Pages

Affichage des articles dont le libellé est Rosh Hashana. Afficher tous les articles
Affichage des articles dont le libellé est Rosh Hashana. Afficher tous les articles

06/09/2009

La Akeida - préparation à Rosh Hashana

Le Sacrifice d'Isaac

La akéda, le sacrifice d'Isaac, occupe une place toute particulière à Roch Hachana, le jour de la nouvelle année.

Selon la tradition cette offrande ultime de l'homme à D. a eu lieu justement ce jour même. Cette coïncidence n'est pas à attribuer au simple hasard et à un concours de circonstances. Quelque chose qui est dans le caractère même de ce jour impose que ce sacrifice terrible, fait par un père au Créateur, a du avoir lieu justement au grand jour du jugement. En effet, c'est la vertu de ce sacrifice qui est considérée comme le zéhouth, le mérite suprême, qui protégera dans la suite de l'histoire tous les enfants d'Abraham lorsque ceux-ci se trouveront éprouvés.


Dans les communautés séfarad, ce jour de Roch Hachana la sonnerie du chofar est précédée par la récitation d'un splendide poème eth cha'aré ratson, de Rabbi Jehouda Samuel Abbas, qui exprime d'une façon pathétique toutes les émotions qui accompagnent cette offrande. Le matin du deuxième jour de Roch Hachana la akéda est lue dans la Torah devant l'assistance.


Essayons de comprendre autant que ce nous soit donné ce que D. a voulu d'Abraham et de ses enfants à travers cet acte énigmatique. Les données de l'histoire se résument de la façon suivante: D., ayant éprouvé son serviteur Abraham- premier à reconnaître l'Eternel comme D. unique- déjà neuf fois, décide de le tester encore une dernière fois. Il lui demande de lui offrir "son fils unique qu'il aime." Abraham n'hésite pas un seul instant et il répond par hinéni, "Me voici, prêt à tout ce que Tu me demandes." Aussitôt il se met en route pour se rendre au lieu du sacrifice que D. lui indique.

C'est au bout de 3 longs jours qu'il reconnaît Har Hamoriah, le montagne de Moriah, qu'il monte avec son fils Isaac. Arrivé en haut il arrange un bûcher et l'y attache. Lorsque le couteau se trouve déjà sur la gorge de l'enfant un ange intervient et lui interdit l'acte.

Finalement, D. Lui même lui ordonne de ne pas toucher le jeune homme et d'en rester là.

D. Lui assure que par le mérite de son obéissance inconditionnelle Il ne l'éprouvera plus et qu'Il respectera à tout jamais Son alliance avec les descendants d'Abraham. En se retournant Abraham apercevoit un bélier entremêlé dans un buisson. Il libère l'animal et le sacrifie ta'hat beno, à la place de son fils.


Si d'une part la finalité de cet acte était de procurer par la suite un trésor de mérite inépuisable pour le Peuple Juif de tous temps, par ailleurs la volonté de D. reste totalement hermétique.

Qu'est-ce que D. a donc voulu ; éprouver un père de cette façon terrible? Pourquoi le tester si durement pour accorder à la dernière minute la clémence, de sorte que le tout se termine par un non lieu?


L'événement terrifiant nous parait incompréhensible; autant en ce qui concerne Abraham même, autant quant à nous qui ne voyons pas très bien quel enseignement concret tirer de l'histoire. Nous pensons qu'il se trouve une clef importante dans la fin anodine et banale de ce non lieu. Abraham qui aperçoit ce bélier et décide de l'apporter à la place de son fils.


En nous enseignant que l'existence même de ce bélier résultait d'un miracle et que l'animal avait été créé spécialement pour cette occasion juste avant l'entrée du Chabbat de la création, nos maîtres nous font comprendre que la bête n'est pas juste accessoire mais qu'au contraire, elle joue un rôle majeur dans cette histoire.

Il est certain que la tournure des événements est fort étonnante : au lieu d'amener l'offrande grandiose et d'apporter le fils unique, Abraham apporte comme remplaçant, un simple -disons un piètre- bélier qu'il a de surcroît trouvé sans aucune dépense.


En effet, le texte cherche justement à attirer notre attention sur cette contradiction et sur ce dénouement apparemment insatisfaisant, par l'utilisation du terme ta'hat. Le verset nous dit que le bélier est apporté ta'hat beno, en échange de son fils.

Littéralement la traduction est: en dessous de son fils. Un autre terme comme temourat beno, ou `halifat beno, signifiant vraiment "à la place de" aurait semblé plus approprié. Le fait que la Torah a néanmoins préféré ce mot ta'hat, est révélateur de la place qu'occupent les petits actes dans toute la Torah.

