי ברכות: "הגפן" ו"המבדיל" (שולחן ערוך תצא סע' א).

מג. הפוסקים כמשנה ברורה מברכים "ברכת הלבנה" אחרי שלשה ימים מהמולד (משנ"ב תכו ס"ק ג' לדעת רוב האחרונים). הספרדים והאשכנזים הפוסקים כדעת הרש"ש לא מברכים "ברכת הלבנה" אם לא עברו שבעה ימים מעת לעת מזמן המולד. (שולחן ערוך תכו סע' ד כף החיים ס"ק סא. בן איש חי ויקרא כג). על כן יברכו הם ברכת הלבנה במוצאי שבועות שבו אנשים שמחים ולבושים בבגדי יום טוב והוא זמן ראוי ל"ברכת לבנה".

חלק ב – ליל חג השבועות

תפילת ליל שבועות
א. מאחרין להתפלל ערבית של ליל שבועות בכדי שיהיו ימי הספירה "תמימות", ומי שאינו יכול לאחר את התפילה - יתפלל מוקדם אבל לא יקדש עד שיהיה לילה ודאי (כף החיים תצד ס"ק א. משנה ברורה ס"ק א').

ב. אומרים בחג השבועות "זמן מתן תורתנו", (שולחן ערוך תצד סע' א). אף על פי שבתורה הוזכר בו רק ענין ה"מנחה החדשה", כיוון שכך זימן הקב"ה שבו ביום קיבלנו את התורה (מהראנ"ח פ' אמור קכז. שו"ת הריב"ש סי' צו. מחזיק ברכה תצד. מג"א שם. פר"ח שם ס"ק א).

ג. מי שלא אמר "יעלה ויבא", ואמר "ותתן לנו", או אמר "יעלה ויבא" ולא אמר "ותתן לנו" אם סיים תפילתו - אינו צריך לחזור. ואם לא אמר גם שניהם - חוזר (עיין כף החיים תפז ס"ק כו, כז. משנה ברורה ס"ק יא יב).

ד. אם מסופק אם אמר "יעלה ויבא" ביום טוב ויודע בברור שהתפלל כסדר התפילה של יום טוב, דהיינו שאמר: "אתה בחרתנו מכל העמים" יש להניח שהמשיך על הסדר ואינו חוזר (עיין כף החיים תפז ס"ק ל).

קידוש של שבועות
ה. צריך לברך על חג השבועות ברכת "שהחיינו", ומברכים אותה בקידוש הלילה, ונשים שבירכו "שהחיינו" בהדלקת נרות אינן יכולות לברך "שהחיינו" אם מקדשות לעצמן. אמנם אם שומעות קידוש ממישהו אחר יכולות לענות אמן על ברכתו (בן איש חי במדבר א).

ו. אין לאכול ולקדש עד צאת הכוכבים ממש, משום דכתיב: "תמימֹת" - שלמות (כף החיים תצד ס"ק א. משנה ברורה ס"ק ס"ק א).

ז. יזהר שלא ימלא את כריסו בליל שבועות, כי המאכל גורם לשינה, ו"צדיק אֹכל לשׂבע נפשו".

ח. קידוש הבדלה - אם חל שבועות ביום ראשון, מברכים במוצאי שבת חמש ברכות וסימנם יקנה"ז - יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן: א) יין - "בורא פרי הגפן". ב) קידוש - "אשר בחר בנו וכו' מקדש ישראל והזמנים". ג) נר - "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מאורי האש" (ויסתכל על הנרות שהדליקה האשה). ד) הבדלה - "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המבדיל וכו' ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש". ה) זמן -" שהחיינו" (עיין שולחן ערוך תע"ג ס"ע א).

ט. אם שכח ועשה "קידוש" רגיל ללא הבדלה, יעשה הבדלה בשעה שנזכר. וכיצד יעשה הבדלה זו? אם נזכר בתוך הסעודה ורגיל לשתות יין בסעודתו, יקח כוס בידו ויברך "מאורי האש" ו"המבדיל". ואם אינו רגיל לשתות יין בסעודתו או שנזכר אחרי האוכל, יקח כוס יין בידו ויברך שלוש ברכות "הגפן" "מאורי האש" ו"המבדיל". (שם ס"ע א)

תיקון ליל שבועות
י. טעם הלימוד - מספר טעמים נאמרו ללימוד בליל שבועות: ע"פ הפשט לימוד הלילה הוא כיוון שישראל שבאותו הדור ישנו בלילה שקודם מתן תורה והיה צריך משה להעירם ולזרזם לקראת מתן תורה כדכתיב "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה" (שמות יט יז), ולתקן מה שפגמו אנו נעורים כל ליל שבועות (מג"א תצד).

יא. ע"פ הדרש (מדרש תנחומא נח סי' ג) אמרו ישראל "נעשה ונשמע" על תורה שבכתב, והוכרחו לקבל תורה שבעל-פה על ידי כפית הר כגיגית. ועיקר זמן לימוד תורה שבעל-פה הוא בלילה שהרי בכל לילות החול אין לומדים תורה שבכתב כלל. ומכיוון שאנו רוצים לקבל ביתר תוקף את התורה שבעל-פה ביום מתן תורה, אנו לומדים בעיקר בלילה שהוא זמן לימוד תורה שבעל-פה.

יב. ע"פ הרמז יש שלוש רגלים בשנה כנגד ג' האבות. פסח כנגד אברהם שארח את שלושת המלאכים בחג הפסח. שבועות כנגד יצחק שנעקד על גבי המזבח ואיל הוקרב תמורתו, ובשבועות חג מתן תורה שמענו קול שופר אילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב שכתוב בו "ולמקנהו עשה סֻכֹת". ומידתו של יצחק היא מידת הגבורה לכן בשבועות לומדים בלילה למתק את הגבורות של יצחק.

יג. ע"פ הסוד טעם הלימוד מובא בזוהר הקדוש שהוא כדי לעטר את השכינה ה"כלה" בלימוד התורה, בכ"ד קישוטין לקראת יום המחרת יום מתן תורה (עיין לכל הנ"ל כף החיים ס"ק ו. משנה ברורה ס"ק א).

יד. מנין - ישתדלו ללמוד בלילה זה במניין, כיוון ש"כל בי עשרה שכינתא שריא" (השל"ה הקדוש מסכת שבועות).

טו. לימוד נשים - נשים אינן חייבות בתיקון ליל שבועות, ואם הן באות ולומדות תנ"ך וכד' תבוא עליהן ברכה (שו"ת רב פעלים א, או"ח סוד ישרים, סי' ט).

טז. סדר הלימוד - טוב ללמוד סדר התיקון בלילה זה, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כי הוא נתקן על דרך האמת. והוא מתוקן ומקובל מפי המהרח"ו הקדוש ז"ל מספר "עץ חיים" שע"פ האר"י ז"ל וסודו רם ונשא מאוד (כף החיים שם).

יז. סדר הלימוד בלילה זה: תחילה תנ"ך ואחר כך תרי"ג מצוות ואחר כך מדרש ואחר כך האידרא רבא וקטעים מהזוהר הקדוש, כי כן מפורש בזוהר הקדוש "למלעי באוריתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובדרשות דקראי וברזי דחכמתא", וקוראים קטעים מכל פרשה תחילה וסוף כמסודר בספרי התיקון (עיין בן איש חי במדבר ד).

יח. כבר נודע מנהגו של רבינו החיד"א ז"ל ללמוד בלילה זו שתי האידרות מעומד גם בעת זיקנתו, אשריו ואשרי חלקו (בן איש חי שם).

יט. אין ללמוד משניות בלילה זו. ומי שיש לו מנהג קבוע ללמוד י"ח פרקי משנה בכל יום, מותר ללמוד הי"ח פרקי משנה ביום דוקא ולא בלילה, ואין מניעה ללמוד המשנה אלא בליל שבועות בלבד. אבל בשאר לילות של שבתות וימים טובים אין מניעה כלל, ויכול ללמוד משניות כאשר ירצה (בן איש חי שם).

כ. בחורי ישיבה שרוצים ללמוד גמרא או מי שאינו יכול להיות ער כל הלילה, לפחות ילמדו את התנ"ך המסודר בספרי התיקון, וכן קטע מהמדרש וקטע מהזוהר. מעט מתרי"ג מצות.

כא. מי שהקדים ובא לבית הכנסת ועדיין לא נתקבצו לשם בני החבורה, יתחיל ללמוד את מנין המצוות לרמב"ם או את האדרא זוטא או תהילים וכאשר יבואו בני החבורה, יתחיל בסדר הלימוד בלא הפסק (כף אחת כב ב).

כב. מעלת הלימוד - יזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של הלילה הזה בחשק גדול ובשמחה פנימית רבה ובהתלהבות הלב. כי הלימוד המתוקן ללילה הזה עושה פרי למעלה וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. ואיתא בזוהר הקדוש בפרשת אמור וז"ל: חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין". ועוד אר"ש על חבריה דלעאן באוריתא בהאי לילה: "כולהון יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכירניא. וקודשא בריך הוא מברך לון בכמה ברכן ועטרין דעלמא עלאה" (הקדמה לזוהר ח א__ - החסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה זה והיו עוסקים בתורה ואומרים: "בואו ונוריש ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות, ועוד אמר רבי שמעון בר יוחאי על החבורה שעוסקת בתורה בזה הלילה: "כולם יהיו רשומין וכתובים בספר הזכרונות. והקב"ה מברך אותם בכמה ברכות ובכתרים של העולם העליון"). "ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפנה ליבו לבטלה בלילה הזאת, וכל שכן שלא יטנף פיו בדברים בטלים ודברי חול של משא ומתן וכל שכן בליצנות ולשון הרע. ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה ולא יתנמנם כלל כי רבינו האר"י ז"ל החמיר מאוד בענין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבא, וכנזכר בשער הכוונות בדרוש הלילה הזאת" (בן איש חי במדבר ג).

כג. בלילה זה יכול האדם להמשיך אור הכתר העליון וכו'. וכל מי שעושה לימוד לילה זה כתיקונו, ניצול מכרת כל אותה השנה, ומובטח לו שישלים שנתו ולא יבוא לו כל נזק, (פע"ח שער כג א). שכן אותיות "כרת" הן אותיות "כתר" (עיין כף החיים תצד ס"ק ו).

כד. צורת הלימוד - עיקר גדול הוא בכל לימוד וגם בלימוד הלילה הזה, שטוב ללמוד מעט בכוונה ובנעימה מלהרבות בלימוד בלי כוונה (עיין שולחן ערוך א סע' ד).

כה. מותר להפסיק בין ענין לענין בדברי התעוררות ומוסר לעורר את הלבבות ליראת ה'. ומה טוב ומה נעים שלא לדבר בלילה הזה אלא בלשון הקודש (השל"ה הקדוש מסכת שבועות).

כו. יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך לזה שמירה גדולה כיוון שכל עת שיש אסיפה של הרבה אנשים, דרכו של יצר הרע להכשיל לדבר דברי חולין, ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ולשון הרע. ומצווה לחכם להזהיר את הציבור שלא לעסוק בדברי בטלה ושחוק וקלות ראש כי אז נאה להם השינה והנאה לעולם (יעב"ץ. בן איש חי במדבר ג). וצריך להיות זך ונקי בלי תערובת דברים אחרים, וילמד בחשק גדול בשמחה רבה ובהתלהבות הלב כדי שיעשה יותר פרי למעלה ויגדל שכרו (עיין כף החיים תצד ס"ק יא).

