רגשות וריגושים

הרב חיים סבתו

תכלת דמיה יקרים. היא איננה מצויה. מדם חילזון שפוצעים אותו היא נעשית. וחילזון זה עולה מן הים ליבשה אחת לשבע שנים. קלא אילן מצוי הוא מאוד בשוק, ואדם לוקחו בכמה פרוטות. זה וזה גוון שלהם דומה הוא. והרמאים מונים בהם את הבריות שאין יודעים להבחין בין קלא אילן לתכלת.

ומה באמת ביניהם? אם גוון שלהם שווה הוא, מפני מה להתייגע ולהמתין שבע שנים עד שיעלה חילזון מן הים, ולטרוח בו הרבה, ולקחת אותו בדמים יקרים? ולמה לא ניקח מן השוק קלא אילן בפרוטה?

אכן למראית עין דומים הם. ולמי שמסתכל בהם בלא התבוננות נראים הם ממש גוון אחד, אלא שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, ומזכיר הוא פתיל התכלת לאדם את השכינה, ומצילו מן העבירה ומן השטות, ואילו קלא אילן סתם צבע כחול הוא שאין בו ולא כלום. פתיל התכלת יעמוד בעינו ימים רבים, וישמח את לב רואהו, ואילו קלא אילן יפוג גוונו בזמן מועט וינחיל ללוקחו אכזבה ומרירות וכעס על מי שהונהו במקחו.

קולות רבים נשמעים במחננו מן הנערים וממחנכיהם. קולות של מצוקה. ומהם שזועקים: הבו לנו רגשות, הבו לנו חוויות. טוענים הם בלהט שאין הם יכולים ליזון מן השכל לבדו אלא צריכים לחום הלב. ובודאי שהדין עימם. וכי יש לך אדם שאיננו מבקש רגש חם, אהבת אמת, חוויה עמוקה שתרעיד את נימי נפשו? ואם כך בכל זמן, בימינו אנו על אחת כמה וכמה, בעולם קר ומנוכר ובמצוקות ההולכות וגדלות בחברה של בודדים ומדוכדכים.

אלא שרגש אמיתי וחויה עמוקה אינם מצויים בשוק, ואין הם נלקחים בפרוטה. הרבה יש להתייגע עד שזוכים לאהבת אמת ולהתרגשות הלב. הרבה יש לראות, הרבה יש לשמוע, הרבה להתבונן, הרבה לקרוא, והרבה ללמוד מפי סופרים ומפי ספרים, לשמש אנשי אמת לעשות רב ולקנות חבר. אבל יש מי שדרכו נחפזת. מבקש הוא חוויה מיד, תיכף ועכשיו בלא שיטרח עליה ימים רבים ובלא שיקנה אותה ביגיעה. רגיל הוא בענינים אחרים שהשוק מציע לו מראות וקולות בפרוטה ועכשיו, ואין לו פנאי ורצון להמתין וללמוד. לפיכך מונים אותו בקלא אילן במקום תכלת. בריגושים מזויפים כתחליף לרגשות אמיתיים. וההדיוטות אינם מבחינים ביניהם כי דומים הם מאוד למראית עין. נוטלים סממנים מלאכותיים שמגרים את העצבים של הנפש ונדמה למשתמש בהם כאילו נימי נפשו רעדו. למי שיודע את האומנות הזו קל באמצעים מסוימים להביא קהל גדול לידי ריגוש. ואין מי שמבחין שאין זה אלא זיוף, כאילו הלב נרגש אבל זוהי התרגשות חיצונית מלאכותית שאין מאחריה ולא כלום. היא פועלת במהירות על המון גדול של אנשים ואילו הרגש האמיתי מתפתח לאיטו בעבודה מייגעת אצל יחידים מתוך קשרים עמוקים שנרקמים במשך זמן רב ויודעים עליות וירידות.

ואם ילחשך אדם, ומה איכפת לך? סוף סוף אני משיג את אותה תוצאה בין כך ובין כך, ותלמידיי נראים כנרגשים? אף אתה אמור לו: הרבה יש בין רגשות וריגושים אבל בשני דברים בודאי תוכל להבחין בין האמת לזיוף. הרגשות הכנים והחוויות האמיתיות עומדות לאדם זמן רב וממלאות אותו, אם בנה הוא לעצמו את הכלים המתאימים, ואילו הריגוש אינו פועל אלא לשעתו וחולף ונעלם לו תיכף, ולא עוד אלא שבפעם הבאה לא יספיקו לאותו אדם אותם סממנים, ולא יעירו ולא יעוררו אותו ואז תזקק להגביר אותם עוד ועוד, ולבסוף הנזקק להם ירגיש ריק.

ועוד, שהרגשות האמיתיים מובילים לרצון לבניה יצירה ועשיה ואילו הריגושים המזויפים מביאים לבטלה ריקנות בוהו ושיתוק. אם ראית נערים שעיניהם בוהות בחלל ושאברי גופם נלאים וחשיבתם רפויה והולכים הם ברחוב הליכה של בטלה, תולדות הריגושים המזויפים הם. הרגש הנכון מביא לעיניים עירניות זריזות וחשק לפעול ולעשות.

יודע אני מה שאמרו גדולים בחכמת הנפש שיש ואחרי המעשים הולכות המחשבות, ויודע אני שלעיתים גם אנו משתמשים באיזה אמצעי קל לעורר את הרגשות החבויים בנו. שותים כוסית יין ושומעים ניגון ומרקדים רקידה אבל כל אלה אינם באים אלא לעורר מערכת רגשות עמוקה שהתפתחה בעבודה רבה. אמת, שהיו מנגנים לפני הנביאים כדי שתשרה עליהם שמחה ותתעורר חכמתם ויהיו ראויים לנבואה אבל האם יעלה על דעתנו מי שיסבור שאם כן גם אם אין בו מאומה מהכשרות הנביא אם רק יעמיד הוא חבל מנגנים לפניו ידמה שתשרה עליו שכינה? הרי לא יהיה אלא שוטה בעיני כל רואהו. נכון שיין ישמח לבב אנוש אבל אדם ריק שימלא גרונו בקנקני יין ויצפה שיצאו ממנו סודות הלוא הבל יפצה פיו?

הרבה מחנכים יודעים להבחין בין רגשות לריגושים ובין תכלת לקלא אילן אלא שלפעמים נדמה להם שאין הם יכולים לעמוד בלחץ תלמידיהם הדורשים ריגושים עכשיו ומהר, ומאהבתם אותם מתפתים הם להשׂביע את רצונם אבל לפיתוי זה יש מחיר כבד.

נעמיק את הרגשות והחוויות שאכן תלמידינו וגם אנחנו זקוקים להם, אבל נדע נאמנה שנשיג אותם רק ביגיעה רבה ובזמן מרובה ואז יעמוד הדבר ימים רבים ויתן את פריו המתוק. נוותר על הקלות שבהשגת קלא אילן מזויף ונתייגע להשיג תכלת שתזכיר את הים והרקיע וכסא הכבוד בכדי ששכינה עלינו תשרה.

Source : מילי מעליותא יז