על התשובה

הרב יעקב ליפשיץ

תשובה כהתחדשות

א. פתיחה
ב. המניעים הושנים לתשובת האדם
ג. הסבר הגמרא הדנה בדרכי התשובה
ד. סיכום


א. פתיחה
מצוות התשובה הינה אחת המצוות הקשות לקיום. הקושי נובע לא רק מכך שהתשובה כרוכה בשינוי ההתנהגות, אלא בעיקר בשל אי הגדרתה המדוייקת של מצווה זו והקושי בהבנת מרכיביה. כמו כן, קיימים הבדלים מהותיים בין תשובתו של יהודי מאמין, שנכשל בעבירה מסויימת, ובין תשובה מהפכנית מחיי חולין לחיי תורה שלימים. מה רבים הסיכויים, בתשובה מקיפה מעין זו, להיכנס לשערי תורה, לשערי אורה ואושר, אך מה רבים הם אף הסיכונים, אם לא נעזור לאחינו הדופקים בשערי התשובה.


ב. המניעים השונים לתשובת אדם
שניים מהמרכיבים החשובים הינם עזיבת החטא והיגון. הכוונה בעזיבת החטא הינה בעיקר לחטא שהשתרש בקרב האדם, דבר הנובע בעיקר מנטיות אופי מסויימות. אזי עזיבת החטא, מתקבלת כשינוי אישיות. לכאורה שינוי זה רומז דוד המלך: "לב טהור ברא לי... ורוח נכון חדש בקרבי" - בריאה חדשה. אך שינוי מהותי זה מחייב זהירות רבה.
אדם השואף להיות מישהו "אחר" עלול בנקל להיהפך ללא טבעי, למלאכותי. עזיבת ה"אני" במגמה לקבל זהות חדשה, עלולה ליצור בעיות נפשיות רבות כתוצאה משינוי פתאומי וקיצוני מדי. כל מי שעסק בחינוכם של בעלי תשובה, יודע עד כמה דק הוא הגבול שבין התעלות רוחנית אמיתית לבין התערערות נפשית.

הסימנים החיצוניים אחידים בשני המקרים. בשניהם האדם מתפלל בדביקות, בשניהם קיימת הקפדה רבה בקיום המצוות ובשניהם מצוייה התמדה מופלאה בלימוד התורה. אך האחד מצוי באמת בדרגה גבוהה בעבודת ה', בעוד השני מתייסר במצוקה נפשית נוראה. יש ושני הדברים קיימים בעת ובעונה אחת. ההתחלה הייתה מתוך דביקות ורצון להתעלות, ובהמשכו של התהליך חסר ההדרגתיות - עבר החוזר בתשובה לפסים של מצוקה נפשית ההולכת ומחריפה.

אף היגון טומן בחובו סכנה רבה. מהו ההבדל בינו לבין העצבות? על העצבות נכתב בליקוטי מוהר"ן:
עצבות היא הסטרא אחרא וה' יתברך שונא זאת.

אף הרש"ז, בעל ה"תניא", מגדיר את העצבות באופן דומה:
עצבות - ליבו מטומטם בלי חיות.

האם אין רבים הטועים במושג יגון, בהחלפתו במושג העצבות המסוכנת? לא פעם זועקת טעות זו בפניו המיוסרים של בחור בן עליה, השואף להתעלות, ולמעשה שוקע הוא בעצבות וחוסר שמחת חיים, עליהם דיבר הרש"ז.
חושב הוא שאותם רגשות האשם האיומים מסייעים בידו להפטר מחטאיו, אך למעשה מוסיף הוא בשגגה חטא על פשע, בהכנסו ליאוש ולדכאון המחניקים בנפשו כשרונות יצירתיים רוחניים. מתהלך הוא בשיממונו, פוחד הוא מצל של עצמו, והיהדות שהינה מקור לשמחה רוחנית אמיתית - הפכה עבורו לדבר מאיים, מפחיד ומדכא. כיצד מסוגל אדם זה לשמוח בקיום מצוותיו של הבורא? כיצד יכול ליצור ולחדש בעבודת ה'?

האדם נע כל חייו בין שני קטבים. בין הפיכת הגורם הרוחני ה-לוהי שבו לגורם המשפיע והמכוון שבחייו, לבין שקיעה בגורם הגופני על יצריו ותאוותיו. כאשר האדם מכוון על ידי החלק החומרי שבו, ההשתקעות בעצמו נמצאת במרכז עולמו. שלימותו הקיומית וקיום צרכיו הגופניים הינם בראש מעייניו, ולכן רבות הם דאגותיו ופחדיו. אולם, כאשר מנוהל האדם על ידי החלק הרוחני שבו, הרי במרכז עולמו מצוי הבורא. תשובה אמיתית היא שיבת האדם לחלק הרוחני שבו, לניצוץ ה-לוהי שבו, אלא שתשובה זו שונה מאדם לאדם.

