החינוך לחינוך

הרב חיים סבתו

התורה לא מסתפקת בציווי על לימוד תורה, היא מחפשת קישור נפשי-חוויתי הן לאדם הלומד והן לאדם שעדיין לא יודע ללמוד, שיצור אצלם את כבוד התורה ואת עוצמת היחס לתורה

.

א“וַיְדַבֵּר משֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשּׁשירָה הַזזּאת עַד תֻּמָּם“ (דברים לא, ל)
הרב זוין מספר על שיחה בין שני אדמור"ים שנסובה סביב הפסוק הנ"ל. האדמו"ר הראשון היה שואל: עד תומם? והשני ענה: עד תומם. וחוזר הראשון ומסכם: עד תומם. וכך הכוונה לאדמו"ר הראשון קשה - מה פירוש "עד תומם"?
לכאורה היה צריך להכתב "עד תומה", עד סוף השירה. על כך משיב האדמו"ר השני שהכוונה היא "עד תומם" של בני ישראל, כלומר עד שבני ישראל נהיו תמימים. "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם" - עד שמשה עשה אותם תמימים. האדמו"ר הראשון שב והביע את הסכמתו לפרוש.

המעיין בתשומת לב לכל אורכה של התורה יצליח לגלות את המגמה החינוכית השזורה בה ואת השיטות החינוכיות שבהן היא נוקטת כשהמטרה היא אחת - להפוך את בני ישראל לתמימים.

משתי המצוות האחרונות שמופיעות בתורה, מצוות הקהל ומצוות כתיבת ספר תורה, ניתן ללמוד עוד על המתודות ואמצעי החינוך בהם נוקטת התורה. מטרתן של שתי מצוות אלו אחת היא - לחנך את האדם ליחס נפשי נכון לתורה. להבדיל מרוב מצוות התורה שעוסקות בעניינים פרטיים שונים, בחרה התורה להציב כשתי מצוות אחרונות מצוות שמטרתן לקבוע את היחס לתורה, יחס של אהבה והתקשרות. התורה יוצרת התייחסות זו אצל האדם בשני מישורים, במישור הפרטי באמצעות כתיבת ספר תורה ובמישור הציבורי באמצעות מצוות הקהל.

על פי הרמב"ם חובה על כל אחד ואחד מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה. הרמב"ם אף טורח ומקדיש פרק שלם מהלכות ספר תורה לביאור מצווה זו כאשר תוך כדי כך הוא מתאר את ספר התורה שהוא עצמו כתב:
ספר תורה שכתבתי אני רוחב כל דף ודף מדפיו ארבע אצבעות, ושירת הים ושירת האזינו רוחב כל דף משתיהן שש אצבעות, ומנין השיטין שבכל דף ודף אחת וחמשים, ומנין הדפין של כל הספר מאתים וששה ועשרים דף, ואורך כל הספר אלף ושלש מאות וששים ושש אצבעות בקירוב.

כדי להבין את מלא המשמעות של המצווה הזו יש להבין את הרקע ההסטורי של התקופה שבו הצווי ניתן. באותו זמן רק בודדים בכל מדינה ידעו לקרוא ולכתוב. בגמרא אנו מוצאים סיפורים על עדים שלא יודעים לכתוב ואפילו על סנהדרין שלא ידעה לכתוב. אנשים לא היו מאומנים בכתיבה ובשבילם זו היתה מלאכה מורכבת שדרשה מאמץ רב, בודאי כשמדובר בכתיבתו של ספר תורה שלם. אף אלו שהיה אמונים על מלאכת הכתיבה, עמדו בפני בעיות נוספות. הכנת הקלף עצמו לצורך הספר אינה מלאכה פשוטה כלל ועיקר. דיו וקולמוס גם הם חפצים שאינם בנמצא לכל דורש. כל זאת מבלי לציין את רמת הדקדוק ואת הפרטים הרבים שכוללת בתוכה מצוות ספר תורה. אין ספק שמדובר במלאכה שנמשכה שנים.

חרף כל הקשיים התורה מצווה על כל אחד ואחד לכתוב לעצמו ספר תורה! והתמיהה עולה מאליה, כפי שאכן תמה הרא"ש על הרמב"ם, שהסביר את ההלכה באופן פשוט, מה התועלת בכל כך הרבה ספרי תורה?

מובן שריבוי ספרי התורה אינו מטרת המצווה בלבד. העיקר הוא המשמעות החינוכית העולה מכך שכל אדם מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה. בכך שכל אדם ואדם מישראל עובר את התהליך של כתיבת ספר תורה הוא מגיע לרמת חיבור גבוהה ביותר לתורה עצמה. ראשית, כי הספר הזה הוא שלו, זו יצירה שלו, וידוע שטוב לו לאדם בקב שלו מתשעה קבים של חברו, ההתייחסות הנפשית אל דבר שהוא קניינו ופרי יצירתו היא שונה לגמרי. התורה מלמדת אותנו שיש ליצור קישור נפשי אמיץ לתורה, לא מספיק ללמוד אותה, יש לקשור את נפש החניך לתורה ולהאהיב אותה עליו. זה צריך להיות שלו כי אדם אוהב את מה ששלו. בנוסף, עצם הכתיבה של מילה אחר מילה ופסוק אחר פסוק, יוצרת קישור נפשי עמוק לתוכן הספר.