כז. קריאת שמע - בכל פעם שעומדים להשאר ערים כל הלילה, כמו בלילה זה, צריך לומר "קריאת שמע" כחצי שעה קודם חצות, ויאמרו את כל הנוסח אך לא יברכו "המפיל".

כח. אם לא קרא "קריאת שמע" בזמנה, יכול לאומרה כל הלילה עד עלות השחר.

כט. מי שאמר "קריאת שמע" קודם חצות ואחר כך רוצה לישון, אינו צריך לחזור ולומר את כל "קריאת שמע", וטוב שיאמר פסוקים מ"שמע ישראל" עד שירדם.

ל. טבילה בבוקר - יזדרז האדם בטבילה של ליל חג השבועות באשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר, שיטבול במקוה או בבאר מים חיים אם יש לו, לקבל תוספת קדושה מן כתר עליון הנמשך בלילה הזה על ידי הלמוד, והוא הנקרא "שער החמישים", ועליו נאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'" (יחזקאל לו כה). וכמ"ש רבנו זלה"ה בשער הכוונות סוד הדבר הזה בהרחבה יותר, ערב שבת, ולפני הטבילה במקוה טהרה יאמר "לשם יחוד", שהובא ב"לשון חכמים" א, סי' סב.

חלק ג – סדר תפילות החג

ברכות השחר
א. מי שהיה ער כל הלילה - כל י"ח ברכות השחר מן "הנותן לשכוי בינה" ועד סוף ברכת התורה, כולם חייב אדם לסדרם ולברכם בכל יום אף על פי שלא נתחייב בהם לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים ואין לבטלם. אפילו אם לא ישן בלילה או אם לא הסיר מצנפתו או בגדיו או סודרו או מנעליו וכיוצא בזה - צריך לברכם בכל יום כולם, אף על פי שלא נתחייב בהם, לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו וכו'. (שער הכוונות דרושי ברכת השחר, נח א. כף החיים מו ס"ק מט).

ב. מי שנשאר ער ועתיד להשאר ער כל הלילה כגון בליל שבועות או שעשה "תיקון כרת" וכד' או שהיה עסוק בעבודתו - יברך אחרי חצות לילה ברכות השחר מ"אלהי נשמה" עד "גומל חסדים טובים לעמו ישראל". אמנם ברכות "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר" אין מברך אלא רק מי שנתחייב בהם. ולא יברך בחצות לילה את "ברכות התורה". כשיגיע הבוקר בעמוד השחר יטול ידיים בלי ברכה ויברך את "ברכות התורה". ואם צריך לנקביו, יברך "אשר יצר" (עיין שולחן ערוך ד סע' יג יד ועיין כף החיים משם המקובלים סי' ד' ס"ק מ"ז,, נ"ב, נ"ג. בן איש חי וישב יג. וזאת הברכה ג. ספר הלכה א, עמ' לב סע' ב). ואם התפנה לנקביו בשעות הבוקר, דעת המשנה ברורה שיברך גם "אשר יצר" וגם "על נטילת ידים" כמובא לקמן (ס"ק ל).

ג. אם לא בירך ברכות השחר בחצות הלילה - יכול לברך כל הלילה או בבוקר ועיין לקמן אם יברך במשך היום. (ספר הלכה א, עמ' לב סע' ג).

ד. בדרך כלל אנו מסמיכים את ברכת "אלוקי נשמה" לברכת "אשר יצר". אם אי אפשר לו - יכול לומר ברכת "אלוקי נשמה" גם בלא להקדים לה "אשר יצר" (עיין לשון שולחן ערוך ו ס"ע ג. בן איש חי וישב אות י"ב, עוי"ח וישב אות ז').

ה. מי שהיה ער כל הלילה - אינו יכול לברך ברכות התורה כל עוד שלא עלה עמוד השחר. ולכן בשעה שמסופק אם עלה עמוד השחר, אינו יכול לברך ברכות התורה, ולכן אין לו ללמוד תורה בזמן זה, ויזהר ברגעים אלה לא לשבת בשתיקה אלא יאמר פיוטים שירות ותשבחות. ונכון ששירים אלו לא יהיו מלות פסוקים, אף על פי שאומרם בדרך תחנונים (שולחן ערוך מ"ו סעי' ט' עיין כף החיים מז ס"ק כו. מ"ב שם ס"ק כח בן איש חי וישלח ג. וישב יג.).

ו. לפי לדעת המשנה ברורה מי שלא ישן בלילה מברך כל ברכות השחר חוץ מברכות התורה, ברכת "אלוהי נשמה" וברכת "המעביר חבלי שינה" שיש לגביהם ספק. על כן יחפש מישהו שישן, או ספרדי שמברך בכל מקרה ויכון לצאת ידי חובה בברכתו.

ז. אם אין בנמצא מי שיברך בשבילו ברכות אלו - לא יברך בעצמו אלא יכוון לצאת ידי חובת "ברכת התורה" בברכת "אהבה רבה" או "אהבת עולם" שאומרים קודם קריאת שמע ואחרי העמידה יאמר פסוק מברכת כהנים וכד'. ולדעת ר"ז אם אין מי שיוציאו ידי חובה - יכול לברך ברכות התורה (עין משנ"ב מז ס"ק כח).

ח. אם צריך לנקביו אחרי עמוד השחר - לדעת שולחן ערוך ר"ז ינקה גופו, יטול ידיו בלי ברכת "על נטילת ידים" ויברך "אשר יצר" בלבד. לדעת המשנה ברורה יברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר" ואחר כך יברך ברכות התורה. (מ"ב ד ס"ק ל. משנ"ב תצד ס"ק ד שולחן ערוך ר"ז שם).

ט. אם ישן ביום או בלילה אפילו "שיתין נישמין" ואחר כך היה ער כל הלילה - מברך בחצות לילה כל הברכות כדלקמן

י. מי שישן בלילה - מברך ברכות התורה מיד כשיקום ממיטתו אף על פי שלא עלה עדיין עמוד השחר.

יא. מי שהלך לישון אחר חצות - מי שהיה ער ולמד עד אחר חצות והולך רק אז לישון - נהגו שלא יברך את ברכות השחר בלכתו לישון אלא רק בבוקר. ויברך "על נטילת ידיים" וכל ברכות השחר עם ברכות התורה. אמנם אם ברך ברכות השחר לפני שהלך לישון - לא יברך בבוקר כשיקום את ברכות השחר פעם נוספת כמו כן לא יברך "על נטילת ידיים" אלא רק ברכות התורה. (עיין ספר הלכה א, עמ' יב, יג).

יב. מי שישן וקם אחר חצות - יטול ידיו עם ברכה ויאמר מיד בקומו את כל ברכות השחר עם ברכות התורה.

יג. מי שישן שינת קבע וקם לפני חצות - יטול ידיו ויברך מיד בקומו "על נטילת ידיים" ו"ברכות התורה". רק אחרי חצות הלילה יברך את שאר ברכות השחר. אם קם סמוך לחצות - רצוי שיחכה עד אחר חצות כדי שיברך את ברכות התורה ביחד עם ברכות השחר, שאז התיקון הנעשה על ידן הוא יותר מושלם. ובזמן שממתין לחצות יאמר שירות ותשבחות (עיין בן איש חי וישב יג. ספר הלכה א, עמ' לב סע' ב).

יד. שכח לברך - אם שכח ולא אמר ברכות השחר יכול לאומרם כל היום, וגם אחרי תפילת שחרית יכול לברך את כל הברכות חוץ מברכת התורה, שכבר נפטר בשעה שאמר ברכת "אהבת עולם". וחוץ מברכת "אלהי נשמה" שלא יאמר כיוון שנפטר בברכת "מחיה המתים" (בן איש חי וישב יג). ובמקרה זה טוב ללמוד מיד אחר התפילה דבר תורה. ויכול לברך עד השקיעה בלבד (ר"פ ח"ב ח ועיין משנ"ב נב ס"ק י וביאור להלכה שם שלדעת הגאון יכול לברך עד השינה).

שחרית ומוסף
טו. עיקר המצווה להתפלל תפילת שחרית עם "הנץ החמה". ויש שמקילים להתפלל מיד כשיאיר היום, ומתחילים שמונה עשרה לפני "הנץ החמה" מפני טורח ציבור (כף החיים תצד ס"ק יב). ובשעת דחק ניתן לסמוך עליהם. וגם הם צריכים מאוד להקפיד שלא להתחיל ברכות קריאת שמע לפני עלות השחר.

טז. אומרים הלל שלם עם ברכה תחילה וסוף.

יז. יתפלל תפילת שחרית ומוסף בהתלהבות וזריזות כדי שלא תחטפנו שינה באמצע ויבוא לידי טעות "וידוע כי גמר התיקון של ספירת העומר ולימוד ליל השבועות יהיה בתפילת מוסף, לכן צריך להזדרז בה הרבה כי הכל הולך אחר החיתום" (בן איש חי במדבר ה).

יח. מי שאינו בטוח בעצמו שיוכל להתפלל כראוי שחרית ומוסף של חג, יותר טוב שישן קצת קודם התפילה (יעב"ץ בספר עמודי שמים).

קריאת התורה בשבועות
יט. מוציאים בשבועות שני ספרים בספר הראשון קוראים חמשה עולים מ"בחודש השלישי" בפרשת יתרו (שמות יט א). ובספר השני בפרשת פנחס "וביום הביכורים".

כ. קוראים מ"בחדש השלישי" (שולחן ערוך תצד סע' א). משום שכתוב בפסיקתא דרב כהנא: "אמר הקב"ה לישראל בניי היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו שאתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה" (יב א).

כא. הספרדים נוהגים לקרוא בעת פתיחת ההיכל ארבעה בתים ראשונים וחמישה בתים אחרונים מה"כתובה", ויש נוהגים לקרוא את כל ה"כתובה" לפני מנחה.

כב. האשכנזים נוהגים לומר "אקדמות" אחרי שמראים לכהן מקום קריאתו בספר התורה, קודם קריאת התורה. אחרי האקדמות, מברך הכהן וקוראים לו (משנ"ב ס"ק ב).

כג. עשרת הדברות - נהגו שחכם הקהל עולה לתורה בקריאת עשרת הדברות.

כד. אין לעמוד בשעה שקוראים עשרת הדברות "מפני תרעומת המינים", שלא יאמרו כי רק עשרת הדברות מן השמים ח"ו (שו"ת הרמב"ם סי' רסג. שו"ת בית יעקב קכה. כף החיים תצד ס"ק כא, ל). אמנם לדעת החיד"א (ב"טוב עין" סי' י) מותר לעמוד, וכל עדה תעשה כמנהגה, ובלבד שלא יעשו מדבר זה מחלוקת.

כה. קוראים עשרת הדברות בטעם העליון גם בחג השבועות וגם בפרשיות "יתרו" "ואתחנן" (כף החיים תצד ס"ק כ). אמנם יחיד הקורא לעצמו את עשרת הדברות, קוראם בטעם התחתון גם בחג השבועות. (עיין ביאור להלכה שם עמוד ק ד"ה מבחודש שמסביר מהו טעם עליון ומהו תחתון).

כו. אף על פי שביום טוב מעלים חמישה עולים לתורה, אם העלו חמישה לפני שהגיע לעשרת הדברות, יעלה עוד אחד ויברך ויקרא מן המקום שפסק עד סוף הפרשה (שערי אפרים שער ח סע' כט).

כז. קדיש - הנוהגים כרמ"א אומרים רק פעם אחת "חצי קדיש" אחרי סיום הקריאה בספר הראשון, ובשעת אמירת קדיש זה - מניחים לידו גם את הספר השני. הספרדים אומרים קדיש אחרי כל ספר וספר (עיין משנ"ב קמז ס"ק כז כף החיים ס"ק מד מה).

