Parashat Vayshlach

בס“ד

פרשת וישלח
ה’תשס“ט
מפי הרב חיים סבתו שליט“א

סיכום השיחה

הקדמה
ישנם כמה מקומות בכל התורה שמאד קשה לפרש על פי הפשט. אחד מהם בפרשתנו.
שם כתוב :

“ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכֹל לו ויגע בכף–ירכו ותקע כף–ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאָמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל." (בראשית לב, כה–ל)

על פי רש“י מדובר פה בהתמודדות ריאלית עם המלאך, ואף הרשב“ם מסביר ע“פ הפשט שיעקב רצה לברוח מהמלאך ולא יכל.

הקושי
ובאמת קשה, והרי המלאך הוא שליח של ה’, ואיך אפשר לאדם, ליעקב, להתמודד עמו !

ולכן, הרמב“ם והרלב“ג הולכים בדרכם כדי לפרש את זה : “וירא כי לא יכול“ פירוש, זה היה בתוך חלום. והסיבה לכך פשוטה, לפי הרמב“ם אפשר לראות מלאך רק בחלום, וכך הוא מפרש לאורך כל “המורה נבוכים“ המקומות בתורה שבהם מגיע מלאך ה’, כי לפי דעתו, המלאך מבטא כח מסויים או פיסי או רוחני, אבל עצם הכח הזה הינו שליח מה’. נמצנו למדים כי כל האירוע אירע בחלום, ולכן יעקב לא נפגע באמת אלא בחלום (וע’ רלב“ג על אתר, הוצ’ מעליות).

ובכל זאת, כל הפרשה אומרת דורשני, כמו שאומר רש“י (בשם המדרש).

כי הפרשיה אין בה הבנה אנושית, היא כולה סימלית.

ובאמת, אפשר להסביר את כל הפרשיה ע“פ מה שכתוב בפרשת שבוע שעבר. החלום או המציאות הזאת באים לתת לו איזה תמונה של “מחניים“ של מה שקורא למעלה, כי ישנם שני מחנות: אחד למעלה, ואחד למטה. יעקב מסמל שני היבטים: דהיינו איש היסטורי, וגם איש פרטי. ולכן, בין אם זה חלום או בין אם לאו, יש לנו להבין את הסמליות שיש במאבק אם המלאך. שהוא, על פי הסברנו, מאבק רוחני.


“אגידה לי מה שמך“
במאבק הזה, ישנם כמה דברים תמוהים, ואחד השאלות המתבקשות היא : מה עכשיו אתם שואלים את השם אחד של השני? אחרי כל הסיפור?
סיפר הרב, שכשהיגיעו “חלבים–סורים“ בניו–יורק, פעם נפל אחד מהם על הכביש ואז שאל אותו שוטר מה שמו, וענה לו אותו “חלבי“ בתמיה: “וכי עכשיו זמן היכרות הוא! למה לא שאלת אותי לפני כן?“.

שאלת המלאך מובנת כי אם זה לצורך שינוי השם. אבל אח“כ יעקב ג“כ שואל את המלאך, ומה הטעם לכך?

כדי להבין את הענין, עלינו להתבונן על משמעות המילה “שם“.
“שם“ בא לבטא כח עצמאי. (עיין רבינו בחיי על אתר)

ליעקב יש שם. השם מבטא את מהותו, את עצמיותו (עיין כוזרי ד,א [ביחס לשם של ה’]), והמלאך בא לשנות, או ליתר דיוק, כמו שנראה, להוסיף שם על שמו.

דוגמא נוספת לכך ששם מגלה מהות, מוצאים אנו אצל משה. הוא שואל את ה’ מה שמו. ובזה הוא שואל לאיזה גילוי, לאיזה כח עצמו של ה’ כביכול להתייחס. “א–ל ש–די נראה אלי בלוז“.