אותו הניצוץ ה-לוהי, מצוי הוא בלבושים שונים בכל אדם ואדם. כל אדם ושורש נשמתו הוא. אין אדם הדומה לחבירו בחלקו ה-לוהי, כדברי חז"ל בירושלמי (ברכות סג, ב):
כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה.

בהתאם לשורש נשמתו, הועד לאדם תפקיד שעליו להגשימו עלי אדמות. תשובה - פירושה חזרת האדם למהותו האמיתית, הרוחנית, והגשמת תפקידו בדרכו הפרטית. לשם כך, על האדם להכיר את ה"אני" האישי שלו. עליו לדעת את תכונותיו, נטיותיו ואופיו, כדי למלא באמצעות כל אלה את המטרה המיוחדת שהועיד לו ה'. כאשר האדם שקוע ביצירה רוחנית -לוהית זו, משולל הוא כל דאגה ופחד. זאת, כיוון שפחד ודאגה סובבים תמיד סביב סיפוק צורך חומרי זה או אחר.

מכאן, שחזרה בתשובה אמיתית אינה דורשה מהאדם התכחשות לאופיו ולטבעו. היפוכו של דבר הוא הנכון. האדם חוזר לעצמו ולטבעו האמיתי, ואף אין לו צורך להקדיש מאמצים רבים למלחמה בנטיותיו הרעות. אלה נעלמות הן מאליהן תוך התרכזות במשימה ה-לוהית.

האדם כיצור יצרי, מתבטל הוא כליל נגד ה' המצוי במרכז עולמו. האדם מקבל אז זוית הסתכלות נכונה לגבי משקלם של מטרות וצרכים בעולמו. חש הוא בעליל את אפסותה של תאווה גשמית כמטרה, לעומת התעלות רוחנית אמיתית של עבודת ה'. אף כאשר נכשל הוא, חוזר הוא מיד למסלול, מבלי לאבד זמן רב על אותו הכישלון. מנתח הוא את הסיבות לכישלון ומתרכז הוא ביתר שאת במטרה ה-לוהית, על מנת שלא ישוב לחטוא. החרטה הינה מן המעשים ולא התקפה עצמית - המביאה ליאוש וחידלון.

אך קיימת גם תשובה של טעות. תשובה של רגשות אשמה קשים מנשוא, של יאוש ועצבות - כלי נשקו של הסטרא אחרא. כאשר ננתח תשובה זו לאור התשובה שתוארה לעיל, נמצא שתשובה זו, ביסודה, הינה חזרה להשתקעות האדם בעצמו ובדאגה לקיומו. האדם מרוכז בעצמו ובדאגה לשלומו, מודע הוא לסכנות ולאסונות הנגרמים עקב החטא ומרוב דאגה ופחד משתדל לעוזבו. אולם, לעיתים רחוקות בלבד הוא מצליח. זאת, כיוון שבהיות האדם שקוע בעצמו ובקיומו החומרי, לא שינה הוא בצורה יסודית מאומה, ועל כן כל מה שיעשה - הרי זה התאפקות לשעה ותו לא.

על כך אמר הרב מקוצק:
לפעמים כששוברים מידה רעה אחת - מקבלים שתיים.


ג. הסבר הגמרא הדנה בדרכי התשובה
על פי החלוקה לעיל, המבדילה בין שני סוגי התשובה, בין זו המעמידה את ה' במרכז לאחרת הממשיכה להעמיד את האדם במרכז, ניתן להבין את דברי הגמרא במסכת יומא (פו, א):
אמר רבי חמא ברבי חנינא: גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם, שנאמר (הושע יד, ה): "ארפא משובתם אֹהבם נדבה". רבי חמא ברבי חנינא רמי: כתיב (ירמיהו ג, כב): "שובו בנים שובבים", דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב (שם): "ארפא משובֹתיכם"! לא קשיא, כאן - מאהבה, כאן - מיראה. רב יהודה רמי: כתיב (ירמיהו ג, כב): "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם" וכתיב (ירמיהו ג, יד): "כי אנֹכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה"! לא קשיא, כאן - מאהבה או מיראה, כאן - על ידי ייסורין. אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד, ב): "שובה ישראל עד ה' -להיך".