כח. למנהג הספרדים אם טעה ה"משלים" ולא אמר קדיש אחרי ס"ת ראשון, וכבר עלה ה"מפטיר" ולא בירך ברכה ראשונה על קריאתו בספר השני, יאמר המשלים או הש"ץ חצי קדיש. אמנם אם המפטיר כבר התחיל לברך על קריאתו - לא יפסיק, אלא יאמר קדיש בסוף שיסיים המפטיר את הברכות על ספר התורה השני, ויעלה להם קדיש זה גם לס"ת הראשון.

כט. אם לא קראו עשרת הדברות והעולה האחרון אמר קדיש ועלו כבר חמישה עולים, אין צריך לחזור ולקרות עוד אחד, ואעפ"כ יגיד לקרוא בקול רם ממקום שפסק עד סוף הקריאה בלא ברכה. ואם רוצה להעלות עוד אחד ולקרוא עשרת הדברות עם ברכות, אין מזניחין אותו (שערי אפרים שם). אמנם, אם לא אמר קדיש, יעלו מישהו אחר והוא יוכל לברך.

ל. אם קרא לחמישי עד "אשר שם האלהים" ובירך ברכה אחרונה. יעלה עוד קורא ויקרא עד סוף הפרשה עם ברכה. אבל אם אמר החמישי קדיש, יקרא מישהו אחר, עד סוף הפרשה בלי ברכה (עיין שערי אפרים שער ח סע' לא. ועיין יד אליהו סי' י).

לא. מפטיר והפטרה - בספר השני קוראים בפרשת פנחס "וביום הביכורים", ומפטירים ביחזקאל א עד "ותשאני רוח" (עיין שולחן ערוך תצד סע' א).

לב. "מפטיר" שטעה ולא אמר קדיש אחרי קריאתו בספר תורה שני והתחיל בברכות ההפטרה, לא יפסיק, אלא ימשיך הברכות עד סופם, יקרא את ההפטרה, יברך ברכות אחרונות ורק אחר כך יאמר קדיש.

לג. בשמים - יש מחלקים בבית הכנסת עשבי ריח ופרחי שושנים בזמן קריאת התורה זכר למעמד הר סיני שבו נתמלא העולם כולו בשמים. וצריכים להקפיד לחלקם בין עולה לעולה, ולא באמצע הקריאה (כף החיים תצד ס"ק זן).

לד. מנחה חדשה - מי שכתב ספר תורה ומקדישו ביום זה, מעלתו מרובה. כאילו הקריב מנחה חדשה וכאילו קיבלו מהר סיני (עוללות אפרים קס. ועיין כף החיים שם ס"ק יט).

אזהרות
לה. יש נוהגים לקרות האזהרות דמהר"ר שלמה בן יהודה גבירול המונה בהם תרי"ג מצוות התורה בחרוזים. חלק א' הוא של רמ"ח מצוות עשה, וחלק ב' הוא של שס"ה מצוות לא תעשה. בארץ ישראל אומרים כל האזהרות בו ביום. בחו"ל נהגו לקרוא חלק א' ביום טוב ראשון וחלק ב' ביום טוב שני.

לו. נוהגים לומר אזהרות ביום חג השבועות כדי להזכיר שתרי"ג המצוות ניתנו למשה מסיני. וכבר כתב הרס"ג חיבור שלם המראה כיצד כלולים כל תרי"ג המצוות בעשרת הדברות.

לז. יכוון בקריאת המצוות וספירתם ליקבה"ו, וימנה אותן בחיבה כמונה מרגליות.

לח. יש מהלומדים של "תיקון ליל שבועות" שאינם קוראים בשחרית את האזהרות, כיוון שקראו בלילה את מנין תרי"ג מצוות לרמב"ם.

לט. יש נוהגים לקרוא קטע ראשון וקטע אחרון מה"אזהרות" בפתיחת ההיכל, וקוראים את ה"אזהרות" אחרי מנחה של יום טוב, ויש נוהגים לאומרן לפני מנחה (ועיין כף החיים תצד ס"ק לב).

מגילת רות
מ. הפוסקים כרמ"א נוהגים לקרוא מגילת רות מתוך מגילת קלף. ויש שנהגו לברך על מקרא מגילה ויש שלא נהגו בכך. וכל אחד יעשה כמנהגו (משנ"ב שם ס"ק יט).

מא. הספרדים נהגו לקרוא מגילת רות מתוך ספר רגיל אחרי האזהרות. ואלה שלמדו בלילה "תיקון ליל שבועות" וקראו בו את מגילת רות - אינם חוזרים לקרוא אותה בשחרית כיוון שקראו אותה בלילה.

מב. טעמים לקריאת מגילת רות - כמה טעמים לקריאת מגילת רות בשבועות. האחד הוא מפני שכתוב בה תחילת קציר שעורים, ושבועות הוא זמן הקציר (אבודרהם, תפילות הפסח).

מג. עוד טעם אחר כתבו: לפי שאבותינו לא קיבלו את התורה, אלא על ידי מילה וטבילה וקרבן, כמו גר שצריך מילה, טבילה וקרבן. ומגילת רות מספרת על גירותה של רות, ועל כן נהגו לקרוא רות בחג השבועות (אבודרהם שם).

מד. ועוד טעם אחר כתבו, כי מגילת רות עניינה הוא גמילות חסדים, והיא מתאימה לתורה שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.

מה. ועוד טעם אחר כתבו, שקוראים את המגילה בגלל שדוד המלך ע"ה נפטר בשבועות. וכל מגילת רות היא ייחוסו של דוד המלך.

מו. ועוד טעם אחר כתבו, כי ביום חג השבועות קיבל עם ישראל רו"ת מצוות בנוסף על שבע מצוות בני נח שכבר היו לנו, ובסך הכל קבלנו תרי"ג מצוות.

מז. ובילקוט הובא "ומה ענין רות אצל עצרת (שבועות). ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני. אמרה תורה לפני הקב"ה: רבש"ע, תן חלקי בשבט של עוני. שאם עשירים עוסקים בי, יהיו מתגאים, אבל כשהם עניים, הם מתעסקים בי, והם יודעים שהם רעבים ושפלים" (ילקוט שמעוני רות תקצו).

הפטרה
מח. בשבועות מפטירין במרכבה דיחזקאל (שולחן ערוך סי' תצד סע' א) מכיוון שבחג השבועות נגלה ה' בהר סיני ב"רכב אלהים רבתים אלפי שנאן, ה' בם סיני בקדש" (תהלים סח יח). וכתוב בזוהר כי ביום השבועות ראה יחזקאל הנביא את מעשה המרכבה (ברכ"י תצד ס"ק ג. ועיין מחזיק ברכה שלעתים יכול לחול שבועות גם בה' לחודש, כמובא בר"ה).

מט. הפטרה זו מפטירין אותה דווקא גדול וחכם (מ"ב תצד ס"ק ד. באר היטב שם ס"ק ג. ועיין של"ה, מסכת שבועות).

נ. נוהגים שלא להניח לקטן להפטיר בהפטרת א' של שבועות (אמת ליעקב).

יום טוב שני
נא . בליל ב' של שבועות בחו"ל ילמד התנ"ך המסודר בליל א' ואחר כך יישן. ואם יוכל ללמוד גם תרי"ג מצוות ואידרא רבא, ולהיות ניעור כל הלילה, אשריו ואשרי חלקו. וכבר נודע המעשה שהיה בזמן מרן ז"ל שהיה גם ביום השני של שבועות. ויזהר ביום שני של חג השבועות לקדשו בלימוד התורה כי גדול מכל יום טוב שני של שאר המועדים. וגם אסרו חג של שבועות, גדול מכל אסרו חג של שאר מועדים (עין בן איש חי במדבר ז).

נב. מתפללים כמו יום טוב ראשון, וקוראים הלל שלם עם ברכה, ומוציאים שני ס"ת וקוראים בראשון חמישה עולים ובשני מפטיר. אם חל ביום חול מתחילים, "כל הבכור" (דברים יב), ואם חל בשבת (בחו"ל) מתחילים ב"עשר תעשר" וקורא המפטיר בפרשת פנחס כמו יום קודם ומפטירים "וה' בהיכל קדשו" (חבקוק ב) ואחר ההפטרה מתפללים מוסף וכו', כמו יום טוב ראשון.

נג. תקנו חז"ל לקרוא "כל הבכור" ביום טוב אחרון של פסח שבועות וסוכות, כיוון שכתוב בו "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח". "ושמחת בחגך" - ביום טוב ראשון. "והיית אך שמח" - ביום טוב אחרון.

נד. אם בשבת (בחו"ל) העולה השביעי סיים בפסוק "ועשית את החקים האלה", ולא סיים לקרוא את עניין חג הסוכות, אם עדיין לא אמרו קדיש, יעלה עוד אחד לגמור את הפרשה. אמנם אם אמרו קדיש, אינו צריך לחזור (שערי אפרים שער ח סע' לא. ועיין תורת השלמים).

נה. אם דילג פרשת "שבעה שבעות" שהיא חובת היום, צריך לחזור אף אם אמרו קדיש. יקראו מה שהחסירו, ויאמרו קדיש פעם נוספת. ואם המפטיר כבר עלה, יקראו קודם "שבעה שבעות" ואחר כך מפטיר. ואם נזכרו אחרי קריאת המפטיר לפני שברך ברכה אחרונה, יקרא המפטיר "שבעה שבעות" ואחר כך יברך ברכה אחרונה (שערי אפרים שם).

נו. אם ביום ב' קראו ענין מתן תורה או פרשה מפרשיות פסח במקום "כל הבכור", חוזר וקורא "כל הבכור" (שערי אפרים שם).

אסרו חג
נז. נוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום שלאחר החג בכל שלש רגלים והוא אסרו חג ונוהגין שאין מתענין בו אפילו חתן וכלה ביום חופתן ולא יארצייט. ובתענית חלום יש מקילים ויש חשיבות מיוחדת לאסרו חג של שבועות (עיין שולחן ערוך תכט סע' ב. תצד סע' ג. כף החיים תצד ס"ק מז ומשנ"ב ס"ק ז).

נח. יש מקומות שנהגו הנשים לא לעשות מלאכה ביום אסרו חג, ובאותם מקומות אין לעשות מלאכה כמו כל דבר מותר שנהגו בו איסור (שם ושם).

נט. אם עברו שבעה ימים מעת לעת מזמן המולד מברכים ברכת הלבנה (עיין לעיל על מנהגי אשכנז בבברכת הלבנה).

ס. מנהג ירושלים ובית-אל שלא אומרים וידוי ותחנון עד סוף יום י"ב בסיון, ויש נוהגים עד סוף י"ג ויש שנמנעים מלומר וידוי ותחנון עד סוף י"ד. וטוב לנהוג כמנהג ירושלים. ובחו"ל נהגו שלא לומר וידוי ותחנון עד סוף יום י"ג (עיין כף החיים שם ס"ק נב).

חלק ד – מהלכות שבועות

ממנהגי ודיני החג
א. כשם שמצווה לכבד את השבת ולענגו, כך מצווה לכבד את כל הימים הטובים ובמיוחד את חג השבועות שבו ניתנה תורה.

ב. תהילים - מעלה גדולה ללמוד תהילים ביום השבועות שבו נפטר דוד המלך עליו השלום, - ויעלה לרצון יותר (בן איש חי במדבר ו. כף החיים שם ס"ק לד).

ג. יזהר לדלג לשון מחילה וסליחה על עוונות ופשעים האמור בבקשות שאומרים - קודם ואחר אמירת תהילים, כי יום טוב הוא (בן איש חי שם).