Une des spécificités de la tradition juive est la place de l'acte dans la vie quotidienne.

L'acte religieux est omniprésent. Un juif engagé dans la Torah agit toute la journée à travers différentes mitsvoth. Le judaïsme est une religion "concrète" qui attend des interventions concrètes de l'homme.

Or, combien l'homme est réellement capable?


Un des paradoxes de la vie est le contraste qui existe entre la volonté d'agir d'un part et la capacité de réaliser cette volonté d'autre part.

L'espèce humaine est à la quête permanente d'un perfectionnisme. Elle n'aime pas les demi-actes. Tout doit être entier et parfait. On veut agir, pourvu que le résultat soit magnifique et imposant. L'effet de notre acte doit être important et tangible; de préférence grandiose et spectaculaire. Or, la réalité veut justement que l'homme ne parvient à produire que des petits résultats, des concrétisations n'ayant rien de spectaculaires et qui sont souvent plutôt insignifiantes et minables.

Ce fait déplaît et contrarie; ceci peut même être décourageant et démoralisant, au point que souvent cela ôte l'envie même d'agir. Et, en fin de compte, des grandes intentions du départ il n'en reste plus rien.

La plupart des idées et résolutions splendides finissent généralement éthérées dans le vide. Quelle était l'intention initiale dans l'histoire de la akéda? Que l'homme puisse avec amour donner à D. ce qu'il a de plus précieux.

Certes, le projet signifierait l'expression de l'amour ultime possible entre D. et l'homme. Néanmoins, la réalisation telle qu'elle ne faisait pas partie du dessein divin et D. obligea Abraham à renoncer au projet.

Que fit-il ensuite? Contrairement à toute attente, il agit tout de même et il fait autre chose; il accomplit un tout petit acte. Il amène ce bélier insignifiant et sans valeur. C'est peut-être souvent tout ce dont l'homme est capable dans ce monde.


Mais Abraham a agi! Et c'est par cela qu'il est devenu le premier ancêtre caractéristiquement juif!

Abraham a laissé par cela à tout jamais des traces tangibles de ses intentions et de ce fait tout lui est compté comme s'il avait réellement sacrifié son propre fils!

L'amour entre lui et D. se trouve désormais définitivement scellé.

Et, c'est cela la signification du terme utilisé: ta'hat, en dessous. Le bélier n'est point "à la place" du fils; rien ne peut venir à sa place et certainement pas un piètre animal, il n'est que ta'hat, en dessous. Un petit reflet, une ombre ou un souvenir.

Toutefois, c'est le fait d'aller néanmoins accomplir un acte concret et tangible qui confère à l'être humain sa véritable grandeur. Un attrait certain existe dans les grandes idées.


Cependant, lorsque ces grandes idées ne s'avèrent pas réalisables, on doit savoir admettre que l'intérêt final de ces très grandes idées est justement de générer au moins des tout petits actes! L'utilisation du terme ta'hat dans ce sens dans la Torah n'est nullement limité à la akéda, au sacrifice d'Isaac.

Une fois conscient de l'orientation de ce mot, nous le retrouvons dans de nombreux autres endroits de la Torah.

Ainsi, nous voyons Adam, le premier homme, remercier pour le fils que D. lui a accordé après le mort de Hebel:... "et il appela son nom Chet, car D. m'a accordé (=chet) une autre descendance à la place de Hebel que Caïn a tué."

Le grand drame au début de l'histoire de l'humanité: Adam et Eve ont deux enfants, Caïn et Hebel. Le premier, dans un coup de colère, se rend coupable de l'acte atroce de fratricide et les parents sont ravis de leur plus jeune enfant. P

eut on avoir un autre enfant "à la place"? Est-ce que vraiment, jamais un autre enfant pourra occuper la place du garçon défunt?


En effet, ici aussi la Torah emploie le terme ta'hat, en dessous. Adam et Eve ont certainement rêvé de voir revivre leur fils Hebel qui leur fut si cruellement arraché. Cependant ils ne se sont pas obstinés, ils se sont laissés consoler et ils ont accepté la charge et la beraha d'un autre enfant. Ta'hat !

Pas vraiment à la place. De loin pas!

Toutefois ils ont accepté la réalité de la vie et que cette vie doit continuer avec d'autres enfants.