בישיבות עיון בטוניס היה מקובל לערוך מעין מבחן עם סיומה של כל מסכת. המבחן היה נערך כך שהרב היה מציג בפני התלמידים שאלה משו"ת מסוים, העוסקת בנושא מן המסכת, והם באמצעות הכלים שרכשו צריכים היו לענות על השאלה. באופן דומה היה נהוג בישיבות הגאונים, שכל שאלה שנשאל אחד הגאונים היתה מועלת בפני כל התלמידים, ואלו היו נדרשים לענות תשובה. בסוף היו מקריאים את כל התשובות ודנים בהם עד ניסוח התשובה הסופית לשואל. אמצעים מעין אלו, להם רומזת התורה במצוות כתיבת ספר תורה, מקשרים את האדם לתורה ויוצרים אצלו הזדהות עמוקה איתה.

כך יכול כל אדם לנהוג בביתו עם בניו. כאשר נשאלת שאלה הלכתית על ידי אחד מבני ביתו, יכול הוא להטיל את מתן התשובה על בנו, שיעיין בספרים וינסה להגיע לתשובה. לאחר מכן יישב איתו אביו, ישווה איתו, יתקן אותו ובכך ירגיל את בנו לעשייה עצמית, יקשור אותו לתורה ויראה לו את התחברותה למציאות.

אני זוכר שכל מי שהיה שואל שאלה את הרב בן ציון פריימן ז"ל היה זוכה לתשובה של- "בוא ונעיין ביחד". ביחד הם היו דנים ומלבנים את הדברים עד שמגיעים לתשובה.

בליל שבת אחד הוא התארח אצלנו ושאל במהלך הסעודה, אם אולי יש לנו איזה פרי חדש לברך עליו "שהחיינו". באמת שמחנו שהיה לנו מלון והגשנו לפניו כקינוח. השעה הייתה כבר עשר בלילה, הוא ברך "בורא פרי האדמה" וטעם מן המלון. פתאום הוא קלט שלא בירך שהחיינו. מיד התלבט האם צריך לברך שהחיינו או לא. וכך כשחתיכת המלון תקועה במזלג שלו, ביקש ממני "תביא לי שולחן ערוך", " חפש לי ברמב"ם", "תביא לי מסכת עבודה זרה", "ר"ן", תוך כמה דקות כל השולחן מלא בערמות של ספרים והוא רוכן מעליהם כשהמלון עדיין במזלג. השעה כבר היתה אחת עשרה וחצי והוא ממשיך לדון ומבקש עוד ספרים, "תביא כף החיים", "תביא מהישיבה", "תבקש מהשכנים". אני כבר התחלתי לומר שספק ברכות להקל ויאכל או שיחמיר ולא יאכל. בינתיים כבה האור והוא ממשיך לדון בנושא. אחר כך הבנתי שלא המלון חשוב, אלא התורה וההלכה וההתייחסות אליה. בצורה כזו ניתן להאהיב את התורה.

זה החינוך אותו רוצה התורה ללמד אותנו במצוה זו. לא מספיק שיהיה ספר תורה בבית כנסת, אלא כל אחד צריך לכתוב לו ספר תורה. על כל אחד להביא לכך שיהיה לו ספר תורה משלו, ועל ידי כך יתחבר אליו בכל נימי נפשו.
גם ממצוות הקהל ניתן ללמוד על דרכי התורה בחינוך לאהבת תורה. מעיון בפרטי המצווה ניווכח עד כמה מצווה זו מקשרת את כל ישראל לתורה ויוצרת חוויה מחודשת לעם כציבור.

התורה מצווה שאחת לשבע שנים, יתבצע כינוס המוני של כלל ישראל מכל המינים ובכל הגילאים ללא יוצא מן הכלל. העם מתכנס במוצאי שביעית, לאחר שנה של מנוחה במהלכה לא עבדו בשדותיהם, שנה שבמהלכה עסקו בתורה. שנה של אמונה גמורה בה', של התרוממות רוח בדרגות הגבוהות ביותר. כעת העם עומד לאחר ראש השנה ויום הכיפורים שעברו עליהם בדרגות הכי גבוהות, הוא עומד במקום המקודש ביותר, הכהן הגדול יוצא אליו, לבוש בבגדים מלאים, הסנהדרין גם הם נוכחים והמלך קורא בתורה. הזכרו לרגע בהרגשה שאתם מרגישים בסוף תפילת נעילה ביום הכיפורים, כאשר כל הבית מדרש צועק "ה' הוא האלוקים". כעת תכפילו את זה בכל העם! זה מעמד אדיר ונשגב הגורם לחוויה נפשית עצומה, להתחדשות בעבודת ה'. כלל ישראל מקבל מחדש את התורה.

והתורה מוסיפה:
וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ. (דברים לא, יג)
למה הטף באים? לכאורה זה רק מפריע למעמד! המלבי"ם מסביר כי דווקא בגלל חוסר ההבנה של הטף, עוצמת החוויה שלהם גדולה עוד יותר. התינוק לא מבחין בתוכן, אך הוא רואה את כל מה שתיארנו קודם, והאירוע נחקק אצלו בלב בבחינת כבוד התורה.

התורה לא מסתפקת בציווי על לימוד תורה, היא מחפשת קישור נפשי-חוויתי הן לאדם הלומד והן לאדם שעדיין לא יודע ללמוד, שיצור אצלם את כבוד התורה ואת עוצמת היחס לתורה.

אלו רק שתי דוגמאות לכלים ולשיטות בהם התורה משתמשת על מנת להטביע את חותם החינוך שלה בליבות עם ישראל. כשם שכל דבר אנו לומדים מהתורה, כך במיוחד בחיפוש אחר דרכי וכלי חינוך נכונים עלינו לעיין בתורה.1