ד. נכון ללמוד ביום ראשון של שבועות בדברי הימים א פרקים כח, כט, המדברים - על חג השבועות, "דדבר בעתו מה טוב" (בן איש חי שם).

אכילה בשבועות
ה. אף על פי שהאכילה והשתיה בחגים היא מצות עשה, לא יהא אוכל ושותה כל היום כולו, שהרי כבר נאמר: "עצרת לה' אלהיך" (דברים טז ח). ואף על פי שנאמר: "עצרת תהיה לכם" (במדבר כט לה), כבר פירשו רז"ל: "חציו לה' וחציו לכם" (פסחים סח ב). לפיכך צריכין לעסוק גם בתורה, ובמיוחד בשבועות (כף החיים תצד ס"ק ט).

ו. מצות שמחת יום טוב הקדוש הזה גדולה עד למאד, עד שאמרו בגמרא על אחד מגדולי האמוראים, "מר בריה דרבינא" שהיה יושב בתענית כל השנה כולה חוץ מיום חג השבועות שבו ניתנה תורה לישראל. והגמרא מספרת על רב יוסף שהיה עושה ביום זה תבשיל מיוחד "עגלא תילתא", והיה אומר שכל מעלתו וחשיבותו כאמורא היא בגלל חג השבועות ומתן תורה, ואילולי יום זה "כמה יוסף איכא בשוקא" ופירש רש"י "שלמדתי תורה ונתרוממתי - הרי אנשים בשוק הרבה ששמן יוסף ומה ביני לבינם (פסחים סח ב. כף החיים שם ס"ק לח).
ז. אין מתענין ביום זה שום תענית, אפילו לא תענית חלום (כף החיים שם).

ח. מאכלי חלב - מנהג ישראל לאכול מאכלי חלב ביום א' של שבועות, והטעם העיקרי לכך הוא, מפני שיש צורך לאכול שני מאכלים זכר לשתי הלחם, ולכן אוכלים מאכל אחד של חלב ומאכל אחד של בשר ועם כל מאכל אוכלים לחם אחר (רמ"א תצד סע' ג).

ט. יש שכתבו שהטעם לאכילת מאכלי חלב ואחר כך בשר בחג השבועות, הוא כדי להדגיש את השוני שלנו מהמלאכים שאכלו אצל אברהם בשר וחלב, ובזכות השוני הזה ניתנה לנו התורה ולא למלאכים (באר היטב תצד ס"ק ח ומשנ"ב שם יב יג).

י. יש שנתנו טעם משום שבשבועות קבלו בנ"י את עשרת הדברות שכלולים בהם תרי"ג מצות, נמצא שלאחר מתן תורה לא יכלו לאכול בשר שעדיין לא למדו כיצד לשחוט, ועל כן אכלו רק מאכלי חלב.

יא. יש שכתבו טעם לעניין ע"פ הזוהר (פרשת אמור צז ב) שכתב שימי ספירת העומר הם דוגמת שבעה נקיים שבהם נטהרת אשה ממקור דמיה, אף כאן נטהרו ישראל בספירת שבעה שבועות מדם מצריים. וחכמינו אמרו, שאשה מינקת אינה רואה דמים, כיוון שהדם הופך לחלב, אף כאן טהר עם ישראל מהדם, והחלב הוא סמל לטהרתנו (מג"א תצד ס"ק ו).

יב. מנהג ישראל לאכול דבש וחלב בחג השבועות על שם הפסוק שנאמר על התורה: "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים ד יא). ויש אוכלים עוגה האפויה או מטוגנת בחלב וחמאה וטבולה בדבש (כף החיים תצד ס"ק ס).

יג. יש שכתבו שטעם אכילת מאכלי חלב בשבועות הוא משום ש"חלב" בגימטריה ארבעים כנגד ארבעים יום ששהה משה במרום ללמוד תורה (ועיין אורח חיים עמ' רמ"ז).

יד. חייב אדם לשמוח בחג הזה, ואין שמחה אלא בבשר ויין. ולכן לא יסתפק אדם במאכלי חלב בלבד. אמנם מי שאינו שמח במאכלי בשר, אינו מחויב לאכלם.

טו. יכול לאכול בלילה את מאכלי הבשר, וביום את מאכלי החלב. ואין צריך שניהם להיות דוקא ביום.

מהלכות בשר וחלב
טז. חומרת בשר וחלב - בשר בחלב דינו חמור יותר משאר איסורי אכילה, ששאר איסורים (מלבד כלאי הכרם) האוכלם שלא בדרך הנאתם פטור ואילו בשר בחלב, אפילו אכלו רותח או שעירב בו דבר מר וכד', אם אכלם חייב (רמב"ם הלכ' מאכלות אסורות פי"ד הלכ' י' י"א ועיין ספר החינוך מצוה תס"ט ובמנחת חינוך שם).

יז. אכילת בשר אחרי חלב - הלכות בשר וחלב ביום זה הם כמו בכל יום רגיל. אין שום קולא בענין בגלל חג השבועות, ולכן אם רוצים לאכול בארוחה אחת מאכלי בשר אחרי מאכלי חלב יש א) לאכול קודם את החלב. ב) לנקות את השולחן או להחליף את המפה. ג) לשטוף את הפה ולאכול לחם או פרי שטעמו נדבק. ד) לנקות את הידיים. ה) לברך ברכת המזון (עיין שולחן ערוך יו"ד פט ס"ע ב. בן איש חי לך לך י).

יח. גבינה צהובה של היום, שהיא רכה, וכן גבינת קוטג' דינה כגבינה רגילה, ויש נוהגים לחכות אחרי אכילתם, שעה לפני שאוכלים בשר (אחרונים).

יט. אם אכל גבינה קשה שהתיישנה יותר מששה חודשים צריך להמתין אחריה שש שעות. אמנם אם התיישנה פחות מכך, ימתין שעה על כל חודש שהגבינה התיישנה (שולחן ערוך יו"ד פט סע' ד ונו"כ שם. בן איש חי שם טו).

כ. שטיפת הפה יכולה להיות גם על ידי צחצוח במשחת שיניים ומברשת. אך צריך ביום טוב לשים לב א) שלא להוציא דם מהחניכיים. ב) להשתמש במשחת שיניים נוזלית. אם יש חשש לדם או שאין לו משחת שינים נוזלית - יאכל פת וישטוף את פיו לפני שאוכל בשר (עיין שולחן ערוך יו"ד פט סע' ב-ד. מ"ב תצד ס"ק יד).

כא. בשעת הדחק אפשר לבדוק את ידיו ולא לרוחצם (בן איש חי ש"ש שלח יד. ועיין בכל הנ"ל ש"ש פרשת בהעלותך ולעיל).

כב. חלב אחרי בשר - האוכל בשר או תבשיל של בשר ורוצה לאכול חלב צריך א) לחכות שש שעות שלמות מסוף אכילת הבשר עד תחילת אכילת הגבינה, ב) להחליף מפה, ג) לברך ברכה אחרונה (בן איש חי ש"ש שלח י).

כג. האוכל בשר עוף או מרק עוף - דינו כדין בשר, וחייב להמתין שש שעות כדי לאכול מאכלי חלב (בן איש חי ש"ש שלח ט).

כד. מצא בין שיניו - מי שמצא בשר בין שיניו, והוציאו, אינו צריך לחכות אחר כך שש שעות, אבל צריך לנקות את פיו לפני ששותה חלב (ב"י או"ח קעג ס"ק ג).

כה. מאפה גבינה או בשר - מותר לאפות בצק עם גבינה או בשר כשהם נראים באופן ברור. ואם אינו ניכר, מותר, רק אם הוא מועט ומשונה צורתו (שולחן ערוך יו"ד צז סע' א. בן איש חי ש"ש שלח יז).

כו. אין לאפות לחם עם חלב או חמאה, או עם שומן בשרי, לא ביום זה ולא בכל השנה כולה, שמא יטעו בו ויאכלוהו עם בשר או עם חלב. ואם אפה - כל הלחם, אסור באכילה אפילו לבדו. ולא יועיל אם אחר אפיה יפורר אותו או ישנה צורתו (עיין שולחן ערוך שם. בן איש חי שם).

כז. כשאופים לחם או עוגה חלבית בבית מלון או לצרכים מסחרים, צריך שתהא ניכרת הגבינה או שיעשה אותה באופן שכולם ידעו שהיא חלבית.

כח. אפיה בתנור בשרי - כשאופים מאכל, לחם או עוגות חלביות בתנור, באופן המותר, כדלעיל, אין לאפות אותם בתא שבושל בו בשר, אלא לאחר שיכשירוהו כראוי (עיין שולחן ערוך יו"ד צב סע' ח. צג סע' א. רמ"א צג סע' א ועיין שולחן ערוך או"ח סימן תנ"א סעיף ט"ו ובטור שם). והכשרת תנורים של ימינו תלויה בארבעה תנאים:
א) להמתין 24 שעות אחר האפיה.
ב) לנקותו בספוג רטוב.
ג) להחליף תבניות.
ד) לחמם את התנור בחום הגבוה ביותר למשך דקה או יותר. אם לא מילא כל התנאים הללו, יש לשאול שאלת חכם.

כט. תנור של שני תאים, גם אם יש לו "הכשר", צריך לבדוק אם כשתא אחד פועל, היד סולדת בתא השני, שאם סולדת דינם כתא אחד ואם אינה סולדת דינם כשני תנורים.

ל. תנור משומש של מי שאינו שומר כשרות כדבעי, אף על פי שמחליף תבניות צריך שאלת חכם כיצד להשתמש בתנור זה.

לא. מותר לאפות מאכל "פרווה" בתא שנאפו בו מאכלי חלב או בשר, ולאכול אותו הן עם מאכלי בשר, והן עם מאכלי חלב, ובלבד שהמקום נקי. ויש נוהגים להקפיד ולהמתין 24 שעות מאפית החלב לאפית הפרווה. ולדעת כולם צריך לנקות את התנור ואת המגשים מפירורים של החלב.

לב. אם נאפו מאכלי ה"פרווה" עם מאכלי החלב ביחד או שנשארו בתנור שאריות ממאכלי החלב בעת שאפו את מאפה ה"פרווה", אין לאכול אותם עם הבשר ודינם כמאכלי חלב (שולחן ערוך יו"ד צה סע' א. בן איש חי ש"ש קרח יג).

לג. אכילה על שולחן אחד - אסור לשני בני אדם לאכול בשולחן אחד בשר וחלב אלא אם כן אין הם מכירים זה את זה כלל. ואם הם מכירים אחד את השני יכולים לאכול על שולחן אחד על ידי שיניחו בין שניהם כלי מיוחד שאין רגילים להניחו על השולחן כדי שלא יבואו לאכול אחד מן האוכל של השני (שולחן ערוך יו"ד פח סע' ב).

לד. הפרדה בין בשר לחלב - כשאוכלים לחם עם בשר צריך להזהר בו אחר כך ולא לאוכלו עם חלב, כיוון שלעיתים נשאר על הלחם משהו מהמאכל הבשרי וכן להיפך. והוא הדין גם במלחייה שמטבילים בה את הלחם או שלוקחים ממנה בידיים למלוח את האוכל ולעיתים האצבעות מלוכלכות בבשר או בחלב. והמחמיר גם במלחיות סגורות תבוא עליו ברכה (עיין רמ"א שם).

לה. יש להזהר שלא להניח סירי בשר מעל סירי החלב או להיפך במקרר או במקום אחר, אלא אם כן שניהם מכוסים (בן איש חי ש"ש בהעלותך יח).