Nous retrouvons ce motif dans la vie quotidienne des façons les plus différentes:

Par exemple, lorsqu'une de nos connaissance est cruellement éprouvée. On réagit souvent en disant spontanément: Il faut que j'aille l'aider, le prendre en charge, le consoler. On a là de ces grandes et bonnes intentions. Toutefois, souvent - pour des raisons tout à fait valables - on ne parvient pas à aller aider l'ami. Et que fait-on alors? Rien. Même pas la lettre ou un petit mot, même pas le coup de fil - parce qu'il parait dérisoire... L'enseignement de la akéda est que pour le ta'hat il n'existe pas d'excuse et qu'il nous incombe d'agir un minimum.

Une autre fois nous sommes remplis de bonheur par les bonnes nouvelles pour un de nos proches. On souhaiterait vraiment lui envoyer milles fleurs pour l'occasion. Bien sur on ne le fera point. Mais, au moins qu'on lui en envoie ne serait-ce qu'une seule, une carte ou un geste tangible quelconque...


Des fois on est bien conscient combien l'homme doit remercier son D. le Créateur. Aussi, souhaiterait on faire une tefila, une prière exceptionnelle chargée de kavana, de ferveur et de concentration. Pourtant, de tant de concentration on sait qu'on n'est pas capable.

Que fait-on donc? Rien.

Même pas une petite tefila, même pas une sans kavana. On ignorera tout ce qui est ta'hat...

Nous voyons la souffrance qui règne dans ce monde. Nous sommes confrontés à tous ces gens en misère. Nous aurions peut-être désiré les aider tous mais, bien sur, cela nous est impossible. Alors nous ne faisons rien.

Or, pour l'un ou deux parmi eux nous aurions quand même pu contribuer à participer à les soulager de leur souffrances...


Encore un autre ta'hat appartient à la fameuse Loi du Talion : "oeil pour oeil, dent pour dent".

Avec ce principe aussi il s'agit peut être d'une des plus grandes idées de la justice parfaite et entière du monde.

Quel est le concept contenu dans cette règle?

La notion est simple: un homme a involontairement blessé son prochain et celui-ci est désormais privé de l'organe vital de la vie. Existe-t-il vraiment un remboursement quelconque possible?

Est-il juste que l'agresseur continue de jouir de sa pleine vue voyant la victime infirme à vie?

L'agresseur, en homme de parfait foi, se sent peut-être capable de posséder encore son propre oeil et il ne comprend pas comment il pourra continuer à vivre normalement avec celui-ci. Ce que la Torah nous dit réellement à ce sujet est ayin ta'hat ayin, oeil ta'hat oeil. Ici aussi la Torah nous confronte au principe de l'en dessous.

La Torah prescrit un dédommagement matériel: mamon, tout simplement de l'argent. Mais cet argent n'est que ta'hat, un lointain souvenir de la justice parfaite.

D'une part, plus que ça ne nous est pas possible mais d'autre part ce tout petit peu -si peu soit il- est impératif : à l'agresseur d'accepter de dédommager de sorte malgré le ridicule de ce geste "miniature" et à la victime d'accepter que ce n'est pas l'idéal ou rien. Nous ne pouvons admettre que cette Loi du Talion est représentative pour toute la justice d'un monde d'une façon générale. Cette justice est très loin d'être parfaite.

Des gros truands qui restent le plus souvent impunis et des grand voleurs avec leur fortunes à l'abri.

A quoi bon, dans des conditions pareilles, tenter même faire un semblant de justice sur terre?


Toutefois, le ta'hat nous enseigne que nous ne devons pas remettre en question le principe de la justice.

Ceci doit rester l'ambition et la cible, et le tout petit peu de justice dont l'homme est capable doit être réalisé à tout prix!



Ces idées peuvent être relues dans une autre information de la Torah: Veha'arets mita'hat lachamayim. Et la terre qui est en dessous (ta'hat) du ciel.
Ce ta'hat, ce en dessous, n'est pas un renseignement géographique.
Chacun connaît la localisation de la terre par rapport au ciel.
Ce ta'hat est une notion; un concept dans la création. La terre est en dessous du ciel.
C'est le ciel qui génère et contient les grandes idées. Lorsque celles-ci doivent être appliquées sur terre il n'en reste que "un dessous", un ta'hat.
Le monde physique n'est point capable de matérialiser la sublimation du monde des idées, provenant du ciel.
La terre ne possède pas ce potentiel de faire pleinement cristalliser les plus belles de nos pensées.
Par sa nature elle est ta'hat, plusieurs niveaux en dessous de l'idéal.

