תשובה...

תשובה מאהבה, תשובה מיראה

שיחה מפי הרב יחזקאל יעקבסון

בדורות האחרונים אנו עדים לגיבושם של שתי אסכולות, למהלכן של שני דרכים בעבודת ה': החסידות מול תנועת המוסר. באופן מיוחד, הדבר מורגש ובא לידי ביטוי בחודש אלול, ביחס הנדרש לימים הנוראים בכלל ולראש השנה בפרט. בתנועת המוסר מדברים על 'א ל ו ל!' כעל הכנה רבתי ליום הדין הנורא, לעומת זאת, החסידות מדברת בעיקר על הצדדים של חוויית 'המלך בשדה'. ההבדל בולט גם ביחס לעיצומו של יום ר"ה, בעוד שבספרי המוסר הדגש הוא על יום הדין, הרי שבספרי החסידות מתייחסים לר"ה כיום מלכויות. יום המלכת מלך מלכי המלכים.

בכלליות ניתן לומר שההבדל בגישות נעוץ בחילוק שבין 'יראה' ל'אהבה'. כמובן שהדבר משפיע באופן ישיר גם על אופי התפילות בימים אלו: באיזה מקומות מאריכים, ואיך נראית התפילה. על פי שיטת המוסר – התפילה היא הזעקה, שיא התפילה הוא 'ונתנה תוקף': 'מי יחיה ומי ימות...', מאידך, יש המעדיפים את דרך השירה, ולהדגיש את 'ויתנו לך כתר מלוכה'.

ניתן אף לומר שאפילו ה'הרגשים' שיש לאדם, הכוונות והתחושות שנובעות בקרבו במהלך היום – הינם נגזרת ישירה של החילוק הזה: האם 'מלכויות' זה מלכות עם דין, או שמא מדובר על 'אשרינו מה טוב חלקנו שאנו זוכים להמליך את הקב"ה עלינו'. זכרונות: 'כולנו זוכים להיפקד ולהיזכר ביום הזה'' או 'אוי לי שאני נזכר לפני הקב"ה כעת, ואיך אעמוד בזה'. שופרות: האם זה תקיעה בשופר של המלכה, או 'היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו'.

שתי גישות. נראה שבשנים האחרונות, לפחות בחוגים שלנו, הנטייה היא יותר לגישה החסידית. החסידות נצחה את שיטת המוסר. קשה היום למצוא את המקומות בהם מדברים על 'אלול' כעל חודש של אימה ופחד, על 'יש דין ויש דיין'. אולי גם גישתו של הרב קוק לעניין התשובה השפיעה על המהלך הזה. הרב קוק חידש שתשובה אינה בהכרח חוויה מרירה. אדרבה, הרב מדבר על חוויה מרפאת, על שמחה גדולה, על התחדשות.

אכן, אין ספק שדרגה גבוהה יותר היא עבודת ה' הנעשית מאהבה מאשר עבודת ה' הנעשית מיראה. אולם חייבים להדגיש ולומר שהדברים אמורים רק אם אדם כבר הגיע לדרגה של אהבה לאחר שביסס בתודעתו את היראה. רק אדם שקיימת בתודעתו הידיעה והתחושה ש'יש דין ויש דיין', שר"ה זה יום דין וכו' – רק הוא יכול להתקדם לדרגה הגבוהה של עבודת ה' מאהבה.

לפעמים נדמה שאנחנו מדברים על עבודת ה' מאהבה, ומדלגים על היראה של 'יום הדין', לא בגלל הדרגה הגבוהה שלנו, אלא מפני שפשוט חסר לנו את אותו רגש, את אותה תחושה. אם הסיבה שהאדם מדבר על אהבה ועל 'המלך בשדה' רק בגלל שהוא לא מרגיש שר"ה הוא יום הדין, הרי שהיתה כאן קפיצה שאינה ראויה.

נתאר לעצמנו אדם שאמור להישפט בבית משפט, ויש סיכוי שהוא ייכנס לבית הסוהר למספר שנים, איך הוא היה מתנהג? – שבועות לפני כן הוא כבר לא היה ישן בלילות. הוא היה שוכר עורך דין טוב, חושב מה לומר ומה לא לומר במשפט וכו'. זה היה מגיע גם לדברים הכי פשוטים: מה אלבש ביום המשפט, איך אמצא חן בעיני השופט ועוד. כל ראשו נתון למשפט. האם אנו בימים אלו מתקרבים בכלל במשהו לתחושה הזאת? לצערנו, אנחנו רחוקים מזה. אולי זה בגלל שחסר לנו באמונה, בהבנת ר"ה כיום דין, הבנה של מעשינו. מדוע זה קורה?

ישנם מספר סוגי אנשים: יש יהודים שאינם מאמינים באמת שבראש השנה דנים את האדם. הם לא מקבלים ש'כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון', וממילא אין להם בכלל יראה מדין כלשהו. ישנם יהודים אחרים שהבעיה אצלם אינה באמונה שר"ה הוא יום הדין. בזה הם דוקא כן מאמינים. אך הם לא יראים, כיוון שהם מחזיקים את עצמם לצדיקים. הם אומרים לעצמם: הרי אני מניח תפילין כל בוקר, מתפלל שלוש תפילות ביום, לובש ציצית כל הזמן, לומד תורה ומקיים את כל המצוות. מה כבר יכול לקרות לי ביום הדין? לא רק שאצא זכאי, אלא עוד ארוויח מזה!

וישנם אחרים שאומרים: אנו יודעים שאין אנו צדיקים, אולם אנו בוטחים בכוחה של התשובה. יש תשובה, יש סליחה, נבקש סליחה והכל יהיה בסדר. אנו הולכים לתשליך, אנו מנערים את הכיסים, משליכים את העבירות, וזהו זה – מה יש לדאוג...