לו. גבינה מתולעת - אסור לאכול גבינה מתולעת (בן איש חי ש"ש נשא כא).

לז. דגים וחלב - נוהגים להחמיר לא לאכול דגים עם חלב (בן איש חי בהעלותך טו).

לח. סכין חלבית או בשרית - אסור לכתחילה לחתוך לחם בסכין של בשר על מנת לאכול את הלחם עם גבינה וכן להיפך.

לט. מי שחתך בצל ושאר דברים חריפים בסכין בשרית לא יכול לאכול את הבצל עם חלב, אפילו אם הסכין לא "בת יומה" עד שישאל שאלת חכם (שולחן ערוך יו"ד צו סע' א).

מ. תערובת - חלב שנתערב בבשר או להפך אם יש שישים כנגד החלב האוכל מותר, ואין לסמוך כיום על טעימת גוי שיאמר אם מרגיש טעם החלב/בשר שנתערב, אף במסיח לפי תומו (זבחי צדק סי' צ"ח ס"א) ואם למרות שיש פי שישים ניכר טעם החלב/בשר שנתערב פשיטא שהתבשיל אסור. (שם ס"ק צ"ג).

מא . כיסוי סיר רותח, הרי הוא כניעורו ונפק"מ, שאם נפלה טיפת חלב על חתיכת בשר שבתוך סיר בשרי רותח, וכיסהו מיד, נתערבה הטיפה בכל הקדרה ואם יש בקדרה פי שישים מהטיפה כל התבשיל מותר ואם אין כולו אסור (דוקא בכה"ג שמכסה, מותר לבטל איסור לכתחילה, אולם לקחת בידים חלב ולבטלו בבשר אסור אפילו אם יש בו שישים).

מב. זיעת המאכל (ר"ל האדים העולים ממנו) דינם כמאכל עצמו, ועל כן כשמבשל בשר שמעלה הבל - לא יעביר מעליו מאכל או סיר חלבי. ואם העביר סיר והגיע לחום שהיד סולדת בו - אסור. ובמאכל אף אם אין היד סולדת בו נאסר כיון שסוף סוף נתערב כאן בשר בחלב. ויש אומרים שאף המאכל התחתון נאסר (עיין דגול מרבבה על סי' צ"ב ופרי תואר ס"ק ט"ז ועיין זבחי צדק ס"ק ע').

מג. קולט אדים שהאדים מגיעים אליו בחום שהיד סולדת בו יש להזהר שלא לחמם תחתיו בשר ואחר כך חלב, או להפך.

מד. וכן יש להזהר בכירים עם מספר להבות שלא ישים סיר לא מכוסה עם בשר על אחת הלהבות וסיר לא מכוסה עם חלב על להבה אחת שמא יצאו אדים מהסירים ויתערבו. (ואפ' אם אין האדים בחום שהיד סולדת בו).

מה. מיקרוגל - דינו חמור יותר מתנור וצריך שיתקיימו התנאים הבאים:
א. צלחות נפרדות לבשר וחלב.
ב. המתנת עשרים וארבע שעות.
ג. לנקות את המיקרוגל בבד רטוב ולהסיר שאחריות אוכל.
ד. להכניס כוס עם מים, ולהפעיל עד שיתאדו מעט מים.
ה. לעטוף את המאכל שמכניסים בעטיפה אטומה.

Yom Yerushalaim

להוסיף אומץ

שיחה ליום ירושלים

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

כבוד מרן הרב הראשי לישראל, כבוד נשיא מדינת ישראל, כבוד חברי ורעי ורבותי רבני ישראל, רבני ארץ ישראל ורבני תפוצות הגולה, תלמידים חביבים ואורחים חשובים, ה' עליכם וחיו..!

במעגל השנים, במערכת הדורות של כנסת ישראל, משובצים שני ימי מועד שהם קשורים האחד בשני, חג החרות וחג החרות. חג הפסח וחג השבועות. וקשר - גשר מקשר אותם על ידי ימי הספירה. מתוך ימי הספירה הללו בין פסח לשבועות בין חרות לחרות זכינו שישתבצו שני ימים שיש להם אותה משמעות, משמעות חיה בימינו, המחיה את המסורת הקדומה של זמן מתן תורה ויציאת מצרים. ה' באייר - יום עצמאות ישראל, יום זקיפת הקומה של העם היהודי גם בארץ וגם בגולה, ויום כח' באייר - יומה של ירושלים, שזהו יום המסמל את החרות, את הקדושה, את האיחוד של ישראל ותורתו, את האחוד של ישראל עם קדושתה של ארץ ישראל. שני הימים שהיו קשורים אחד בשני, שהם קשורים עדיין אחד בשני - חג העצרת וחג הפסח, הם קשורים ומתקשרים מחדש ע"י שני הימים הללו.

"ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כ"ב, י"ג). "קוממיות", אומרים חז"ל (סנה' ק'.), "שתי קומות, כקומתו של אדם הראשון". שתי קומות זהו המהלך היהודי המובהק, זוהי הדרישה, זוהי התקוה וזהו הערך החשוב ביותר - שתהיה קוממיות, שתהיינה שתי קומות. קומה אחת - קומת המדינה, קומת העצמאות, קומת החרות של הגוף. קומה שניה - הקומה הרוחנית שנבנית על המציאות החומרית ועולה על גבה, מחיה אותה ונותנת לה תוקף, מהות וענין. אין אחד קיים בלי השני.

היינו קיימים גם בארצות הגולה אבל מרן הרב זצ"ל מדבר ומאריך על הענין הזה, שזה היה קיום בלתי נורמלי. זו מציאות של הקומה העליונה בלי הקומה התחתונה. זו היתה מציאות של קוממיות רוח מבלי קוממיות מדינית, וזה איננו קיום נורמלי, זה איננו סדר עולם. לא כך רצה הקב"ה שיראה עם ישראל בעולם, ולא כך רצה הקב"ה שיראה עם ישראל את עצמו. שתי קומות ביחד הן מהוות את שיעור הקומה של ישראל, בצורה כזאת ובאופן זה.

לפני עשרים שנה בכ"ח באייר. בכ"ח- בכח, ב"קול ד' בכח" (תה' כ"ט, ד'), מתגלה החיבור מחדש. עשרים שנה, כמעט עשרים שנה, היינו מנותקים ממקור בית חיינו, היינו מנותקים מהכותל המערבי, היינו מנותקים מהמקום הקדוש ביותר של ירושלים. ראינו אותו מרחוק, ולא יכולנו למשש את אבניו הקרות, את האבנים הללו שכל כך מצליחות להזיל דמעות של כל יהודי באשר הוא. כאשר ראינו וכאשר חזינו באותה תקופה, בשעה שהצנחנים שזכו להיות ראשונים, הגיעו לכותל ונשקו את האבנים הקרות הללו ואמרו שהזילו דמעות מבלי לדעת משום מה, ומה משך אותם לשם, מה קסם להם באבנים הללו.

היתה חומה בלבה של ירושלים. היתה ירושלים מבותרת ומנותקת, ולפני עשרים שנה נפלה החומה הזאת, החומה הזאת אשר הפרידה בין ישראל לבין המקום הקדוש ביותר, נפלה החומה ואנחנו מקוים שחס וחלילה לא תקום עוד פעם, שחס וחלילה לא תקום חומה כזאת. אנחנו מקוים שתקום חומה. אבל לא חומה המחלקת את ירושלים, אלא "חומת אש מסביב לה, ולכבוד אהיה בתוכה" (עפ"י זכריה ב', ט').

הנביא אומר דברי הנבואה ודברי הנחמה: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי, אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם" (ישעי' מ' ט'). "הרימי אל תיראי" - מה היה הפחד? מה היה צריך הנביא כל כך לעודד את העם באותה תקופה? כשהנביא ישעיהו חזה את חזון הגאולה השניה, שאמנם היו יכולים אולי לזכות והיתה זו ביאת הנצח, אבל לא זכינו ו"נחמו נחמו עמי" (פעמיים), באותה תקופה היה איזה שהוא חשש שיראו מלהגיד "הנה אלוקיכם". היה איזה פחד מסוים. הנביא היה צריך לעודד את הציבור ולומר לו "אל תיראי, אמרי לערי יהודה" - תכריזי בקול רם, אל תתבישי - "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים".

כי יש ציון ויש ירושלים. ציון - מסמלת את המלכות היהודית. ציון זה עיר דוד. ציון זה מקום המלכות. "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון". ציון זו מדינה, ציון זו ממשלה, ציון זה ממלכה ובתור ממלכה הרי הדגל קובע. המציאות הזאת שרואים אותה מרחוק, שמרגישים אותה, את קיומה. "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון". ירושלים - זוהי ירושלים של הקדושה, זוהי ירושלים שדיברנו על האחדות, שהמלכות משמשת רק יסוד לה, וירושלים היא הקומה העליונה, ירושלים לא מסתפקת בעליה...(מילים לא מובנות בהקלטה)..... אנחנו רואים כיום שהמדינה מציינת את קיומה של העצמאות בתופים, בדגלים, ברעש ובמצעדים שהיו בשנים קודמות. יום ירושלים יש לו אופי אחר, יותר שליו. אופי יותר פנימי. יש לו יותר ענין השקפתי מחשבתי. "הרימי בכח קולך"- כאן צריך לדבר, כאן צריך לעודד, כאן צריך להפיח את הרוח בעצמות היבשות.

"הרימי בכח קולך". "בכח" - באותו הכח אשר נתגלה ב"קול ד' בכח". כל אחד ואחד באותה תקופה הרגיש וידע כי לא כוחנו ולא עוצם ידינו עשו לנו את הדבר הזה. אנו בכלל לא ידענו שנגרר למלחמה עם ירדן, וכל זה היה ללא שום תכנון. זו היתה הפתעה, שאותו המלך הקטן, הוא מצא את שעת הכושר וראה ש"סבוני גם סבבוני". אז שהיה מצב כזה שאנו נלחמים מצד אחד אז גם הוא התעורר. אני זוכר את אותם הימים שהלכתי מ"היכל שלמה" הביתה ואת האוויר פילחו מידי פעם בפעם יריות מהעיר העתיקה, מהלגיון הירדני שמצא שעת הכושר באותו רגע להתנפל על הפנים, על המרכז , על מקום השלטון היהודי כי חשב שהנה הנה "ערו ערו עד היסוד בה", כאן יצליח לעשות את הדבר הזה, כאן יצליח להפיק זממו. זה היה באותה תקופה, ובלא רצון, ובקושי רב נגרמה לנו המלחמה הזאת והקב"ה היה בעזרנו. כי "קול ה' בכח". כי הכח הזה אשר היה לנו. "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים" - אנחנו גם היום צריכים להראות ולהדגיש את הכח האלוקי הזה אשר היה איתנו. לא מלחמה יזמנו, אין פנינו למלחמה אף פעם, ואין פנינו למלחמה גם היום.

אבל אנחנו איננו יכולים לותר על מקום בית חיינו. זהו המקום שעליו חלמו חוזינו וחכמינו.זהו המקום שממנו התורה צריכה לצאת. אנו לא נוותר בשום פנים. וכל החישובים הללו של כל מי שלא יחשוב לא יצליחו, לא יקומו ולא יהיו מחשבות כאלה! ירושלים לעולם תשב וארץ ישראל תהיה בגבולותיה שהקב"ה הבטיח לנו. כך היה וכך יקום והקב"ה יהיה בעזרנו. זהו המסר שמוסר לנו יום ירושלים. זהו המסר שמוסר לנו היום הזה שמצטרף ליום העצמאות, שמפיח בו רוח ונשמה.