Toutefois c'est ce petit peu qui impérativement doit être réalisé par nous, faute de quoi notre vie sur terre ne présente plus aucun intérêt!
Le principe de ce ta'hat recouvre toutes les domaines de la vie, intellectuels comme affectifs, sociaux comme comportementaux.

Chaque année l'homme se retrouve à Roch Hachana avec les mêmes bonnes intentions et résolutions. Et chaque année il fait le constat que ces résolutions de l'année précédente n'ont point tenu. Où est l'erreur?
Une des leçons de la akéda est que les grandes intentions doivent donner au moins des petites résolutions. Si la pureté de notre âme à Roch Hachana nous fait prendre des engagements forts et idéaux, il est fort probable que les actes ne suivront pas. L'homme doit apprendre que ce sont justement les petits engagements, simples et concrets, réalistes et réalisables qui font la différence.


Rav YITSHAK JESSURUN, Centre d'Etudes Juives - Ohel Torah

30/08/2009

מנהגי ראש השנה מפי הרב אליעזר מלמד

מנהגי ראש השנה
הרב אליעזר מלמד
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

1 - הסימנים
דבר מעניין אומרת הגמרא במסכת כריתות (ו, א), וכך אמר אביי שם: "סימן מילתא הוא", כלומר יש משמעות לסימנים, ואם ישנו סימן של ברכה בהתחלת השנה, יש לקוות שכך תמשך הברכה במשך כל השנה. במלים אחרות, מאחר וראש השנה הוא היום הראשון בשנה שבו הקב"ה בורא את השנה החדשה, ממילא כל מה שקורה ביום הראשון יש לו השלכות משמעותיות לגבי כל השנה.

ועל פי זה ממשיכה הגמרא וממליצה לאכול בסעודת ראש השנה מאכלים אשר יש בהם סימן טוב לכל השנה. כמו למשל שאוכלים כרתי, על שם יכרתו שונאינו, או רוביא לסימן שירבו זכויותינו, ותמרים לסימן שיתמו שונאינו וחטאינו, סלק מלשון יסתלקו שונאינו. ויש מאכלים שאנו אוכלים אותם לא מפני שמם אלא מפני טעמם, כמו התפוח בדבש הרומז לשנה טובה ומתוקה. או ראש של כבש או דג לסימן שנהיה לראש ולא לזנב. ועל פי העקרון הזה, נתרבו מנהגים שונים בכל עדות ישראל לאכול מיני מאכלים שונים, שרומזים בשמם או צורתם או טעמם על השנה החדשה.

וראוי להוסיף כאן את הסברו של השל"ה הקדוש לסימנים, שלדעתו אין מספיק שהאדם יאכל את המינים הללו, אלא העיקר הוא, שהאדם יתעורר בליבו ויתפלל לפני הש"י שכל התפילות של ראש השנה יש להם השפעה רבה על מה שיהיה בכל השנה, ועל כן אפילו בשעת האוכל מצאו חכמים לנכון, להזכיר לנו להתפלל על השנה הבאה, שתהיה שנה טובה ומתוקה.


2 - מצב הרוח בראש השנה
עם כל האימה והחרדה של יום הדין, על פי ההלכה הננו מצווים בר"ה לשמוח.
(מבין ההלכות שמבטאות את החרדה ביום הדין, היא ההלכה שלמרות שראש השנה הוא יום טוב וגם ראש חודש, אין אומרים בו הלל כפי שאומרים בכל יום טוב וראש חודש. "ואמר רבי אבהו: שאלו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים, אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה?" (ר"ה לב, ב).

וכך כתב השולחן ערוך (או"ח תקפא, ד), שרוחצים ומסתפרים ומכבסים את הבגדים לקראת ראש השנה, כדי להראות שאנו בטוחים שהקב"ה יוציא לצדק דיננו. וכתב הטור שמובא במדרש "רבי חנינא ורבי יהושע אומרים: איזו אומה כאומה זו, שיודעת אופייה של אלוקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף בשחורים, ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים, ומתעטפים בלבנים, ומגלחין זקנים ומחתכין צפורניהם, ואוכלים ושותים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס".

ושאל על זה השל"ה הקדוש (מסכת ר"ה תורה אור), וכי היאך אנחנו יכולים להיות בטוחים שיעשה לנו נס ונזכה במשפט, הרי בעינינו אנו רואים איך שבכל שנה מתים כמה וכמה אנשים, ואחרים ניזוקים ונחלים, ומשמע שלא נעשה להם נס, ואם כן מדוע נהיה בטוחים שדוקא לנו יעשה הקב"ה נס בראש השנה?