כל שלוש הגישות הללו לוקות בבעיה מסויימת באמונה או באי-הכרת חומרת העבירות בעומק הדין. הגמרא בסוכה (כח ע"ב) מספרת: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא". ר' יוחנן בן זכאי היה תלמיד חכם עצום, ובנוסף לכך הציל את כלל ישראל בימי בית שני שביקש להעביר את מרכז התורה שבע"פ ליבנה. אם היינו במקום ריב"ז, האם היינו מפחדים מיום הדין?

אף על פי כן, הגמרא בברכות (כח ע"ב) מספרת: "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה?"

ריב"ז עם כל גדלו, לא בטח בצדקותו, ופחד מאוד מיום הדין. הוא יודע שיש סליחה וכפרה, שהוא למד תורה והציל את עם ישראל וכו'. אז למה לבכות? אלא שהגדולים מבינים באמת מה זה דין, מה המשמעות של עומק הדין. ומהי התשובה הנדרשת, ואיך היא צריכה להיות, איזו עבודה גדולה יש. לכן, אם אין לנו הרגשה של יראה בימים האלו, זה לא מפני שאנו בדרגה גבוהה, אלא מפני שלא זכינו לכך.

בשביל לחוש את ההרגשה הזו, יש צורך ללמוד. אדם לומד הלכה, ופתאום הוא רואה באילו דברים הוא נכשל. הוא חושב שהוא בסדר, ובעצם הוא לא היה בסדר. אדם לומד אגדה – הוא מבין מה זה קרבת אלוקים, מה המשמעות של מצוות, של עבירות. אדם לומד מוסר – הוא מבין מה המשמעות של מידות מקולקלות, מה המקום של בין אדם לחברו בעבודת ה'. אך אדם האומר 'שלום עליך נפשי' – אינו מעיד על מדרגה גבוהה, אלא על חוסר ידיעה.

ודאי שאנו בעד תשובה מאהבה, ואני מאוד בעד שאדם יעשה גם את עבודת ר"ה השנה שלו באותה התלהבות של קיום מצוות סוכה. אכן, גם תשובה צריכה להיות חוויה מרפאת ומשמחת, כמו שכותב הרב קוק. אולם יש צורך להגיע לדבר זה רק לאחר הפנמה של היראה, של אימת הדין. לאחר מכאן אפשר להתקדם שלב אחד נוסף למעלה בקודש. אך ראשית לכל - יראת העונש, לאחר מכן יראת הרוממות, ולבסוף - עבודת ה' באהבה.

גם הרב קוק, שהרבה לדבר על תשובה מאהבה, כתב במקומות רבים שצריך גם יראה פשוטה, 'יראה תתאה'. וכך הוא כותב במידות הראיה: "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אע"פ שרק תחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, וצריך הוא רק שם לקחת מקומו. אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו... ממוזגים ומשוערים, הנם מרימים את אור האצילות שבנשמה, מיישבים את החיים, וממלאים אותנו תוכן רציני ראוי להיות ליסוד נכון בבנין החברה היותר מאושרה. על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בנינים רמים לתלפיות..."

כדי ליצור אומץ, צריך לדעת קודם כל מהי סכנה. היראה הפשוטה, היא הידיעה שגם אם אתה לא מתחבר למצווה מסויימת, או שקשה לך לעמוד בניסיון של עבירה וכו' – בכל זאת אתה צריך לדעת שעבירה זה אש, וזה מסוכן. על בסיס זה, תבנה את האהבה שלך.

הדברים עולים בקנה אחד עם מה שכותב הרב קוק בפסקה אחרת במידות הראי"ה:"אמנם גם היראה החלושה, כשהיא מחוברת בהזכרת שם שמים יש בה צל של יראה אמתית. ואי-אפשר להזניחה כי- אם לפי אותה מדה שקנה לו לקנין נפשי את היראה הרוממה, הבאה עם גבורת הנפש וגדולתה. שבאמת היא יראת הכבוד והרוממות, ומסתעפת ממנה יראת החטא מצד עצמו".

ראש השנה בפתח. יהיו לנו מלכויות, זכרונות ושופרות. רגע לפני שנשיר 'המלך בשדה', נזכור שזה לפני הכל יום של דין, יש דין ויש דיין. על זה נבנה את האהבה שלנו לרבש"ע וליום הדין.

אסיים בסיפור נפלא ששמעתי: היה בדורות הקודמים רבי אחד, שהחסידים שלו היו מאוד מקושרים אליו, באהבה עצומה. ערב ר"ה, התפרץ הרב לבית המדרש, ניגש לחסיד אחד שהיה מקורב מאוד אליו, ושאל אותו בפתאומיות: 'אתה מפחד ממני?' החסיד היה בהלם. הניח אותו הרב, וחזר על כך עם חסיד אחר. לאחר מספר פעמים שנהג כך, ניגש לחסיד אחד ושאל אותו שוב: 'האם אתה מפחד ממני?' ענה לו החסיד: 'אני מפחד שמא תתקלקל האהבה בינינו'. אמר לו הרב: 'אשריך. אכן זוהי היראה האמיתית!'

יש יראה שמא תתקלקל האהבה, אך כדי להגיע לזה, צריכים עדיין את היראה הבסיסית. שילוב אמיתי של שני הדברים, יכניס אותנו לר"ה בצורה מתאימה, ובעז"ה נזכה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת שפע, שנת תשועה שנת גאולה וישועה ברוחניות ובגשמיות לנו ולכל עם ישראל, אכי"ר.