לעומת זאת, למלאך אין כח בלתי תלוי, הוא שליח של ה’, וזוהי מהותו, ולכן אין משמעות בפעולה שלו.
ובזה מובן רש“י קשה (ד“ה למה). הוא מביא מדרש (בראשית רבה עח, ה.) המתאר שהמלאך אומר: “אין לנו שם קובע, משתנין שמותינו“, ומוסיף רש“י, “הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים“.
לאור הסברנו מובן: למלאך אין מהות, ולכן שמו משתנה (ועיין רבינו בחיי ד“ה הגידה; אור החיים ד“ה למה זה תשאל; וכן בהגהות ברש“י בכת“י).
וזה חלק מהנצחון של יעקב שמראה למלאך שלעומתו, אין לו שום כח עצמאי, הוא תלוי בהקב“ה לגמרי. וכי האדם לא תלוי בהקב“ה? בוודאי שכן, אלא שהקב“ה נתן את הכח הזה, הבחירה חופשית, לאדם (עיין מדרש תנחומא פ’תזריע; מהר“ל תפארת ישראל, יב, ועוד).


מאבק כפול
אם נמשיך להתבונן, רואים אנו שישנם שני מאבקים.

מאבק עם אנשים – עם עשו ולבן.
ומאבק עם אלוקים, הוא מאבק רוחני – זה הדבר איננו חדש, יעקב בבטן כבר תופס את אחיו, והוא כל חייב ממשיך במאבק הזה, ולכן, כל המעשה נעשה בלילה – סמל הגלות, הקושי, המאבק, ההתמודדות; עד עלות השחר (עיין “עין אי“ה“ ברכות א ב,א; הגיוני משה עה“ת פ’ וישלח).

והמלאך בא להדיעו שהוא נצח במאבק הזה, אמנם הוא נפגע.
התורה מלמדת אותנו שיש כאן לקח לדורות. ועלינו לבאר אותו.


הנצחון
לבן בא עם אנשים, ונכשל. גם כך עשו עשה, וגם נכשל. ובכן יש לשאול, איזה נצחון יש פה? והרי לא נלחמו בכלל! האויב נכשל לפני עת הקרב !

קשה לנו לתאר את בית יעקב, אבל אפשר ללמוד דבר מתוך דבר. ובאמת, יש לומר, שהיה פה נצחון רוחני שקדם לנחצון הפיסי (אפשר גם לראת את זה ביוסף בסיפורו, והוא מבית יעקב).
ולכן כתוב “כי שרית עם אלוקים [ואז] עם אנשים ותוכל“ (לב, כט). כשהוא מנצח רוחנית, ממילא הוא גם מנצח עם האנשים, כי זה תוצאה מהנצחון הרוחני.
אמנם, חייבים אנו להזהר בהבנת הנצחון, וכך פירשו חז“ל, שיעקב לא הבין נכון את אותו הנצחון, הוא חשב שזה היה נצחון סופי. וכל זה דמיון הוא, כי אין נצחון סופי ברוחניות !

והנה, מצינו שכתוב בגמרא [מס’ ברכות] שאסור לקרוא לאברהם – אברם, אמנם לישראל מותר לקרוא ליעקב. ומה רצו לומר?

ופשוט, שרצו לתאר שיעקב–“איש המאבק“ נשאר בהתמודדות תמידית כל הלילה למרות שיש לו איזה “כח עצמי“ חדש, דהיינו “ישראל“ – המבטא את נצחונו. ואמת נכון הדבר, יעקב נצח אבל זה לא היה סופי, ויעקב, כמו שאמרנו, לא היה רק דמות אנושית, אלא גם דמות היסטורית. ובזה באה התורה ללמדנו שהמאבק של עם ישראל ממשיך לאורך כל ההיסטוריה עד עלות השחר – עד הגאולה.


אחרית דבר
ועלינו להזהר לא לטעות: מצד אחד לדעת שהמאבק הינו אינסופי, ומאידך גיסא אנו חייבים להשאר עם הכוחות הרוחניים הטהורים של יעקב ולא לתת לא ללבן ולא לעשו להשפיע עלינו, לא ברוחניות, ולא כתוצאה מכך בגשמיות.1