והשיב, שכל מי שעומד לפני הקב"ה בתפילה וחוזר בתשובה בראש השנה, מובטח לו שהקב"ה ידון אותו לטוב, אלא שלפעמים מפני חסרון העולם וחטאיו, רואה הקב"ה שטוב לו מאוד שימות, ואם כן גם לו ראוי לשמוח בראש השנה, שהרי בזכות תפילתו ותשובתו ידון אותו הקב"ה בצורה הטובה והמתאימה לו ביותר.

ואף שברור, שאנו מעוניינים שהטוב האלוקי יתגלה בחיים שלנו כאן בעולם הזה, וכל זמן שהמצב לא כך, אנו כואבים ומצטערים (משום שזהו האידאל העולמי, לגלות בעולמנו הזה את כל ערכי הטוב והאמת. אבל בכל זאת, גם אם עדיין לא זכינו לשלמות, לפחות הננו יודעים שהכל לטובה, ועל כן ראוי שנהיה בראש השנה בשמחה.
וכך אמר נחמיה (ח, י) לעם לאחר תפילת ראש השנה "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו', כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם".

וכן פסק השולחן ערוך (תקצז, א): שאוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, ואסור להתענות בו. אמנם, לא ימלא אדם את כרסו ויגיע לשביעה גמורה, כדי שלא להקל ראש וכדי שתהיה יראת ה' על פניו. וכך לגבי הבגדים, אף שצריך ללבוש בגדים לבנים וחגיגיים, כתב הט"ז בשם הרש"ל שאין ללבוש בראש השנה בגדי משי ורקמה מפוארים כדרך שלובשים בשאר החגים כדי שיהא מורא הדין עלינו (מ"ב תקפא, כה).

3 - עוד על הסימנים
כבר דברנו באחת הפעמים הקודמות על כך שכל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שמאחר שזהו היום הראשון שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה או דיבור או מחשבה של אדם בראש השנה משפיע על כל השנה.

ולכן נהגו ישראל לאכול בליל ראש השנה סימנים שמרמזים רמזים טובים לשנה החדשה, למשל אוכלים תפוח בדבש לרמז שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, ואוכלים כרתי לסימן שיכרתו שונאינו, וסלק לסימן שיסתלקו אויבנו, ורימון לסימן שירבו זכויותינו כרמון, וכן כל כיוצא בזה.
ואין מסתפקים רק באכילה, אלא אף אומרים תפילה על אכילת כל סימן וסימן, למשל על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיתמו שונאינו.

וכולם מסכימים שיש לאכול את הסימנים בלילה הראשון של ראש השנה, אולם לגבי הלילה השני, יש מנהגים שונים. למשל בספר בני יששכר (תשרי מאמר ד') כתב שלא ראה שזקני החכמים נוהגים לאכול הסימנים בלילה השני. אבל בפועל רבים נוהגים לאכול הסימנים גם בלילה השני (וכ"כ בבא"ח נצבים ש"א). ומכל מקום ניתן ללמוד מכאן שהלילה הראשון הוא החשוב יותר, ולכן אם יש לו מסימן אחד כמות שתספיק רק ללילה אחד, יאכלנו בלילה הראשון.

ויש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם, אבל המנהג הנכון יותר הוא, לאחר הקידוש ליטול ידיים ולבצוע על הפת, ולאכול ממנה מעט, ולאחר מכן לאכול מהסימנים. והטעם לכך הוא שהלחם מפני חשיבותו קודם לכל, ויש עוד טעמים שלא כאן המקום לפרטם.

ולאחר שיאכל את הלחם, על הסימנים של פירות העץ יצטרך לברך, משום שבברכת המוציא פוטרת רק את הדברים שנחשבים חלק מהסעודה, אבל על אכילת פירות שאינן חלק מהסעודה עצמה צריך לברך. ולכן לפני שיאכל את הפרי הראשון שבסימנים - יברך תחילה 'בורא פרי העץ', יאכל מעט, ולאחר מכן יאמר את יהי רצון. וראוי לברך על התמר, משום שהוא משבעת המינים והוא הפרי החשוב ביותר שבין הסימנים שאנו אוכלים (מ"א תקפג, ב).

4 - הלכות בתפילת הימים הנוראים
היום נעסוק בשתי הלכות הקשורות לתפילת הימים הנוראים.
במשך התפילה, פעמים רבות נוהגים לפתוח את ארון הקודש, ולומר לפני הארון הפתוח את התפילה, בדרך כלל פותחים את הארון לקראת תפילות חשובות ומרכזיות. וכשפותחים את ארון הקודש נוהגים הכל לעמוד מפני כבודה של התורה, והשאלה האם חובה לעמוד באותו הזמן. שאלה זו נוגעת בעיקר לאנשים חלשים שקשה עליהם העמידה.

