שמיעה והאזנה?

שמיעה והאזנה חברו יחדיו
הרב יוסף כרמל

מתוך העלון חמדת ימים www.eretzhemdah.org מוקדש לעלוי נשמת חנה בת חיים זכינו השנה ושבת " האזינו " חוברה לה יחדיו עם ימי ראש השנה בהם אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע קול שופר" ו"כי אתה שומע קול שופר , ומאזין תרועה". לאורך ספר דברים פונה משה רבינו אל העם בשתי דרכים. האחת : הפעילו את חוש הראיה "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ" (דברים ב' לא), "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיום בְּרָכָה וקְלָלָה" (שם, י"א כו) או בפרשה הקודמת "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיום אֶת הַחַיִּים וְאֶת הטוב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (שם, ל' טו). השנייה פונה אל העם וקוראת לו להפעיל את חוש השמיעה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשות לְמַעַן תִּחְיו ובָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (שם, ד' א) , "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (שם ה' א) או " שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד" (שם, ו' ד) וכמובן בפרשתנו "הַאֲזִינו הששּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (שם ל"ב, א). נחלקו חכמים בשאלה מי מגדול ממי, האם שמיעה גדולה מראיה או ש"לא תהא שמיעה גדולה מראיה" (ראש השנה כה ע"ב). ה"נזיר", רבי דוד הכהן, תלמידו ועורך כתביו של הראי"ה קוק זצ"ל, מביא בספרו "קול הנבואה" (נעיר בסוגריים, כי גם שם זה משלב את שני הכיוונים קול=שמיעה , נבואה=חזון= ראיה) את הדעות השונות (עי"ש עמו' נט-סא). רבינו בחיי הדיין,בספרו "תורת הנפש" ורבנו נתנאל בירב פיומי בספרו "גן השכלים" מעמידים את השמע בראש. לעומתם האפלטונים מעלים לראש את חוש הראות והם רבי שלמה אבן גבירול בספרו "תקון מידות הנפש", רבי אברהם בן עזרא, בפירושו לתורה ((שמות ג' ו), הרמב"ם ב"פרקי משה", והרלב"ג בפירושו לתורה (תרומה קה ע"ב). המעניין הוא שחכמי המוסר , הכריעו כשיטה הראשונה. נצטט ראשונים ואחרונים "העין אבר נכבד מאוד ונכבדה ממנו האוזן" (רבנו יונה גירונדי "שערי תשובה שער שני, יב) , "הראשון הוא כח השמיעה השני הוא כח הראות" ("אורחות צדיקים", הקדמה). ניתן לתרץ ולומר כי הראיה השטחית עולה על השמיעה ללא האזנה. אבל הקשבה המנסה לחדור לעומק הדברים יש לה יתרון על הראיה שאיננה יכולה לחדור אל מעבר למוחש. יתכן כי באותם רגעים נפלאים של מעמד הר סיני נשתלבו שני החושים הללו ושימשו לקליטת המעמד המיוחד בכל עומקו שנאמר " וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקולֹת" (שמות כ' יד). דווקא בראש השנה בזמן שמיעת קול השופר, בימי התשובה הללו, בהם אנו נמצאים, הבה ננסה לשפר את מעשינו ולחזור ולנסות לראות את הקולות - התקיעה השברים והתרועה ושוב תקיעה, כדי שנזכה בקרוב לשמוע ולראות - "תקע בשופר גדול לגאולתנו" "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".1