אנו נמצאים היום במצב כזה של דכדוך הנפש שצריך לומר משהו. "אל תיראי". מה כתוב לפני הפסוק הזה "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקנו יקום לעולם". ומשום מה רוח הנכאים היום הזה? משום מה הידים רפות? האם איננו רואים שהקב"ה מוביל אותנו בכל הדרכים עד שהגענו עד היום הזה? האם אכן אין יכולים להרגיש ולהבין את הדבר הזה? באותה תקופה ממש, תקופת כורש, בזמן שהנביא אמר וחזה את שיבת ציון, שדיבר על הנחמה הכפולה - "נחמו נחמו עמי", באותה תקופה היה רגע של התעוררות, שכורש נקרא בשם "משיח". היה נדמה כאילו אנחנו מקבלים את המדינה וכל אביזריה, ופתאום היו צרי ישראל שהלשינו ומסרו וטענו נגד ירושלים והגיע הצו הממלכתי לבטל את בניינו של ביהמ"ק, את בניינה של ירושלים. אז אומר הנביא "מי את תיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן" (ישעי' מ', ח'). "יבש חציר כלה ציץ ודבר אלוקנו יקום לעולם" (ישעי' נ"א, י"ב).
זהו הדבר שאנחנו צריכים לחזור גם כיום הזה. זהו המסר של יומה של ירושלים ויומה של העצמאות!

יש כאלה שרוצים לקפל את הדגל של מדינת ישראל, לצמצם את הגבולות, לחזור אחורה. והם אינם יודעים את החשבונות האמיתיים "שתחילת נפילה ניסה", כפי שחז"ל אמרו בעניינים האלה (סוטה מד:). אנחנו צריכים לעמוד בתוקף נצח ישראל. זה שהיה בכוחנו עד היום הוא ימשיך להיות בצורה כזאת.

"שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך" (תה' קכ"ב, ו') - עם השלום של ירושלים יהיה גם השלום של כנסת ישראל.

הקב"ה ישפוט שלום עלינו ונזכה לראות באיחוד הלבבות כשם שנתאחדה ירושלים כמו שאמר כבוד הנשיא שליט"א.

והקב"ה יזכה אותנו להשיב לארץ ישראל השלמה את עם ישראל השלם במהרה בימינו אמן.

Parashat Ah'arei Mot - Kedoshim

קדושים תהיו

הרב חיים סבתו

פרשת קדושים נאמרה בהקהל (ויקרא יט, ב):

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם.

ישנן פרשיות נוספות בתורה, שמודגש בהן שהן נאמרו לכל עדת בנ"י. וקשה, שהרי כל התורה כולה נאמרה לכל עדת בני ישראל ובמה התייחדו פרשיות אלה. רבותינו מסבירים שההבדל בין פרשיות אלה לשאר פרשיות התורה הוא בצורת לימודם לבני ישראל. רוב פרשיות התורה, כפי המתואר בגמרא, נלמדו לעם בצורה הדרגתית. כך הוא במסכת עירובין (נד, ב):

כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן שנה לו משה פרקו. נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להם משה פרקן. נסתלקו בניו...

לעומתן, בפרשיות אלה מדגישה התורה שהן נאמרו לכלל הציבור מתחילה.

חז"ל עומדים על ייחוד זה של פרשת קדושים ומסבירים: 'מפני שרוב גופי תורה תלויים בה'. נראה שחז"ל לא התכוונו בביטוי זה רק למצווה הראשונה שבה, 'קדושים תהיו', אלא לכל המצוות המפורטות בה, ובהן מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שעליה דרש רבי עקיבא 'זה כלל גדול בתורה'. ובכל זאת נראה, כי הציווי 'קדושים תהיו' מצדיק בפני עצמו את התואר המיוחד 'שרוב גופי תורה תלויים בה'.

מה פישרה של דרישה זו? ההנמקה שנותנת התורה לדרישה: 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם'. האם יעלה על הדעת להשוות את קדושת האדם לקדושת המקום? משמעות הביטוי 'כי קדוש אני' היא שהקב"ה מנותק וגבוה מעל כל העולמות שאנו מכירים, יש בו אמירה חשובה כנגד עובדי האלילים והמיתולוגיה היוונית, שהאנישו את הא-לוהים ושייכו לו תכונות אנושיות רבות כמו אהבה, שנאה וכיוצא בזה. ביטוי זה מדגיש שהקב"ה מעל העולם ואינו שייך כלל במושגים ארציים אנושיים.

ואם כן, כיצד אפשר לדרוש מן האדם, הנמצא בעולם הזה והשייך לארץ ולטבע להתקדש? רבותינו הרבו לעסוק במושג 'קדושה' ובציוויים העולים ממנו.

ביטוי, המופיע בספרא, מקדם אותנו צעד נוסף בדרך להבנת משמעות הציווי. את הפסוק 'קדושים תהיו' מסבירים רבותינו בספרא כ'פרושים תהיו'. משמעות המילה 'קדושה' היא פרישות. הא-לוהים קדוש הוא, מובדל הוא מן העולם, וישנה דרישה מסוימת מבני האדם להידמות לו, להיות אף הם 'פרושים'. על האדם לעשות צעדים סמליים של פרישות מן העולם, אשר יוכיחו את רצונו להידמות לא-לוהים, הפרוש לגמרי מן העולם.


כמובן, אין כוונת הדרישה מן האדם לפרישה מוחלטת מן העולם. עיון בתורה ומצוותיה יגלה שלא ניתן לפרש את המושג 'קדושים תהיו' כפרישה מוחלטת מן העולם, שהרי התורה מצווה לשאת אישה ולפרות ולרבות, ומצווה לאכול ולשתות בזמנים ובימים מסוימים. הכוונה היא לפרישות חלקית שמשמעותה ריסון. 'מרוסנים תהיו'. האדם הנמצא בתוך העולם מרסן עצמו בהוויות העולם, ועל ידי כך מביע את רצונו להידמות לא-ל הפרוש לחלוטין מן העולם.

הרמב"ם כותב בספר המצוות בשורש הרביעי:

אמרו 'קדושים תהיו', 'והתקדשתם והייתם קדושים', הם ציווים לקיים כל התורה, כאילו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שציויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו.

לדעת הרמב"ם הציווי 'קדושים תהיו' איננו חדש, אלא הוא מהווה סיכום של התוצאה שתתקבל אם נשמור את כל התורה כולה. כלומר, התורה אומרת, שסך כל מצוות התורה מגבילות אותך ומרסנות אותך. מטרת המצוות להעלות אותך לאווירה רוחנית, ולרסן את האווירה הגשמית שאתה נמצא בה. הן מביאות אותך להיות קדוש. מאחר ואין באמירה זו כל ציווי חדש אין למנות אותה במניין המצוות. לשיטת הרמב"ם, לא הזכרתו של הציווי נמנה אלא תוכנו, והתוכן כבר נאמר: שמירת שבת, איסורי עריות ושאר מצוות התורה אשר מובילות אותך לקדושה ופרישות.

הרמב"ם מוכיח את דבריו מן המכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים פרשה כ):

איסי בן יהודה אומר: כשהקב"ה מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה.

ציווי התורה 'קדושים תהיו' איננו מצווה מסוימת, אלא זוהי אמירה שכל מצווה ומצווה מוסיפה קדושה לעם ישראל. תוכנן ותכליתן של המצוות הינו קידוש עם ישראל. עניין זה מבוטא בנוסח הברכות אותן אנו מברכים בטרם ביצוע המצוות, 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו'.

ברם, כאשר הרמב"ם נתן שמות לארבעה עשר ספריו במשנה תורה הוא ייחד ספר אחד וקרא לו בשם 'קדושה'. והרי, סובר הרמב"ם שכל המצוות הינן קדושה, ואם כן במה התייחד ספר זה?


ספר 'קדושה' מכיל את הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה. ומשמע, שאמנם, כל המצוות מעניקות קדושה, אך ישנו תחום אחד בין המצוות היותר ראוי להיקרא 'קדושה'. תחום זה הינו תחום העריות והמאכלות האסורות.


אף רש"י (ויקרא יט, ב), כרמב"ם, מזהה את הציווי קדושים תהיו עם פרישות העריות:


קדושים תהיו - היו פרושים מן העריות.


דבריו של רש"י נובעים מסמיכות פרשה זו לפרשה הקודמת, פרשת אחרי מות, המסתיימת בפרשה הגדולה של איסורי עריות (שם יח, ג):


כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו.


ומסיימת הפרשה (שם יח, ל - יט, ב):

ושמרתם את-משמרתי, לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם, ולא תטמאו, בהם: אני, יהוה אלהיכם. וידבר יהוה, אל-משה לאמר. דבר אל-כל-עדת בני-ישראל, ואמרת אלהם--קדשים תהיו: כי קדוש, אני ה’ אלהיכם.


סמיכות פרשיות אלה והביטוי החוזר בשתיהן, 'אני ה' א-לוהיכם', הן שהביאו את רש"י לקשור בינם. האמירה 'קדושים תהיו' שנאמרת בתחילת פרשתנו הינה המשך ישיר לפרשת עריות הקודמת לה.


אף בסוף פרשת קדושים מוצאים אנו פסוקים דומים (שם כ, כב-כו):


ושמרתם את-כל-חקתי ואת-כל-משפטי, ועשיתם אתם; ולא-תקיא אתכם, הארץ, אשר אני מביא אתכם שמה, לשבת בה. ולא תלכו בחקת הגוי, אשר-אני משלח מפניכם: כי את-כל-אלה עשו, ואקץ בם. ואמר לכם, אתם תירשו את-אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אתה, ארץ זבת חלב ודבש: אני יהוה אלהיכם, אשר-הבדלתי אתכם מן-העמים. והבדלתם בין-הבהמה הטהרה, לטמאה, ובין-העוף הטמא, לטהר; ולא-תשקצו את-נפשתיכם בבהמה ובעוף, ובכל אשר תרמש האדמה, אשר-הבדלתי לכם, לטמא. והייתם לי קדשים, כי קדוש אני יהוה; ואבדל אתכם מן-העמים, להיות לי.

נמצא אפוא, שביטויי הקדושה המוזכרים בפרשת קדושים מתייחסים לשני תחומים: התחום האחד הינו איסורי עריות, וזאת מתוך הסמיכות לפרשת אחרי מות, והתחום השני הינו איסורי מאכלות, כפי שעולה מפסוקי סוף פרשת קדושים. מעתה מובן מדוע הרמב"ם נתן את השם 'קדושה' לספרו העוסק באיסורי עריות ואיסורי מאכלות, משום שאלו איסורים בהם נתייחד המושג קדושה.


בנושא זה של הקדושה מצאנו הנחיה מיוחדת בנוגע לארץ ישראל שלא מצאנו בשאר המצוות (שם יח, כח):

ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.


הארץ הקיאה את הכנעני לא משום שבני ישראל היו צריכים להיכנס אליה, אלא משום שלא הקפיד על שני ענייני הקדושה העיקריים, איסורי ביאה ואיסורי מאכלות.


ישראל לא גירשו את הכנעני כי הם היו צריכים להיכנס, אלא אדרבה התורה אומרת שעד שתועבות הכנעני לא הגיעו לשיאם ישראל לא נכנסו: 'כי לא שלם עון האמרי עד הנה' (בראשית טו, טז). רק כאשר הגיעו תועבות הכנעני לרמה שהארץ לא יכלה לסבול, נכנסו ישראל לארץ במקום הכנעני. זאת ועוד, התורה אף הזהירה אותנו שאם אנו נעשה כתועבות האמורי, גם אותנו הארץ תקיא.