בעל הטורי זהב, (שהיה אחד מגדולי המפרשים החשובים של השולחן ערוך) כתב (בחלק יו"ד רמב, יג) שמצד הדין אין חיוב לעמוד, מפני שהחובה לעמוד היא רק כאשר החזן נוטל בידיו את ספר התורה והולך לתיבה או עומד, אבל בזמן שהתורה מונחת בארון הקודש, והארון גבוה יותר מעשרה טפחים, נמצא שהתורה ברשות אחרת, ולכן כשפותחים את הארון אין הציבור חייב לעמוד. עשרה טפחים הם לדעת רוב הפוסקים שמונים סנטימטר. ולדעת הפרי מגדים (מ"ז קמח, ג) אפילו אם הארון אינו גבוה עשרה טפחים, כיוון שהתורה מונחת במקומה המכובד, אין הציבור חייב לעמוד לכבודה.

נמצא אם כן, שמצד הדין אין חובה לעמוד בשעה שארון הקודש פתוח, ולפנים משורת הדין נהגו לעמוד ולכבד בזה את התורה. אבל אדם שקשה עליו העמידה, אינו מחויב לעמוד בכל עת שפותחים את הארון בשעת התפילה.

ועוד הלכה נזכיר, באופן כללי ישנו איסור לומר את התפילה שבלחש בקול כזה שהנמצאים ליד המתפלל יוכלו לשמוע אותו. אבל בראש השנה ויום הכיפורים כתב השולחן ערוך שמותר לומר את התפילה בקול, משום שאין חשש שהדבר יבלבל את אלו שמתפללים לידו, מאחר שבתפילות הימים הנוראים יש לכולם סידורים ומחזורים.

ואף על פי כן כתב המגן אברהם (או"ח קא, ד) שעדיף להתפלל בלחש, משום שמבואר בזוהר שתפילת עמידה לגודל קדושתה ועמקותה צריכה להאמר בלחש, ואדרבה דוקא בימים הנוראים שהתפילה יותר חשובה ויותר עליונה, יש להקפיד יותר שלא לומר בקול את התפילה שבלחש. ורק אם קשה לו לכוון בלחש, מותר בראש השנה ויום כיפור לומר את התפילה שבלחש בקול.

5 - החזן בימים הנוראים
תפקיד מרכזי ביותר ישנו לשליח הציבור בתפילות הימים הנוראים, ולכן יש להשתדל עד כמה שאפשר לבחור בשליח הציבור ההגון והמתאים ביותר לתפקיד. וכתב בספר חסידים, שמי שמסייע למנות שליח ציבור שאינו הגון, גוזל טוב מן הקהל ועתיד ליתן על כך את הדין.

וכתב הרמ"א בסימן תקפ"א סעיף א' שלכתחילה יש למנות כשליח הציבור בימים הנוראים את "היותר הגון ויותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא..." והגון פירושו שיהא נקי מעבירות, למשל אדם שחשוד כשקרן או גנב או מחלל שבת או שעובר על עבירות אחרות - אין למנותו לחזן. וכן יש לדקדק שיהא עניו ואהוב על הקהל, וכמובן שיהא בעל קול ערב, ושיהא בקיא בתפילות ובמנגינות. ואם לא מוצאים אדם כזה, יבחרו את הטוב ביותר. ובדיעבד אם בחרו באדם שאינו מתאים, ראוי שלא לעורר מחלוקת על כך, ראשית משום שעוון המחלוקת חמור יותר. ושנית, שעיקר ההקפדה על החזן היתה כאשר רבים לא ידעו את התפילה בעל פה, והחזן היה מוציאם ידי חובתם. אבל היום שלכולם מחזורים, וכולם מתפללים בעצמם, למעשה החזן אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, אלא תפקידו הוא רק לנהל את התפילה, ולכן אין ראוי לעורר מחלוקת כנגד מינוי של החזן שאינו מתאים כל כך.

אבל לכתחילה כמובן שראוי גם היום לדקדק למצוא את החזן המתאים ביותר, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי תפילת המוסף, שבה תלויות התקיעות דמעומד, וביום הכיפורים החזן מזכיר את כל סדר עבודת הכהן הגדול.
עוד כתב הרמ"א, שיש למנות לכתחילה חזן נשוי שעבר את גיל השלושים. ואם יש בפני הקהל שתי אפשרויות, או נשוי שאינו בן שלושים, או בן שלושים רווק, עדיף למנות את הנשוי (שבט הלוי ח"ה סו, ב).