הגמרא מבדילה בין שלושה סוגים של תשובה - תשובה מאהבה, תשובה מיראה וזו שעל ידי ייסורים. על השב מאהבה נאמר הפסוק (ירמיהו ג, כב): "שובו בנים שובבים".
מפרש רש"י (שם, ד"ה 'כאן מאהבה'):
השב מאהבה - נעקר עוונו מתחילתו.

על השב מיראה נאמר (ירמיהו ג, כב): "ארפא משובותיכם".
מפרש רש"י (שם, ד"ה 'וכתיב ארפא'):
מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא, שמקצת שמו עליו.

השב על ידי יסורין נקרא עבד, ועליו נאמר (ירמיהו ג, יד): "אנוכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר".
לכאורה תמוהה ההבדלה המוחלטת בין סוגי בעלי התשובה, אשר כמוה כהבדלה שבין בן לעבד. הלא עוונותיו החמורים ביותר של השב נמחלים, מדוע אם כן מתחשבים במניעיו לחזור בתשובה?
ברור שהשוני אינו רק במניע, אלא במהות התשובה.

תשובתו של השב מאהבה שונה מזו של השב מיראה, ושני אלה שונים הם במהותם מהשב על ידי ייסורים.
הראשון גילה את היסוד ה-לוהי שבקרבו, פיתח אותו ומיקד את כל עולמו סביבו. מבטל הוא את עצמו על כל צדדיו האנוכיים בפני ה-לוהות, והצלם ה-לוהי הוא השולט, ולאורו מתבהרות הפינות החשוכות ביותר שבנפשו. לפיכך, חדל הוא לחשוש מהרע שבנפשו, מתחיל הוא להאמין ביכולתו להתגבר עליו, כי היסוד
ה-לוהי שבנפשו - חזק הוא מיצריו וחלקיו הבשריים. כך, על ידי התרכזות בטוב, נעלמים היצרים האפלים מאליהם, מבלי שיש צורך להילחם בהם במישרין והכל משתעבד ל-לוהות.


ד. סיכום
מכאן, שעל האדם לפתח את צדדיו הטובים, את השטחים הרוחניים בהם מיטיב הוא לבטא את אישיותו, תוך ביטחון עצמי בצלם ה-לוהי השולט בו. אזי, את מקומה של הדאגה המתמדת מחליפים שלווה וביטחון, המביאים לשמחה, היא היסוד לעבודת ה'. יש מקום לצער וחרטה על המעשים הרעים שבעבר, אך הכיוון הוא של בניין ולא של הרס עצמי. לא התקפה עצמית המביאה ליאוש וחידלון כי אם ניתוח המניעים המביאים למעשים הרעים, לשם ביקורת והערכה מחדש.

השב מתוך ייסורים, לעומת זאת, ממשיך לראות בדאגה לעצמו את מרכז עולמו ואת שיבתו לה', נובעת מתוך דאגה עצמית השקועה בעצמיותו של השב. זוהי חזרה חיצונית של מעשים ולא של הנפש.
אמם, אף הוא שייך לה', היות ונשמר הוא מחטאים, אך זוהי שייכות של עבד הרואה ברשות רבו עול ומעמסה.

בין שניהם מצוי זה השב מיראה.
מכיר הוא בגדולתו של הקב"ה ובצורך להידבק בו, אך אין הוא יכול לעשות זאת בשלימות, מכיוון שקשה לו לנטוש את האנוכיות שלו. עצם היראה, מוכיחה על שיור מקום לעצמו ולדאגה עצמית. תשובתו משמשת אמנם התחדשות, אך זו אינה מוחלטת. ישנו עדיין שיור של העבר האנוכי. כבעל מום הוא נחשב, כדבר מתוקן ולא כחדש, אך הוא בדרך הנכונה, היות ויש סיכוי שאט אט יתחזק היסוד ה-לוהי שבנפשו, עד שיגיע לאהבת ה'. מתוך שלא לשמה בא לשמה. הגיע הוא לה' מתוך הכרה, מתוך בחירה, בעוד שהשב מתוך ייסורים נדחף לתשובה לא מתוך הכרה ובחירה, כפו עליו את התשובה ולכן קל הוא לשוב לסורו.

רק בדרכו של השב מתוך אהבה ניתן לקיים את מצוות התשובה מתוך שמחה ולא מתוך עצבות, כפי שאמר בעל ה"תפארת שלמה": תשובה היא מצוות עשה מן התורה - ולכן יש לעשותה בשמחה. 1