שני תחומים אלה התייחדו בכך שבהם עניין ההנאה והתענוג הוא חלק מהאמצעי לקיום המצווה. הקב"ה ברא באדם את תענוג האכילה, על מנת שהאדם ירצה לאכול, ההנאה משמשת כאמצעי לכך שהאדם ישמור על קיומו ולא ירעיב את עצמו. כך הדבר גם בחיי המשפחה, היה צורך באמצעי נוסף של תענוג על מנת שהאדם ירצה לקחת על עצמו אחריות כזו וישנו חשש שהאמצעי יהפוך למטרה. לכן דווקא שם נאמרו ביטויי הפרישות והקדושה באופן חד משמעי, ודוקא בהם התייחדה ארץ ישראל.


הרמב"ם במורה נבוכים מסביר למה הלשון העברית נקראת 'לשון הקודש'. לדבריו, לשון זו הינה היחידה בעולם אשר אין בה שמות לאברי המין ואף לא ליחסי האישות. כארץ הקודש, אשר איננה סובלת את העריות, כך לשון הקודש.


הרמב"ן חולק על הרמב"ם וסובר, שאין כוונת הציווי 'קדושים תהיו' להגדיר את תכלית המצוות, אלא כוונתו מאד מסוימת:


והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות... שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים... וטעם הכתוב שאמר 'כי קדוש אני ה' א-להיכם' - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים.


הרמב"ן מחדש שמלבד המצוות המפורשות בתורה ישנה מצווה נוספת המְצַווָה על המרחב המותר של האדם.


הרמח"ל במסילת ישרים שואל בתחילת שער הפרישות:


לא דייך מה שאסרה עליך התורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים, ואין גבול לדבר הזה ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל וחכמינו ז"ל אמרו שעתיד האדם ליתן דין וחשבון לפני המקום על מה שלא נהנה ולא אכל ממנו אעפ"י שהיה מותר.


מדגיש הרמב"ן שאף בתוך המרחב המותר ישנו ציווי המצווה עליך לרסן עצמך.


אמנם, התורה לא הגדירה במפורש מה צריך להיכלל בריסון זה ומה צריך להיות היקפו, ושני טעמים לדבר. טעם אחד הוא, שאם הייתה התורה מגדירה לנו במפורש את גבולות האיסור היה הופך מקדושה לאיסור רגיל. רצון התורה הוא שהאדם יכבוש, בעצמו, חלק מן הדברים שמותרים לך. מתוך מה שמותר לו עליו בעצמו לבחור את התחום ואת הגדרים של הריסון, וזוהי התקדשות. דומה הדבר למידת החסד, בה התורה לא הגדירה כמה חסד על האדם לעשות, כדי להשאיר את הדבר בגדר חסד.


טעם נוסף מוצאים אנו בדברי הרמח"ל בסוף מידת הפרישות. לאחר שהביא וביאר את כל ענייני הפרישות כותב הוא:


הרי לך הכלל האמיתי כל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם הזה ראוי שיפרוש מהם וכל מה שמוכרח לו חטא לפרוש ממנו. הנה זה כלל נאמן אך משפט הפרטים מסור לשיקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש.


אי אפשר להגדיר פרטים בציווי זה כי הפרטים משתנים מאדם לאדם, מדור לדור ומתקופה לתקופה. לא זהה הקדושה הנדרשת מאדם במצב רוחני מסוים כקדושה הנדרשת מאדם במצב רוחני אחר.


במידת הקדושה מבאר לנו הרמח"ל עניין חשוב נוסף:


עניין הקדושה כפול הוא, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. תחילתו מה שהאדם מקדש את עצמו וסופו מה שמקדשים אותו משמיים. הוא מה שאמרו האדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות היא ברדיפת הידיעה האמיתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ישרה עליו קדושתו ויקדשהו ואז יצלח בידו שיוכל להיות בדבקות עימו יתברך בתמידות כי מה שהטבע מונע ממנו יעזרהו יתברך לא ימנע טוב להולכים בטוב.


הרמח"ל מסביר כי לקדושה שני חלקים, ורק אחד מהם נתון בידיו של האדם. על האדם להתקדש, ולפרוש ככל שביכולתו, אבל לחלקה השני של הקדושה יזכה רק במתנה. אדם שמקדש עצמו מעט מן השמיים מקדשים אותו ושורה עליו שכינה והשראה של קדושה.


נסיים בדברים שאמר הרב נריה בהספד על בנו אברהם יצחק שנפטר בגיל צעיר. בתהילים נאמר (פד, יב):


חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להלכים בתמים.


לרוב, אדם שמתקדש הוא גם מתבדל. קדושה והתבדלות הולכות כאחד, ולכן, לכאורה, אדם שמתקדש פורש מחברת בני האדם. בני האדם אינם אוהבים אותו משום שהוא אינו כמותם, הוא אינו חי כמוהם, אינו אוכל כמוהם ואינו מתעסק איתם בהבלי העולם. לעיתים הם אף מקנאים בו.


לכן, 'חן וכבוד ייתן ה' ' - הקב"ה נותן למתקדש מתנה מיוחדת של חן וכבוד שמימיים, שעושים אותו מוצא חן בעיני הבריות. על אף התבדלותו ועל אף שהוא לא נוהג בהבלי העולם, אנשים רוצים את חברתו ואת קרבתו. הוא ימצא חן בעיניהם. חן זה מתנת אלוהים הוא ואינו תלוי כלל ביופי או בפרט חיצוני אחר.

הקדושה, שעל פניו הייתה צריכה לגרום להתרחקותו מהחברה, משרה עליו חן מיוחד אשר מעניק לו מקום של כבוד בחברה.

Shabat HaGadol

אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס

---

ד ף ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 854

פרשת צו ושבת הגדול, תש"ע

"ועל ידי שנעשו נסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח

לפיכך נקרא שבת הגדול"

הרב ד"ר יעקב ח' חרל"פ

המרכז ללימודי יסוד ביהדות

השבת שלפני פסח נקראת "שבת הגדול", ונתנו לכך הפרשנים כמה וכמה סיבות. ההסבר הקדום לייחודה של שבת זו הוא שבני ישראל לקחו בה את קרבן הפסח קודם צאתם ממצרים. הם נצטוו לקחת את הקרבן בעשירי בחודש, ובאותה שנה חל תאריך זה בשבת. דעה זו מובאת בכמה מקורות, כגון במחזור ויטרי:

ושבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו 'שבת הגדול' ואינם יודעין למה. שהרי אינו גדול משאר שבתות. אלא לפי שבניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה. כדאיתא בסדר עולם רבא... ומקחו של פסח מבעשור. והיה בשבת שלפני הפסח. אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. אמר להם הקב"ה עתה תראו הפלא שאעשה. הלכו ולקחו איש פסחו, להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו המצריים היו רוצים להנקם מהם. והיו מיעיהן מרותחין ובאש נדעכים, ונידונין ביסורין וחלאים רעים ומרים, ולא הזיקו לישראל מאומה. ועל ידי שנעשו נסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח לפיכך נקרא 'שבת הגדול'.[1]

במקורות התנאיים נשאלה השאלה מדוע נדרשו ישראל להקדים ולקחת את קרבן הפסח בעשירי בחודש (אף שכידוע בפסח דורות לא נצטוו על תאריך זה). ובכלל, לשם מה היה על ישראל להפגין נגד המצרים ולשחוט את אלוהיהם, כדעת המדרש? הלוא באותה עת חוו המצרים מסכת שלמה של מכות ועמדו לפני המכה האחרונה – מכת בכורות, ומה ראו להוסיף עליהם את שחיטת הקרבן? אכן, בשאלה זו עסקו רבי מתיא בן חרש ורבי אליעזר הקפר ברבי במכילתא דרבי ישמעאל:[2]

"והיה לכם למשמרת"... היה רבי מתיא בן חרש אומר מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים הרי הוא אומר (יח' טז:ח): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים", הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר (שם ז): "וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה" וגו', ערום מכל מצוות. נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצוות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ו) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי"... לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה. רבי אליעזר הקפר ברבי אומר וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצוות שאין כל העולם כדאי בהם? שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע ולא שנו את שמם ולא שנו את לשונם... ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח... לפי שהיו ישראל שטופין בעבודה זרה במצרים, וע"ז שקולה כנגד כל המצוות... אמר להם משכו ידיכם מע"ז והִדבקו במצוות.

כלומר רבי מתיא בן חרש לומד שישראל באותם ימים היו במצב שלא היו בידם זכויות, בבחינת "וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה", ולא היו ראויים להיגאל. וכדי שיהיו ראויים לגאולה נתן להם הקב"ה את הזכות שבקיום מצוות קרבן הפסח והוסיף גם את מצוות המילה. אבל רבי אליעזר הקפר מוצא בישראל זכויות, ומציין לטובה את הימנעותם מן העריות, מלשון הרע, משינוי הלשון ומשינוי השם. אמנם כל אלה הן בגדר הימנעות מרע ולא בבחינת קיום מצוות, אך בכל זאת הוא מוצא בזה נקודות לזכותם. עם זה הוא מדגיש את הצורך בתפנית מההשתעבדות לעבודה זרה ולתרבותה, ולשם כך נדרשו בני ישראל לעשות מעשה שיסמל את התרחקותם מעבודה זרה והידבקותם באלוקי ישראל.

ייתכן שחכמים אלה נחלקו בדרך ההכנה הרצויה לגאולה. רבי מתיא בן חרש מדגיש את עצם קיום מצוותיו של הקב"ה כאמצעי להשגת הגאולה, ורבי אליעזר הקפר מדגיש את ההכשרה התרבותית-ערכית-חברתית הנדרשת, ואת הבידול ממעשי המצרים אשר אותו מבטא הקרבן.

מזווית ראייה אחרת ייתכן שחכמים אלו נחלקו בשאלה באלו מעשים אדם או ציבור עשויים לרומם את עצמם ולעלות לדרגה גבוהה: האם רק בקיום מצוות "עשה", בעשייה חיובית, או על ידי הישמרות מעשיית דברים שלילים, שגם בדרך זו אפשר להתעלות? לדעת רבי מתיא בן חרש, אפשר להשיג התעלות רק על ידי קיום מצוות "עשה", שהן מעשים חיוביים, לכן ציוה הקב"ה לקיים את מצוות הקרבת קרבן הפסח ומצוות המילה, ואילו לדעת רבי אליעזר הקפר, גם בהישמרות מעשיית דברים שליליים, ממצוות "לא תעשה", "מארבע מצוות שאין כל העולם כדאי בהם", היה אפשר לקנות את הזכויות ולהיגאל. כל מה שעיכב היה "שהיו שטופין בע"ז", ולכן נצטוו להקריב קרבן פסח ולבדל עצמם מעבֵרה זו.