וצריך החזן להשתדל להתפלל במנגינה יפה ובקול ערב, ובלבד שיכוון לשם שמיים, אבל אם החזן מסלסל בקולו, כדי להתגאות בפני השומעים, עליו נאמר הפסוק (ירמיה יב, ח): "נתנה עלי בקולה, על כן שנאיתיה". אבל אם שר לשם שמיים ואינו מאריך יותר מדי, מעלתו גדולה מאוד. ואמרו חכמים על נבות שחננו ה' בקול יפה במיוחד, והיה תמיד עולה לרגל לירושלים והיה שר ומזמר לפני כל ישראל. שנה אחת התרשל ולא עלה. ובאותה שנה חמד אחאב המלך את כרמו, ובעצת אשתו איזבל רצחו וגזל את כרמו. וכל זה משום שמנע מישראל לשמוע את קולו היפה. ומכאן ניתן ללמוד עד כמה גדולה מעלתם של החזנים שמתוך כוונה מזמרים ומשבחים ומתפללים לפני אבינו שבשמיים.

6 - שני ימים של ראש השנה
על פי התורה ראש השנה הוא יום אחד בלבד, שנאמר (ויקרא כג, כג): "וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל לאמור, בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש". וכן נאמר בספר במדבר (כט, א): "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם".

אולם בפועל אנו מקיימים את מצוות ראש השנה במשך יומיים. וכדי להסביר את הטעם לכך, יש לבאר תחילה את יסודות הלוח העברי, וכיצד נקבע ראש החודש, ועל פי זה נוכל להבין מדוע בחוץ לארץ עורכים את כל החגים במשך יומיים, כשהיום השני נקרא יום טוב שני של גלויות, וכן מדוע גם בארץ ישראל ראש השנה נמשך יומיים. ומלכתחילה אני מתנצל על כך שאצטרך להאריך מעט, אבל בכל זאת כדי להקשיב כי הדברים יסודיים וחשובים.

כידוע על פי התורה החודש העברי נקבע על פי מראה הלבנה, שכל שלושים יום לערך, הלבנה מסיימת מחזור. בתחילת החודש הלבנה נראית לעינינו קטנה מאוד, כקו דק, ובאמצע החודש הלבנה נראית במילואה ושוב חוזרת ומתקטנת, עד שבסוף החודש היא נעלמת מעינינו לחלוטין למשך כעשרים וארבע שעות, ולאחר מכן היא חוזרת וניראת, ואז מתחיל החודש החדש וזהו מה שנקרא בפינו 'מולד הלבנה'. ועל פי התורה צריכים לבוא שני עדים לפני בית הדין הגדול, ולהעיד בפניו שראו את הלבנה החדשה, ורק על פי זה בית הדין היה מקדש את החודש החדש.

ולעדים היה תפקיד נכבד ביותר, משום שמחזור הלבנה אורך מעט יותר מעשרים ותשעה וחצי ימים, נמצא שלפעמים החודש חסר בן עשרים ותשעה ימים ולפעמים מלא בן שלושים יום. והכל היה תלוי בעדות העדים, שאם היו רואים את המולד עוד ביום השלושים, והיו מספיקים לבוא לפני בית הדין באותו יום ולהעיד, היה בית הדין מספיק לקדש את החודש החדש ביום השלושים, ומיד היו מקריבים את קורבנות ראש חודש, ואותו היום היה הופך ליום ראשון של החודש החדש. ואם לא באו עדים באותו יום, ממילא החודש היה מתקדש למחרת.

לסיכום ראש החודש יכול להקבע או לאחר עשרים ותשעה ימים מהחודש הישן או לאחר שלושים. ולקביעת החודש ישנה, כמובן, חשיבות עצומה, שהרי כל החגים שלנו תלויים בתאריך החודשי, חג הפסח בט"ו בניסן, יום כיפור בי' תשרי, סוכות בט"ו תשרי. ולכן מותר היה לעדים אפילו לחלל שבת כדי ללכת לירושלים ולהעיד בפני בית הדין הגדול על המולד.

ומאחר שבאותם ימים לא היו אמצעי תקשורת, מיד לאחר קידוש החודש היו יוצאים שליחים לכל רחבי הארץ כדי להודיע מתי נקבע ראש חודש, ועל פי זה היו יודעים את תאריכי החגים. אבל לחוץ לארץ לא יכלו השליחים להגיע לפני מועד החגים, ולכן קבעו חכמים שכדי לצאת מן הספק יקיימו בחוץ לארץ את כל החגים במשך יומיים. ובארץ ישראל היו מקיימים את החגים במשך יום אחד, כפי שנאמר בתורה, חוץ מבראש השנה, משום שראש השנה חל בראש חודש עצמו, כך שמחוץ לירושלים שום אדם בארץ ישראל לא יכל לדעת מתי בית הדין שבירושלים יקדש את החודש. ולכן גם בארץ ישראל נקבע שיקיימו את ראש השנה במשך יומיים. ואף שלאחר חורבן הארץ הננו קובעים את החודשים על פי החשבון ולא על פי העדים, בכל זאת תקנה הראשונה נשארה בתוקפה, ובחוץ לארץ מקיימים את כל החגים במשך יומים, ובארץ ישראל רק ראש השנה מתקיים במשך יומיים.

7 - טעם ליומיים של ראש השנה
בהלכה הקודמת הסברנו את הסיבה ההלכתית לקיום ראש השנה במשך יומיים, שבזמן שראש החודש היה נקבע על פי העדים, פעמים היה נקבע ביום השלושים ופעמים ביום השלושים ואחד לחודש הישן, והכל היה תלוי בעדים שהיו באים לפני בית הדין. ולפיכך בכל רחבי הארץ לא יכלו לדעת מתי נתקדש החודש, וממילא לא יכלו לדעת מתי חל ראש השנה, ולכן מספק היו מקיימים את ראש השנה במשך יומיים. ואף שמאז שבטל בית הדין הגדול שבירושלים הננו קובעים את החודש על חשבון הלוח העברי, מכל מקום מאחר שבאופן עקרוני, היה צריך לקדש את החודש על פי העדים, ממשיכים כיום את התקנה שהיתה נהוגה אז, ומקיימים את ראש השנה במשך יומיים. אבל בירושלים, גם באותם הימים, היו יודעים מתי בית הדין קידש את החודש, ולכן היו פוסקים שסברו (רבנו אפרים והרז"ה), שאף שבכל ארץ ישראל צריך לקיים את ראש השנה במשך יומיים, בירושלים מספיק יום אחד. אבל למעשה רוב רובם של הפוסקים סוברים שגם בירושלים יש לקיים את ראש השנה במשך יומיים. והטעם לכך, שגם בירושלים היו מקרים שראש השנה היה מן הדין צריך להיות יומיים, למשל אם העדים היו מגיעים לקראת ערב, למרות שמן הדין ניתן היה לקבלם ולקדש את החודש, קבעו חכמים שלא לקבל את העדים עד למחרת, וזאת מפני שלא נותר מספיק זמן לסדר את הקרבנות השייכים לראש השנה, ולומר את שירו המיוחד של ראש השנה שהלוויים היו אומרים בבית המקדש. ואם כן יוצא, שבאותם מקרים שהעדים הגיעו רק לפנות ערב, אף שלמעשה היו מקדשים את החודש למחרת, מכל מקום מאחר שמן הדין ניתן היה לקדשו כבר באותו יום, קבעו חכמים שכל איסורי ראש השנה ימשכו עד לסוף היום הראשון. נמצא שגם בירושלים היו מקרים שראש השנה היה נמשך יומיים, ולכן גם היום מקיימים את ראש השנה במשך יומיים (רא"ש ביצה פ"א ד', שו"ע תר, א).
זהו הטעם ההלכתי, אבל מבחינה רעיונית, ראוי להזכיר כאן את דברי הצמח צדק שהסביר, שבחוץ לארץ הקדושה אינה ניכרת כל כך, ודומה הדבר לפנס שמאיר למקום רחוק, שאורו חלש ומפוזר, ולכן החג שבארץ ישראל מרוכז ביום אחד מתפזר בחוץ לארץ על פני יומיים (דרך מצוותיך קיד, א). ועל פי זה ניתן להבין שמאחר וראש השנה הוא חג עמוק ועליון, שבו נבראת השנה החדשה, אף שמן התורה הוא יום אחד, כדי לקולטו אנו צריכים ליומיים.

ובהקשר לכך חשוב לציין כאן, שמאחר והיום הראשון הוא המקודש מן התורה והוא העליון יותר, ראוי להתפלל בו על ענייני הכלל, ואילו ביום השני שנקבע על פי חכמים, שמדרגתו נמוכה יותר והוא קרוב יותר לחיים היום יומיים שלנו, מתאים יותר להתפלל על ענייני הפרט.

source : http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=502