בדורות מאוחרים נחלקו בשאלה זו המהר"ל ור' חיים ויטאל. מדברי המהר"ל ("תפארת ישראל", פ"ד) עולה שיש הבדל בין מצוות 'עשה' למצוות 'לא תעשה'. מצוות 'עשה' באות לרומם את האדם לדרגה גבוהה יותר: "שכבר אמרנו (שם, פרקים ב, ג) כי אין האדם במדרגתו האחרונה האלוקית, וכאילו הוא בכוח בלבד, וצריך שיקנה השלימות בפועל על ידי המצוות האלוקיות". ואילו מצוות 'לא תעשה' אין בכוחן להעלותו בדרגה, אלא רק למנוע מהאדם שלא יֵרד ממדרגתו: "שכל אלו המצוות הם שלא יצא האדם מן מה שהוא ראוי אל מציאותו, כבעילת איסור, וגזל גניבה, וכיוצא בהם מן המצוות". מדברי ר' חיים ויטאל (בהקדמתו לספר "שער המצוות", ג, ע"ב) עולה שאין הבדל בין מצוות 'עשה' למצוות 'לא תעשה', ויכול אדם להתעלות גם אם הוא נמנע מלעבור על מצוות 'לא תעשה', כיוון שהקב"ה ציווה עליהן:

גם העושה מצוה אין די לו בעשייתה אבל צריך שיקיים מה שאמרו זכרונם לברכה שיקיים בעשייתה שהוא עושה אותה לשם עושיהן שהוא השי״ת. המשל בזה בעת שמסתפר ראשו לא די לו במה שלא ישחית פאות, אבל צריך שיכוין שהוא מונע עצמו מלהשחיתם כדי לקיים מצוות בוראו שציוהו על כך, וכן כל מצוה ומצוה.

הרי בבואו לאשש את התפיסה שאדם צריך לקיים מצוות משום הציווי האלוקי, הביא ראיה משמירה על מצוות 'לא תעשה'. מכאן שלדעתו אין הבדל של ממש (בתחום זה) בין מצוות 'עשה' למצוות 'לא תעשה'.

***

עתה נשוב לאירוע של "שבת הגדול": עדיין נחוץ הסבר מדוע היה על ישראל לקחת את קרבן הפסח בעשור לחודש, מה שאין כן בפסח דורות. הרי לשם השגת המטרה שחכמינו ראו לנחוץ להשיגה לפני הגאולה, היה אפשר לקחת את קרבן הפסח סמוך ליציאה, ביום י"ד!

ברוח דברינו לעיל אפשר לומר שמצוות הקרבת קרבן הפסח היא בבחינת "סור מרע", שכן, כאמור, קרבן הפסח מסמל את ההתרחקות מעבודה זרה ומהתַרבות המצרית. וכדי שהינתקות זו תהיה פנימית ואמיתית, לא היה די בפעולה חד-פעמית, שכן הם היו "שטופים בע״ז". לפיכך צריכים היו בני ישראל לבצע פעולות חוזרות ונשנות לאורך זמן מסוים, ולכן בפסח מצרים נצטוו לקחת את הקרבן בי' בניסן, כדי שבימים הללו תיקבע בהם ההינתקות המוחלטת מטומאת מצרים.

זאת ועוד – שתי המצוות שנצטוו ישראל – קרבן פסח ומילה – באו למלא את חסרון המצוות שבמצרים. מצוות המילה הכניסה את העם בברית עם ה': "לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בר' יז:יא). ואם קרבן הפסח מסמל את ה"סור מרע", הרי יש במצוות המילה גם סגולה של "וַעֲשֵׂה-טוֹב", כפי שהובא בשו"ת ר"ע איגר (מה"ק סי' מב): "שמילה חיצונית היא סיבה למילה פנימית מערלת לב, כשימול ערלת לבבו אז יהיו חדרי לבו פתוחים להבין ולהשכיל... בתורה ומצוות".

***

קרבן הפסח נלקח אפוא ב"שבת הגדול". אך לדעת המכילתא, שנצטוו גם במצוות המילה, מתי מלו? במכילתא לא מבואר מתי קיימו את מצוות המילה, אך מעניין שרש"י שהביא את דברי המכילתא מוסיף את זמן המילה: "ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה" (שמ' יב:ו). אם כן, לדבריו, התבצעה המילה בליל היציאה ממצרים. דעה זו מעלה כמה קשיים: ראשית, בצד המעשי: אם יימולו בליל ט"ו בניסן, תקשה עליהם היציאה מחמת חולשתם. שנית, מכאן עולה שבשעה ששחטו את הפסח "בֵּין הָעַרְבָּיִם" היו עדיין ערלים, והרי אסור לערל לשחוט את הפסח, כפי שפוסק הרמב"ם (הלכות קרבן פסח, פ"ב ה"ה): "שחטו שלא למנוייו... או ששחטו לערלים או לטמאים פסול". קושי נוסף הוא שמילה פסולה בלילה: "אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש בין ביום השמיני שהוא זמנה בין שלא בזמנה... שנאמר ביום השמיני ביום ולא בלילה" (רמב"ם הלכות מילה פ"א ה"ח). אמנם הלכות אלו עדיין לא היו בתוקפן, ובכל זאת קשה.

ואמנם בספר "בעלי התוספות" (שמ' יב:ו) ובספר "תורת משה" לר' משה אלשיך (שמ' יב:א-י, אות ט) מובא שלקיחת הקרבן ומצוות המילה נתקיימו שתיהן בעשור לחודש. לדעתם, אין הדעת נותנת שהיו מצטווים למול בליל הפסח וגם לא בערב הפסח, שהרי מחמת חולשת המילה לא היו יכולים לצאת לדרך, ולפיכך הציווי על המילה היה בעשירי בחודש, כדי שיוכלו להירפא מהמילה. על טעם לקיחת הקרבן בעשירי בניסן כתבו בעלי התוספות:

וא"כ צריך עכ"פ להקדים כאן לקיחתו לשחיטתו ד' ימים, לפי שהוצרכו להיות טרודים ג' ימים במצוות המילה כמו שנא' (בר' לד:כה) "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים", וברביעי שהיה ערב הפסח נתעסקו בשחיטת פסחיהם ולכן הקדים בפסח מצרים לקיחה לשחיטה ד' ימים.

האלשיך רואה בלקיחת הקרבן בעשירי בחודש קשר למהלך הרוחני שעברו ישראל לקראת היציאה ממצרים. כבר הזכרנו שקרבן הפסח מסמל את ה"סור מרע", ומצוות המילה היא בגדר "עשה טוב" – קיום הברית והחיבור בין השי"ת ובין האדם. וכיוון שהמהלך הנכון מחייב את הקדמת "סור מרע" ל"עשה טוב", נצטוו ישראל על לקיחת קרבן הפסח בעשירי, לפני מצוות המילה, שכן גם לקיחת הקרבן היא חלק מקיום המצווה. ואלה דבריו:

על כן נתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה, והוא כי חויבו להיות שתיהן בהכרח... והעובד ע"ז שתים הוא צריך לתקן, אחד הסיר הטומאה, ואחר כך הכנס תחת הקדושה שהוא מעין סור מרע ועשה טוב... מאשר למדנו מרבי מתיא בן חרש שליגאל הוצרך סור מהטומאה על ידי דם פסח, והכנס תחת כנפי השכינה בדם מילה, שמזה למדנו שצריך להקדים קרבן פסח להסיר הטומאה תחילה ואחר כך לקבל עול מלכות שמים בדם המילה.

---

[1] סימן רנט. המדרש בא במקורות שונים בשינויי נוסח וסגנון. ראו פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים), פיסקא ה, החדש הזה, יז; ילקוט שמעוני, פרשת בא, רמז קצא; תוספות, שבת פז ע"ב, ד"ה "ואותו יום חמישי בשבת היה כו'".

[2] בא, מסכתא דפסחא, פרשה ה ומביאם רש"י בשינויים קלים בפירושו לשמ' יב:ו.

Pourim

מגילת אסתר - תחפושת ספרותית

נושאה המרכזי של מגילת אסתר לכאורה ברור: סיפור ישועתם של ישראל מידי המן הרשע בידי מרדכי ואסתר. אולם תפיסה זו מעוררת קשיים לא-מועטים. ישועה זו, העומדת במרכז העלילה, עומדת על שני רגליים - מלכותה של אסתר ומעמדו של מרדכי, ובעל המגילה אינו חוסך ברמזים על זמניותם וארעיותם של יסודות אלה: אהבת המלך לאסתר עלולה לדעוך בכל רגע כשם שגוועה אהבתו לושתי, וגדולת מרדכי עלולה להתבטל כשם שהתבטלה גדולתו של המן. זאת ועוד, מה תועלתה הגדולה של גאולה זו, שהחזירתנו לנקודת המוצא? הלא כל הסיפור לא נתגלגל אלא מסירובו העיקש של מרדכי לכרוע ולהשתחוות להמן; ומה אירע לאחר המהפך הגדול? "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותיפול לפני רגליו ותבך". מה נשתנה המן, שאין לכרוע לפניו, מן המלך?

הרב דוד הנשקה, במאמרו שנדפס במגדים כ"ג (תשנ"ה) מתייחס לקשיים אלו ומתרצם, באמצעות עיון במסגרת החיצונית של הסיפור - בפרק הראשון של המגילה ובפרק האחרון שלה. בתחילת המגילה אנו מוצאים אריכות רבה ופרטנית בתיאור המשתה הגדול, לכאורה בלא כל צורך; ובסוף המגילה נאמר "וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים". ברור שסיום תמוה זה משלים את תחילתו של הסיפור ומחזירנו אל המלך ותפארתו: הוא אחשוורוש הדגול מתחילתו, על כיסא מלכותו אשר בשושן הבירה, ועד סופו, שבו הוא שולט לא רק על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא אף על הארץ ואיי הים.

אותה מסגרת, המדגישה באופן כה חגיגי את יקר תפארת גדולתו של המלך, עומדת בניגוד אירוני בוטה לתוכנה של העלילה הנפרשת בתוכה. מחבר המגילה מנפח בלון זה הקרוי 'המלך אחשוורוש' למימדים אדירים, קוסמיים; אך כל זאת כדי שיתפוצץ מעצמו מתוך המהלך האירוני של האירועים. המלך האדיר, שמלכותו בכל משלה, אינו מושל אף באשתו; לעולם אינו מרים ידו ורגלו מתוך דעתו שלו; הוא חשוף למזימות רצח מתוך ארמונו;שליט-בובה ביד יועציו ושריו; ולבסוף אף אינו יכול להשיב את הספרים ששלח לכל מדינותיו. המלך עצמו אינו כלום; התוקף והגדוּלה הם לגינוני המלוכה, לסמליה החיצוניים. המלך הוא ראשון עבדיה של מלכותו.

מעתה ברור שנושאה האמיתי של מגילת אסתר אינו כלל המאבק בין המן למרדכי; מאבק זה אינו אלא מקרה מבחן, שבאמצעותו מצייר בעל המגילה את אופייה של מלכות אחשוורוש - היינו מלכותו של בשר ודם. המלך, בתור כזה, הוא הוא נושאה האמיתי של המגילה, שלא באה אלא ללגלג על יומרת המלכות של בשר ודם.

מעתה מובן היטב מאמרו המפורסם של רבא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ע"ב). מדוע צריך אדם לשאוף שלא להבחין בין מרדכי לבין המן, בין טוב לבין רע? לדידנו הדברים ברורים: על-פי קשרי העניינים שבגלוי, הישועה צמחה בגינו של מרדכי; אך חייב אדם להתבסם בפורים עד שישתחרר מן המישור הראשוני והנגלה, ויעמוד על עומקם של דברים. וכאן אין כל הבדל בין המן למרדכי; זה אף זה אינם אלא דמויות משנה. לא רשעת המן היא הסכנה, כשם שלא בצדקת מרדכי הישועה; אלא הכל תלוי בשאלה מי ימלוך: מלך אביון או מלך עליון.

הרב דוד הנשקה ממשיך ומביא ראיות רבות לטענתו, ומסביר על פיה את המגילה כולה. וכל מעשה פירושו וחידושיו - הלא הם כתובים על ספר מגדים כ"ג, בהוצאת מכללת הרצוג להכשרת מורים שליד ישיבת הר עציון.

פורים שמח!1